אֶל־מִ֨י דָמִ֥יתָ כָּ֛כָה בְּכָב֥וֹד וּבְגֹ֖דֶל בַּעֲצֵי־עֵ֑דֶן וְהוּרַדְתָּ֨ אֶת־עֲצֵי־עֵ֜דֶן אֶל־אֶ֣רֶץ תַּחְתִּ֗ית בְּת֨וֹךְ עֲרֵלִ֤ים תִּשְׁכַּב֙ אֶת־חַלְלֵי־חֶ֔רֶב ה֤וּא פַרְעֹה֙ וְכָל־הֲמוֹנֹ֔ה נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃ (ס)
ספר ליקוטי מאמרים
ובירור זה היה לבני ישראל במצרים ולכך שם פרו וישרצו וגו', כי הרבוי מצד הלב בשר והעדר העקשות כנ"ל וזהו במצרים כנ"ל, וגם אברהם אבינו גלה למצרים והוא אחד מנסיונותיו שהיה נסיונות הם בירור מידת האיתנות שלו שהוא לרצון השם יתברך, והראיה שלרצון השם יתברך אינו עקשן ומעביר על דעתו וגולה למצרים שזהו כח לב בשר והיפך עקשנות, [ולכך שם קיבל מתנות ומרכוש סדום לא רצה ליהנות כי שם היה מצד מדת לב בשר ושלא בעקשות הוא גם כן מותר ליהנות מזה,מה מעשה דמלכים היה עקשות גדול למראות עין להיות יחיד נלחם נגד ד' מלכים בשביל לוט בן אחיו מה שלא עשה כן במצרים להיות נלחם נגדם בשביל אשתו האהובה לו יותר, ולכך בזה לא רצה ליהנות כי בדבר שהוא עקשות צריך בירור אם אינו עקשות להנאת עצמו רק לכבוד שמים,] ושם היה הבירור כי גם בלב בשר שלהם מכירים דהכל מהשם יתברך דלכך אז היה המשפט לגאול גם גוי מקרב גוי שהגם שהללו עובדי על זה מכל מקום אלו דבוקים בשורשם, כי נתבררו השרשים דאיתנים אבות העולם שהם מוסדי הארץ ונעשה השם יתברך קרוב להם עד שאין יהודי אכסנאי מעתה, ולכן אמר נלכה נזבחה וגו' פירוש להיות קרובים להשם יתברך שזהו הזביחה, וחז"ל דרשו בסנהדרין (מ"ג:) על פסוק זובח תודה הזובח יצרו, ובאמת זה כל ענין זביחת הקרבנות רומז לזביחת נפש הבהמית ועל ידי זה מתקרב להשם יתברך, ונזבחה היינו נעשה השתדלות להתקרב, והנה באמת אין צריך השתדלות להתקרב, והנה באמת אין צריך השתדלות כי הלא הקב"ה לאלקים מקודם וכנ"ל וכן אמר [בירמי' ז'] ולא צויתי אבותיכם ביום הוציאי וגו' וזבח כי אם וגו' והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו וגו', כי ביום היציאה ממצרים שהוא התחלת יציאה משם גר לשם ישראל דהיינו והייתי וגו' ואחר כך ואתם וגו' ואין צריך עולה וזבח כלל להתקרב, רק מכל מקום אחר כך צריך ואתם וגו' ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו שההתקרבות היה לעבודתו, והגם דבאמת גם שאין עובדין מכל מקום הוא לאלקים אבל מכל מקום הוא זה כדי שיעבדוהו, רק ביום ההוצאה ממצרים דשם הוא כח דלב בשר היינו כמה שכתוב בזוהר (חלק א' קכ"ה.) דאין חכמה בחכמת מצרים, ומה שהם קראו חכמה היינו חכמת אמת ודאי דהיינו הרחקה מכל דבר רע דבלאו הכי הוא סכלות באמת, והם היו מחכימים בענייני מדות והנהגות אדם על דרך החכמה כענין כענין ספר המדות דכחמי יון וכדומה והיה לבם ברשותם להנהיג הלב בפי מה שהיה בחכמתן רק שהיה זה מצד חכמתן ונימוסן, ולכך עבדו לטלה כי הם משלו עצמן כאצן הנמשכים אחר הרועה כך לבן נמשך אחר חכמתן שהוא המנהיגן וזהו שהמשיל [יחזקאל ל"א] מצרים לעצי עדן וכן אומר כגן ד' כארץ מצרים המשילה לגן, ובזוהר (שם) דלכך חכמתה גדולה על ידי פישון שמושך מגן עדן, כי ענין גן עדן שהוא משכן אדם קודם החטא ואחר כך נתגרש פן יקח מעץ החיים, כי עץ החיים הוא היות לב בשר כמו לעתיד בלע המות לנצח על ידי שיוסר לב האבן וכן במשיח בן דוד נאמר חיים שאל נתת לו, וזהו בתוך הגן ובפנימיותו רק טעות אדם הראשון היה מעץ הדעת, ומזה הוזהר דודאי מה שידע שהוא רק יש לו לב בשר לשנות לבו שלא יעשה רק יש טעות בידיעה וחכמה שאומר לטוב רע ולרע טוב, וזהו מצד עץ הדעת טוב ורע שבו יש ערבוביא ומזה הוזהר, וכשחטא בחכמה ואכל לומר לרע טוב אז נתגרש מגן ומעץ החיים דהיינו שניתן לו לב האבן תחת לב בשר, וכמו ששמעתי גם כן בעוזי' דמה שנמנע מהקטרת הקטורת הייתה דוגמת המנעת אדם הראשון מעץ החיים שלא יחיה לעולם ואז נאמר לישעיה השמן לב העם וגו' פן יראה וגו' בלשון ציווי וקאי אעוזי' שישמן את לבבו שלא יטעה א"ז ורפא לו לחיות לעולם ואינו זמנו עדיין כך שמעתי.