חסידות על יחזקאל לז:יז

ענין שבת ור"ח הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי שבת הוא יוסף כי מוסף שבת הוא יוסף ור"ח הוא יהודא שורש מלכות ב"ד, והנה התאחדות יוסף ויהודה יהי' לעתיד כמפורש ביחזקאל קח לך עד אחד וגו' והיו לאחדים בידך, וע"כ שבת ור"ח יש בו מעין לעתיד, עכ"ד, ויש לומר עוד היות ידוע שהאדם הוא עולם קטן והמוח הוא דוגמת השמש, והלב הוא דוגמת הלבנה, והנה כבר אמרנו דשבת שהוא שביעי שבימים אין בו עסק ללבנה אלא תלוי רק בסיבוב השמש, ור"ח הוא מפאת חידוש הירח אין בו עסק להשמש שהשמש איננו נתחדש, אך ידוע שבהרכבת שני מינים נולד כח שלישי אשר אין בשניהם וזה שבת ור"ח, וע"כ דוגמא דידהו מוח ולב שמוח הוא התבוננות והלב הוא התשוקה לאביהן שבשמים ובהקבץ שניהם יחדיו נולד נמי כח שלישי מה שאין בשניהם, והוא כעין שיהי' לעתיד לא יהי' לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה ירח לא יאיר לך והי' לך ה' לאור עולם, ודוגמא דידי' באדם הוא כח הרצון שהוא למעלה ממוח ולב ושורשו בגלגולת המקיף על המוח, היינו שיהי' הרצון לאלקות למעלה מכל טעם כי אין טעם לרצון אלא רצון מופשט מכל דבר, וזה יהי' לעתיד שכל הרצונות יהי' מונחים רק באלקות כמפורש בישעי', ובשבת ור"ח יכולין להשיג מה מבחי' זו:

בהא דיוסף סיבב להביא את בנימין אליו עוד טרם בוא יעקב, כתב הרמב"ן כדי לקיים החלומות שידע בפתרונם כי כל אחיו ישתחוו לו בתחילה מבלעדי יעקב כהוראת חלום הראשון והנה אנחנו מאלמים אלומים כי אנחנו רומז לכל אחיו, אך דעת רש"י בפסוק ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם וידע שנתקיימו שהרי השתחוו לו וכן הוא בזוה"ק, וי"ל לדעתם ז"ל כי באשר ידע יוסף שהתאספות השבטים הוא פועל דמיוני על העתיד שיהיו כולם לגוי אחד בארץ וכמ"ש ביחזקאל שיהיו לאחדים כמו עץ אחד, וזה יתכן ע"י התבטלות והתאחדות זה לזה, וזה יתכן ביותר בעודם לבדם מבלעדי יעקב, אבל בפני יעקב שהי' כולם מתבטלים ליעקב לא הי' יכולים עוד להתבטל ולהתאחד זה לזה, דומה לזה שאסור להתפלל אחורי רבו, כי מחמת התבטלות לרבו אי אפשר לו שיהי' לו בחינת התבטלות בתפילה:

ואמר הטעם שאדון יחיד ואין לו שני כנודע החילוק שבין יחיד לאחד כי תואר יחיד הוא דבר שהוא יחיד לבד ואין זולתו כמו בנך יחידך שלא היה לו כי אם יצחק והוא יחיד אבל תואר אחד הוא שני דברים המתאחדים זה עם זה ונעשו לאחדים כמאמר הכתוב וקרב אותם אחד אל אחד כו' והיו לאחדים בידך (יחזקאל ל"ז י"ז) גם אחד במספר נקרא אחד מפני שיש לו שני במספר קורא מספר אחד ומזה מונה השני כן הוא כביכול בבחינת רצונו יתברך שהוא הכתר שהוא גילוי ההמשכה מכוחו השוה אשר אין זולתו נקרא יחיד כי הוא יחיד בהמשכה זו מאחר שאין זולתו לכן אמר הטעם שכל הספירות כולם בלי מהות ומיוחדים כנזכר לעיל הוא מצד שאדון יחיד ואין לו שני כלל כי אין זולתו ואיך יתכן לומר עליו יתברך שום התחלקות וזולת אם כן אין לו שני כלל אם כן הסוף הוא בתחילה והתחילה הוא בסוף מאחר שהוא פשוט בתכלית הפשיטות אם כן אין לו ראש וסוף כלל כי כל ראש מורה על מהות בכוחו המתחיל והסוף הוא המשכה להיות נגלה ממנו איזה מהות אחר אבל מאחר שלא נודע מהותו כלל ואין לו שני אם כן הכל אחד ומה שמתחלקים הוא לגבי דידן ולגבי הגילוי וההתחלקות שם הוא נופל לשון אחד דהיינו הגם שאנו רואים התחלקות לאין מספר אף על פי כן הוא הכל המשכה אחת כי לאחד זה יש לו שני דהיינו כאשר יצאו לבחינת גילוי התחלקות לגבי הנבראים וזהו שני שנראים לנפרדים לכן אומרים אחר הגם שנתחלקו בחילוקים רבים אף על פי כן הם אחד ממש מחמת כוחו יתברך המייחדם שהוא אין לו שני כלל: