כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְהוָה֙ אֶת־מֹשֶׁ֣ה עַבְדּ֔וֹ כֵּן־צִוָּ֥ה מֹשֶׁ֖ה אֶת־יְהוֹשֻׁ֑עַ וְכֵן֙ עָשָׂ֣ה יְהוֹשֻׁ֔עַ לֹֽא־הֵסִ֣יר דָּבָ֔ר מִכֹּ֛ל אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃
ישמח משה
עוד יש לומר, ובזה יתבארו גם יתר הקושיות, דנראה דהא דעלי אמר קראו לכהן וכו', לא לעיכובא, רק כיון דרגיל בשחיטה ובעבודה, אבל הם טעו וסברו דדוקא כהן בעינן. והיינו כיון דקא חזא דמהדרי ביה בכהן, דמהדרי דייקא. והנה איתא (יור"ד סימן רמ"ב סכ"ב) דתלמיד שהורה בפני רבו ואמר לימדתני רבינו, אין בזה בית מיחוש. והנה בגמרא (יבמות דף צ"ו:) גבי ר' אליעזר ולא אמר משמיה דר' יוחנן, משום דהכל יודעין שתורתו של ר' יוחנן היא, והביא ראיה מיהושיע (יהושע יא טו). ואם כן הכי נמי אם הוי אמר שמואל כך קבלתי, לא היה בזה מורה הלכה בפני רבו, דכל הדור קבלו מעלי, ואם כן הכל יודעין והוי כאומר למדתני רבינו, מה שאין כן אם למד מעצמו ממשמעות הפסוק, הוי מורה הלכה וגו'. ואפשר לי לומר דשני הפירושים האלו יהיו לאחדים, דהיינו דאמר עלי אלו אמרת מצד הקבלה לא היה כלום, וגם אם אמרת מעצמך אבל לא שפיר, לא היה בר עונשין, אבל עכשיו דאמרת מצד עצמך וגם שפיר קאמרת, אם כן מורה הלכה בפני רבך את, וגם בר עונשין לפי חריפותך, והבן. ועל פי הדברים האלו בין תבין את אשר לפניך דמזה דהיא התפללה ונתקבלה תפילתה, דהא התפללה על הנער הזה והוא לפנינו, מוכח דאינו חיוב מיתה בזה שהורה מדין מורה הלכה בפני רבו. ואבאר זה, דהנה כבר הקשה הגאון מפפד"מ למה לי קרא דוהקריבו דשחיטה בזר כשרה, הלא זה מוכח מקרא (שמות יב ו) דושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וגו', דילפינן מיניה בקדושין (דף מ"א ע"ב) דשליחו של אדם כמותו, על פי הגמרא במסכת יומא (דף י"ט.) דאמר רב הונא בריה דר' יהושיע הני כהני שלוחי דרחמנא, דאי ס"ד שלוחי דידן, מי איכא מידי וכו'. ואם כן בשחיטה, דמוכח מהאי קרא דושחטו וגו' דהוי רק שלוחי דידן, דהא נחשב כאלו הבעלים בעצמן שחטו כולם, ממילא מוכח דשחיטה בזר כשרה, דאף אם שחיט כהן קשיא מי איכא מידי וכו'. וכבר תירצתי זאת הקושיא על פי הגמרא (קדושין דף כ"ג ע"ב) שם ישראל לא שייכי בתורת קרבנות כלל, עבד שייך בתורת גיטין וכו', עיין שם. אם כן הכי נמי בשלמא בשאר כל העבודות דאינו רק בקדשים, אמרינן שפיר מי איכא מידי הנ"ל, דישראל לא שייכי בהו כלל, אבל בשחיטה דאיתא גם בחולין, אם כן ישראל שייכי בהו דאיתא בתורה שחיטה, אם כן לא שייך מי איכא מידי הנ"ל, אם כן לא מוכח כלל דשחיטה בזר כשרה וצריך למילף מוהקריבו, ודוק. והנה עיין בתוספת יומא (דף י"ט ע"ב) בד"ה מי איכא מידי, ובקדושין (דף כ"ג ע"ב בתוספת ד"ה דאמר רב הונא, ובדברי זקני מהרש"א ז"ל שם), דדברי ר' הונא בריה דר' יהושע הם נפקא מינה אם מקריב שלא מדעת בעלים, דאם הם רק שלוחי דידן, הרי פסול הוא, עיין שם. ואם כן לפי זה בשחיטה דמוכח דרק שלוחי דידן הם כמ"ש מקרא דושחטו וגו', וגם כיון דיליף כבר מוהקריבו דשחיטה גם בזר כשרה, אם כן ודאי דלא הוויין כלל שלוחי דרחמנא בזה, אם כן לפי זה בשוחט שלא מדעת בעלים ודאי דפסול, דהלא בקדשים צריך שליחות כדמוכח מקרא דושחטו וגו', מה שאין כן בחולין דלא צריך שליחות וכונה כלל, ודוק וזה ברור. ונמצא לפי זה אף אם עשאו שליח, רק שהשליחות היה בטעות, אם כן השליחות בטלה ממילא דפסולה, אם כן לפי זה אם טעו וסברו דשחיטה צריכה כהן, אם כן אם נתנו הבעלים רשות לכהן לשחוט הוי שליחות בטעות, דאלמלא ידע דשרי בעצמו הוי שחיט בעצמו דמצוה בו יותר מבשלוחו בקדושין (דף מ"א.), ואם כן ממילא דהיה הקרבן נפסל והיו נכשלין באיסור, וקיימא לן (יור"ד סימן רמ"ב סי"א) דלאפרושי מאיסורא אין איסור להורות בפני רבו. והנה זה הענין דחשבה עלי לחנה לשיכורה ולא חשבה כמתפללת, דודאי ידע הדין שחנה ידעה דאין להגביה קולה בתפילה (עיין ברכות ל"א ע"א), רק שזה היה מנהגם דמאן דאית ליה עקא הלך אליו שיתפלל, שהוא הכהן הגדול והחסיד שבדור, כמאמרם ז"ל (תענית ח' ע"א) מאי תקנתיה ילך אצל חסיד שבדור, לכך לא חשבה למתפללת, רק דאם הרימה קולה היה שומע שמתפללת. רק חנה התחכמה בזה, דהא הרמב"ם (הלכות תפלה פ"א ה"א) מנה זה למצות עשה להתפלל בכל עת שצריך לאיזה דבר, ואם כן מצוה בו יותר מבשלוחו, ומדנתקבל תפילתה, שמע מינה דשפיר עבדה. ועל פי זה יתבאר דעל הנער הזה התפללתי, התפללתי דייקא דמצוה בו יותר וכו', והזה דייקא, דר"ל דנעניתי שמע מינה דשפיר עשיתי, אם כן אינו חייב משום מורה הלכה בפני רבו דהוי לאפרושי מאיסורא, ודוק היטב.