חסידות על יחזקאל כב:כד

וְתִקּוּנוֹ – שֶׁיִּתֵּן צְדָקָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְעַל יְדֵי זֶה הוּא נִכְלָל בָּאָרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר עָלֶיהָ נֶאֱמַר: אֶרֶץ לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם (כשדרז"ל זבחים קיג), וְעַל יְדֵי זֶה הוּא נִצּוֹל מִמַּחֲשָׁבוֹת זָרוֹת.

דנסבתיה מן טוור משחא. כי שם הוא ארץ ישראל ולא גושמה ביום זעם (יחזקאל כב כד), דאם לא כן מהיכן לקחה, ולא סבירא ליה כמאן דאמר (ב"ר פל"ג ו') מגן עדן לקחה:

ואין להקשות דאם כן האיך היה המבול מים על פני כל הארץ, והלא ביבשה קרא אלקים ארץ, ואם כן אין ראוי להשתנות מיבשה לים על ידי שליח אף לפי שעה, ובכבודו ובעצמו לא יתכן דלא היה נצחי. דשתי תשובות בדבר. א', דבהקריאה ליבשה לא נאמר בה"א ידיעה להיבשה, דיהיה משמעה היבשה שיש עתה, רק ליבשה ארץ משמעו מה שיהיה יבשה יקרא ארץ, ואם כן אין השתנות להציוו אם איזה יבשה יכוסה בים, ואף שמכל מקום משמע שיהיה איזה יבשה תמיד בעולם, הלא גם אז בארץ ישראל לא היה המבול, שנאמר (יחזקאל כב כד) לא גושמה ביום זעם, רק דמתו מהבלא כדאיתא בגמרא (זבחים קי"ג ע"א), וגם בגן עדן התחתון לא היה מבול, אבל בקריאת השם להימים כתיב ולמקוה המים קרא ימים בה"א הידיעה והבן זה, ואין להקשות דלא נכתוב ה"א הידיעה במקוה מים, ויקרא בכבודו ובעצמו השם ימים כמו ביבשה. לא קשה מידי, דהא ידוע דטבע כל יסוד קל מקף מכל צדדים, ולכך מברכינן בכל יום רוקע הארץ על המים, רק שהציוה שם גבול לים, ואי לא היה כתיב בה"א הידיעה לא היה שם גבול, רק מה שהוא מקוה מים קרא ימים, לכך צריך להיות המים בה"א ידיעה, דהיינו מה שהוא עתה ולא יותר, והוא הגבול ולא ישתנה בלי שליח מהשי"ת על כל פנים, ולכך כיון שנאמר בה"א הידיעה, צריך להיות קריאת השם על ידי מלאך, אבל בהיבשה שאין מטבעה לשנות הים, לא היה צריך לומר בה"א הידיעה ויכול לקרות השם בעצמו, ומכל מקום לא היה מוכרח קריאת השם ימים על ידי שליח, רק משום קריעת ים סוף לישראל ולא משום המבול, דבמבול לא היה השתנות מהימים שלא עברו הגבול, רק גשם מלמעלה ומעיני תהום מלמטה, והבן זה, ועוד י"ל דבמבול לא עשתה היבשה שום השתנות, רק שהמים כיסה אותם, אבל בקריעת ים סוף המים שינו מידתן ולא הלכו בהרגל רק עמדו כמו נד, ולא יתכן אם הוא קריאת השם בעצמו ובכבודו כמ"ש, והוא נכון מאד בס"ד. ועל פי מ"ש מבואר הא דכתב קרא גבי חשך, היינו להורות דלא קאי אדלעיל, דאם היה קאי אדלעיל היה ייחוד שמו על החשך כמו על האור והבן, וכן במקוה המים כתב קרא, להורות ולהבין גם כן דלא קאי אדלעיל, דאם היה קאי אדלעיל היה קריאת השם של ימים גם כן בכבודו ובעצמו, והבן. והנה המפרשים הקשו על המאמר רז"ל הנ"ל שדרשו לאיתנו לתנאו, דלפי זה לא יתקשר עם וישב הים כי זה טבעו, והתנאי הוא שיקרע היפך הטבע, ולמה לא נכתב אצל הבקיעה, וכבר תירצתי זה למעלה באופן נאה, ועתה נאמר באופן אחר. וגם נישב האיך דרשו מלאיתנו לתנאו, דילמא לאיתנו כמשמעו. וכבר הקדמתי בכמה מקומות דהסגנון הוא כך על דרשת רז"ל דאין המקרא יוצא מידי פשוטו, רק מעומק הפשוט יובן הדרש, והדרש הוא הפירוש של הפשט, דבלא הדרש לא יובן הפשוט, והרמז הוא סעדו להפירוש, דמה שמוכח מתוך עומק כונת הפשוטו על ידי הרמז, הוא מפורש. וגם כאן הוא כך, דהא יש לדקדק מאי אשמעונין קרא במאי דאמר לאיתנו דהיינו לכחו ולתקפו, מה הוא החידוש בזה בודאי כיון ששב הלך בכחו, וכי נחסר כחו על ידי חולי כאדם שנחלש. אלא דהענין הוא דהנה אמרו רז"ל תנאי התנה עם הים שיקרע לפני ישראל, ולכאורה היה ראוי לומר שציוהו מששת ימי בראשית, אלא ודאי דהתנאי היה בהבריאה, וק"ל. והנה זה מבואר דמי שנותן מתנה בתנאי, כל זמן שלא נתקיים התנאי אף שזה מחזיק בהמתנה, מכל מקום עדיין המתנה ברפיון, ומבואר בדברי רז"ל בקדושין האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז עיין שם במסכת קדושין (קידושין דף ח' ע"א). ואם כן הכי נמי כל זמן שלא נתקיים התנאי, עדיין הבריאה היה תולה ברפיון, מה שאין כן אחר שנתקיים התנאי, אז נתחזקה כח הבריאה. והיינו לאיתנו שאז הגיע לאיתנו, והיינו וישב הים אז הגיע לאיתנו, ועל ידי מה, על ידי שכבר נתקיים התנאי והיינו לתנאו, והיינו אחר ששב הים, אבל בעת הבקיעה אי אפשר לומר לאיתנו, אף שאז נתקיים התנאי, מכל מקום הא אז בטל מהילוכו, ולאיתנו הוא לאיתנו ממש, ודוק כי נכון מאד הוא בס"ד והוא כפתור ופרח. והנה התנאי בהבריאה ודאי פירושו דאם לא כן יבטל במציאות, ובודאי דפירושו על כל עת שיצטרך, ועל פי זה תבין תשובת רבי פנחס בו יאיר אם אי אתה חולק, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם, ודוק.