Chasidut על יואל 3:1

וכיון שרצון ד׳ ותשוקתו ית׳ להתדבק דביקות גמורה עם כל ישראל עם קרובו, הוא, לא עם הנביאים לבד, רק עם כולם, ותכלית רצונו ית׳ בישראל הוא שיהא כולם נביאים כמו שאיתא בבמ״ר ט״ו אמר הקב״ה בעוה״ז נתנבאו יחידים ולעוה״ב כל ישראל נעשין נביאין שנאמר והי׳ אח״כ אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם [יואל ג׳],

וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם דבר וכו' זאת החיה (ויקרא יא-א-ב) . ויש לדקדק מאי לאמר אליהם. והנראה דהנה רש"י ז"ל כתב על פסוק (שמות ב, ז) האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות, שהחזירתו על מצריות הרבה לינק ולא ינק לפי שהוא עתיד לדבר עם השכינה לפיכך לא רצה לינק מטמא משום שעתיד לנבא לישראל מפי השכינה. והרמב"ן הקדוש כתב, מה שאסרה לנו התורה אלו הטמאים משום שאלו מולידים טבע אכזריות בגוף האדם וישראל עם קדוש צריכין להיות להם מדת החסד ולעתיד לבוא עתיד הקדוש ברוך הוא לדבר עם כל איש מישראל כמו שנאמר (יואל ג, א) ונבאו בניכם ובנותיכם, ונמצא כיון שהקדוש ברוך הוא ידבר עמהם ואיך שייך שהפה שאכל טמא ידבר עמו השכינה. וזהו הרמז וידבר כו' לאמר אליהם, הרמז שאני עתיד לאמר אליהם לכל אחד ואחד ולכך לא יאכלו דבר טמא:

וישב יעקב. זש"ה (ירמיה ל',י') ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד. והיה אחרי כן אשפוך את רוחי וכו' זקניכם חלומות יחלומו בחוריכם חזיונות יראו (יואל ג',א'). היינו כל המעשים הנעשים בעולם נראים למעשה בשר ודם, אך מההרהור והמחשבה נראים שהם מעשה הש"י. ובאלו הפרשיות מלמד אותנו הש"י אשר המעשים הם מיד הש"י והמחשבות הם מצד האדם וכל המעשים שיעשה האדם דבר רשות על זה נאמר (ברכות ל"ג:) כי הכל בידי שמים. ומעשה המצות או היפך הם ביד הש"י ורק לפעמים יתלה אותם באדם, וכמו שמצינו (סוטה י':) על מעשה יהודא העיד הש"י צדקה ממני, ועל החלומות של יוסף הצדיק נאמר שהם מהרהורא דיומא, כי באמת כן השיבו אותו השבטים כאשר סיפר להם החלום, כי יעקב אבינו ע"ה כאשר חלם לו החלום בהליכתו ללבן התחיל לעיין בו ולמד את עומק הנמצא בו לכל השבטים, והם למדו אותו ונתחדש להם בו בכל פעם ד"ת חדשים, כי כמה עמקות ד"ת נמצא בהחלום הזה. וכאשר אמר להם יוסף הצדיק כי גם לו חלמו חלומות כאלה יקרים, השיבו לו, המלוך תמלוך עלינו, כי איך תדמה לאבינו הלא אבינו הוא כל היום ביראה ודבוק בהש"י ולכך מראה לו הש"י חלומות אף בשינה כי גם אז הוא דבוק בהש"י. אבל אתה אינך במדריגה הזאת וכל חלומותיך המה מהרהורא דיומא שאתה רוצה בגדולה ובהתנשאות ולכך יחלים לך חלומות כאלה, כי אין לך גדולה ממדות יראה וענוה, ויעקב אבינו היה תמיד עבודתו בזה, יראה היינו שהש"י משגיח על הכל כדכתיב (תהלים ל"ג,י"ד) ממכון שבתו השגיח, ולא ינום [שם קכ"א,ד']. וענוה היינו שאינו מתגאה על שום בריה כי מותר האדם מן הבהמה אין, לשון אין היינו אף שבאמת מצד הש"י יש חילוק אך מצד האדם אין לברר. וזה וישב יעקב בארץ מגורי אביו היינו יראה (זוהר בראשית ק"פ.) ובארץ כנען הוא ענוה, ובקש לישב בשלוה, זאת השלוה היינו, כי כשאדם מנהיג א"ע להסתלק מכל ספק ולשמור מכל מעשה רע אז הוא בשלוה, וע"ז אמר לו הש"י כי בעוד האדם בגוף אין באפשר להתנהג בכ"כ שמירה ויראה וענוה, כי הש"י חפץ במעשים של האדם כי בעוה"ז צריך להתנהג באהבה, ומעשה שאינה מבוררת כל כך, וע"ז נאמר לעתיד ושב יעקב לשון נפשי ישובב בתענוג ממחשבות ד"ת. ושקט היינו מדרגת שבת ועמדו זרים ורעו צאנכם. ושאנן היינו במחשבה מבלי לירא ממלחמות ומאורעות. ואין מחריד היינו אף בשינה יהיה דבוק בהש"י ולא ירא פן הוא ח"ו נסוג מהש"י. וזה היה טענות השבטים על יוסף הצדיק, כי גם הוא היה מתנהג א"ע במדות היראה וע"ז נאמר במדרש (בראשית רבה פרשה פ"ד,ח') שהיה זיו איקונין דומה לו, והיינו שהעמיק עצמו לב' מדות הללו יראה וענוה כדי שילך בטח, ולזה נאמר עליו כי בן זקונים הוא לו, היינו כמו שיעקב אבינו התנהג עצמו במדת יצחק אבינו היינו יראה גם הוא התנהג עצמו בהמדה הזאת, ובענוה כמו אביו. וע"ז דקדק עמו הש"י ג"כ עד כחוט השערה כי אף שהמדות הללו טובים, מ"מ צריך האדם לבטוח בה' ג"כ, כי הנעשה מצד האדם אינו בנין עדי עד. כי אף שיוסף פעל בשמירתו מאד, אשר ממנו יצאו כל מלכי ישראל הנקראים גדולים כדאיתא במדרש [שם אות י"ט] שק נהוג בבני אדם גדולים שהרי יהורם לבש שק, אך נאמר עליהם (מלכים א' י"א,ל"ט) אך לא כל הימים. היינו כי בנין עדי עד אינו שייך לחלקם רק לחלק יהודא, כי אף שעל כל הששת אלפים שנה פעל בצדקו שיעמוד בעולם, אך בנין עדי עד זה שייך ליהודא. ויוסף הצדיק היה תמיד בתרעומות מדוע כל מעשה יהודא אחי אשר עושה ה' מצליח בידו, ועמי הקב"ה מדקדק עד כחוט השערה. והראה לו הש"י דוגמא במעשה דשר המשקים והאופים, היינו לכל מלך יש שני שרים שר המשקה ושר האופה ובאמת לשר המשקה, מהראוי לבל להעניש אותו אם ימצא זבוב בכוסו, כי מה היה יכול לעשות, כי הזבוב הוא בעל חי ואי אפשר להשמר ממנה פן בעת נתנו הכוס על כף המלך אז פרחה לתוך הכוס. אבל שר האופים, לאשר בפת הנמצא בה צרור הלא עליו האשם, כי הצרור אינו בעל חי ויוכל להשמר מזה, לזאת הראה לו הש"י כי יוסף הוא נגד שר האופים כי אותו העמיד הש"י על מקום בהיר ונקי נגד עשו בכדי שלא יהיה לעשו שום מקום טענה, העמיד את יוסף נגדו מנוקה מכל כמ"ש (עובדיה א',י"ח) ובית יוסף להבה, ונתן בו כח כדי שיוכל להתגבר על כל תאותו, ולכן אם נמצא בו איזה דבר מחוץ, לפשע יחשב לו, אך מאהבת הש"י ליוסף נתן אדם תחתיו ונהרג שר האופים כמ"ש (ישעיה מ"ג,ד') ואתן אדם תחתיך, ומזה הבין הדבר. ויהודא הוא נגד שר המשקה כי דוד המלך ע"ה נקרא בדחנא דמלכא (זוהר שמות ק"ז.) ועל ניסוך היין נשמעין שירי דוד, ובאמת ליהודא במעשה דתמר וכן בכל המעשים משבט יהודא הדומין לזה נתן בהם הש"י כח התאוה כ"כ עד שלא היה באפשרותם להתגבר וכמו שמבואר (בראשית רבה פרשה פ"ה,ט') שמלאך הממונה על התאוה הכריחו, ולכן לא עליו האשם במה שלא היה יכול להתגבר על יצרו, וזה פירוש בדחנא דמלכא היינו שמניח את עצמו להנצח מהש"י כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים נ"א,ו') למען תצדק בדבריך למי נאה שיוצדק אני או אתה.