Chasidut על יואל 4:12

ויאמר עוד, דהנה אמרו רז"ל (ויק"ר פ"א י"א) אלו היו יודעין אומות העולם כמה אהל מועד יפה להם וכו', שמתחלה כשהיה הקול יוצא היו נתרזין מתוך פנקטיהם, מה שאין כן כשנבנה אהל מועד היה הקול מתצמצם באהל מועד לציר נאמן פנים אל פנים כאשר ידבר איש וכו', לכך אמר כלל ופרט, במדבר סיני באוהל מועד (במדבר א א), ואין בכלל אלא מה שבפרט, הפרט אהל מועד דייקא, מה שאין כן הזמן נכתב באחד לחדש השני פרט, בשנה השנית כלל, נעשה כלל מוסיף על הפרט, לידע ולהודיע ולהוודע הנהגת הזמן בעולם, על פי מ"ש חכמי האמת זמנים המסוגלים ביותר לתשובה משאר הזמנים, הוא בסוף איזה זמן הנועד, דהיינו זמן מנחה לעתותי ערב דהוא סוף היום, ערב שבת הוא סוף השבוע, ערב ראש חודש הוא סוף החודש, ערב ראש השנה סוף השנה, וכן תבין ותתבונן דוגמתן בשמיטין ויובלות, וכן תתבונן הדוגמא בסוף אלף הששי כאשר יגיע זמן אלף השביעי שבת לי"י. דהנה הזמן הוא נברא כמו כל הנבראים, וברא הש"י את הזמן ששת אלפים ויום השביעי קדש, לא יעצר ולא יחסן סחרה ואתננה קדש לי"י, וכל הדברים ישובו למקורם ולמקום חצבתם לחיי החיים וישמח י"י במעשיו. והנה הזמן הלז עוד כל ימי עולם מתגלה הזמן ובא ממקום עליון לעולם הזה, ואחר כך חוזר לנרתיקו. ותבין הענין כפי קבלת חכמי האמת הוא באופן זה, כאשר מתגלה זמן יום א' בשבוע, לעתותי ערב חוזר היום לעולם העליון, ומתגלה היום השני עד כלות ימי השבוע, וכאשר ישתלמו ימי השבוע ומתגלה הארת השבת, אז הוא עליית העולמות ומתעלים ששת ימי החול אשר נסתלקו מן העולם הזה כל אחד בזמנו, מתעלים אז לאור עליון יותר נפלא בערך, וכן הוא בשבוע שניה, עד שישתלמו ימי החדש, אז מתעלים כל ימי החדש למקום עליון יותר, וכן הוא בכל חודש עד שתשלם השנה בכל חלקי ימים וחדשים, ואז תתעלה השנה למקום עליון יותר, וכן הוא בשמיטות עד שנת היובל, יתעלו השמיטות למקום עליון יותר, ככה יהיה עד ככלות ששת אלפים שנה, ויתגלה אלף השביעי ישובו כל הדברים לשורשם ולמקום מחצבתם, למקום שממנו חוצבו כל חלקי הזמן. ומעתה בין והתבונן כאשר יתגלה איזה יום בעולם וחוזר אחר כך למקורו, הנה הוא חוזר עם כל העניינים הנחקקים בו מבני אדם הנתונים אז תחת הזמן הן לטוב והן ח"ו בהיפך. והנה קודם שחוזר היום לעולם העליון, אז הפגם הוא רק בעולם הזה, מה שאין כן כשחוזר היום הנפגם למקום העליון, אז הפגם ח"ו במקום עליון יותר, אז תשובת האדם הוא יותר קשה כי פגם בעליונים, ואם לא תיקן גם בסוף השבוע ומתעלה הזמן יותר, אז הפגם הוא במקום עליון יותר ותשובתו יותר קשה, וככה תתבונן בשאר חלקי הזמן, ומזה תבין ענין יום הדין הגדול והנורא כאשר יקוו כל הגוים אל עמק יהושפט (יואל ד יב), ומזה תוכל להבין אזהרת חכמי האמת לשוב האדם בתשובה שלימה בסופי כל זמן וזמן קודם חזרתו למקורו, היינו סוף היום, סוף השבוע, סוף חדש, סוף שנה. ומעתה תוכל להבין סידור התורה בהזכרת הזמן הפרט קודם, ואחר כך הכלל, שהכלל הוא תמיד נוסף על הפרט בענייני הזמן עוד כל ימי עולם, ולמשכילים יונעם להבין הדברים על מתכונתם, ולא דבר ריק הוא, ואם וכו':

קום בלק ושמע (במדבר כג, יח). נראה לבאר על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (ב"ר פב) על פסוק (ישעיה ג, יג) נצב לריב ה' ועומד לדין עמים, כשהקדוש ברוך הוא דן את ישראל דן אותם בעמידה וכשהקדוש ברוך הוא דן את האומות דן אותם בישיבה. ונראה שרבותינו ז"ל רמזו בזה מה שאמרו על פסוק ותגזור אומר ויקם כו', שהקדוש ברוך הוא גוזר וצדיק מבטל. והנה ישיבה נקרא כשיש בו סמיכה כמאמר רבותינו ז"ל (כתובות קיא:) כל ישיבה שאין בה סמיכה עמידה טובה הימנה ועמידה אין בה סמיכה. וזהו הרמז רבותינו ז"ל האומות דן אותם בישיבה, שיש בה סמיכה למשפט שנגזר עליהם שלא ימוט כי אין ביניהם מי שיבטל. מה שאין כן גזר דין של ישראל אין בו סמיכה, שהצדיקים שביניהם יכולין לבטלו. וזהו קום בלק, הרמז על עמידה, כי אין בו סמיכה על הקללה, כי הצדיקים שביניהם יבטלו ויהפכו לברכה וזהו קום בלק:

נמסר במסורה תרין כתובים דכל סופי תיבותא ם'. בפרשת וישלח (בראשית לב טו) עזי"ם מאתי"ם ותישי"ם עשרי"ם רחלי"ם מאתי"ם ואילי"ם עשרי"ם. ואידך בפרשת פנחס (במדבר ל לג) ביום הז' דסוכות, ומנחת"ם ונסכיה"ם לפרי"ם לאילי"ם ולכבשי"ם במספר"ם כמשפט"ם. אמרו במדרש (ב"ר פפ"ב ח') פרשה זו בפרשה פ"ב, כתוב אחד אומר (ישעיה ג יג) נצב לריב י"י, וכתיב (יואל ד יב) כי שם אשב לשפוט את כל הגוים, בשעה שהקב"ה דן את ישראל דן אותן מעומד מקצר בדין ומפשר בדין, אבל כשהוא דן את אומות העולם דן מיושב מדקדק בדין ומאריך בדין, עד כאן. (בגמרא ר"ה דרש הכל מפסוק אחד, עיין שם ובפירוש רש"י). הנה הדינים הם הגבורות ה' אותיות מנצפ"ך הכפולים, על כן הם נתונים בסופי תיבות לגבול ולצמצום סוד הדין בוצינא דקדרינותא, והם הנקראים מישרים הם אותיות הישרים הפשוטות. והנה אותיות נצפ"ך דמיון עמודים על רגל, ומצות הדיינים הוא בישיבה כביכול, רק המם ממנצפ"ך גם הכפולה הוא דמיון ישיבה. והנה השי"ת דן את ישראל מעומד, ולא יוכל להיות גמר דין, כי הגמר דין על כרחך צריך להיות בישיבה כפי דת תורתינו, על כן הוא מפשר בדין. אבל ביום הגמר דין במסירת הפתקין ביום הושענא רבה, הנה נרמז המ"ם שהיא בישיבה, ואנו ממתקין אותה במצות סוכה דמיון מ"ם מרובעת, והנה יום ההוא הוא סוד מלכותא דדוד, דבמלכות בית דוד כתיב (ישעיה ט ו) מ"ם לםרבה המשרה, מ"ם מרובעת באמצע תיבה, להורות המתקתה מבלי גבול. אבל כששלח מנחה לעשו, הנה הש"י דן אותם מיושב כביכול, הנה נרמזת המ"ם בסופי תיבות, ודי בזה כתבתי זה מדעתי ובדרך ספק, יהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו: