וְהִתְגַּדִּלְתִּי֙ וְהִתְקַדִּשְׁתִּ֔י וְנ֣וֹדַעְתִּ֔י לְעֵינֵ֖י גּוֹיִ֣ם רַבִּ֑ים וְיָדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ (ס)
ישמח משה
ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וגו' (בראשית יב א), ואעשך לגוי גדול וגו' (בראשית יב ב). נ"ל כי האבות הם פועל דמיוני לכל העתיד כנודע, והנה ידוע דגוי גדול רומז לתשובה, כמו שכתבנו כי מי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראינו אליו (דברים ד ז), ודרשו במסכת (ר"ה דף י"ז: ודף י"ח.) מזה דגדולה תשובה שמקרעת גזר דין, דבכל קראינו משמע אפילו לאחר גזר דין. הרי מבואר מהפסוק הנ"ל דעל ידי שאלקים קרוב אליו נקרא גוי גדול, והוא על ידי תשובה כמבואר מהגמרא. והנה בירושלמי דתענית (פ"א ה"א) נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע, ובבבלי בסנהדרין בפרק חלק (סנהדרין דף צ"ז ע"ב) אם ישראל נגאלין בלא תשובה, או על ידי תשובה דוקא. ועיין בספר כבוד חכמים דעיקר הפלוגתא אם התשובה העקרית יהיה קודם הגאולה, או אחר שיגאלו, עיין שם. ולדעתי מן הסדר מלכיות זכרונות שופרות, מבואר שבתחילה מלכיות והיה ה' למלך על כל הארץ (זכריה יד ט), דהיינו ביאת משיח והתגדלתי והתקדשתי וגו' (יחזקאל לח כג). ואחר כך זכרונות יזכרו עונותיהם והתודו, יזכרו וישיבו אל ה' על העבר. ואחר כך שופרות ישפרו מעשיהם מכאן והלאה ולא יהיה עוד מזכיר עון, והיינו כר' יהושע. והיינו לך לך מארצך וגו', שבתחילה ילכו ישראל מחוץ לארץ אשר נשתרשו בה בגולה לארץ ישראל, ואחר כך ואעשך לגוי גדול שנזכה לתשובה עילאה, דעל ידי זה נקראים גוי גדול במהרה בימינו אמן.
ישמח משה
ובזה יש להבין מה שפירשו רז"ל (ב"מ פ"ה ע"א) בפסוק אם תוציא יקר מזולל, אם תוציא אדם הגון מאדם רשע שתחזירנו בתשובה, כפי תהיה שאני גוזר גזרה ואתה מבטלה. ורבים תמהו מה זה מדה כנגד מדה. והנ"ל בזה, בהקדים לבאר המדרש רבה בב"ר (פרשה ח' סימן (ז') [ח']) אמר רבי שמואל בר נחמן בשם ר' יהונתן, בשעה שהיה משה כותב את התורה, היה כותב מעשה כל יום ויום, כיון שהגיע לפסוק נעשה אדם, אמר לפניו רבונו של עולם אתה נותן פתחון פה למינים, א"ל כתוב, וכל הרוצה לטעות יטעה, א"ל הקב"ה משה אדם הזה שבראתי, לא גדולים וקטנים אני מעמיד מהם, שאם יבא הגדול ליטול רשות מן הקטן ממנו, אומר מה אני צריך ליטול רשות מן הקטן ממני, והן אומרים לו למוד מבוראך וכו'. וק"ל ממה נפשך אם משה לא היה ידע מזה שהוא בא ללמד מדת ענוה, אם כן למה הקשה אתה נותן פתחון פה וכו', יקשה לו גוף הדבר איך שייך לומר נעשה, הא השי"ת לבדו עשה, אלא ודאי דידע, רק דהיה קשה לו אתה נותן פתחון פה וכו', ולכך לא היה לו לכתוב כן, ואם כן מה השיב לו השם ית"ש שמו האדם הזה שבראתי וכו', הלא גם משה ידע מזה. ונ"ל דמשה היה סובר הפירוש כמו שכתבתי, דהכונה באמרו נעשה, אני והאדם את עצמו, לכך לא הקשה רק אתה נותן פתחון פה למינים, והשיב לו השי"ת שאינו חושש, דמלבד הפירוש האמיתי יש בו גם כן תועלת שמלמד מדת הענוה וכפלים לתושיה, והבן. ונקדים עוד בקצרה מאמרינו (במדרש רבה פ"ב סימן זיין) והארץ היתה תהו (בראשית א ב-ד), אלו מעשיהם של רשעים, (בראשית א ג) ויאמר אלקים יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים, ואיני יודע באיזה מהן חפץ, כיון דכתיב (בראשית א ד) וירא אלקים את האור כי טוב, הוי במעשיהן של צדיקים חפץ, ואינו חפץ במעשיהן של רשעים, עד כאן. וצריך ביאור האיך ס"ד לומר שהשי"ת חפץ במעשיהן של רשעים. אבל הענין הוא, כי כל הנברא לכבודו ברא, וכשם שקילוסו של הקב"ה עולה מגן עדן, כך קילוסו עולה מגיהנם (שמו"ר ז' ו'), ובין כך ובין כך כבודו מתרבה, רק על ידי הצדיקים מתגדל ומתקדש שמו ית' בקיומן ועל ידי הרשעים באיבודן, וכדכתיב (יחזקאל לח כג) ונתגדלתי ונתקדשתי וגו', וכמבואר בדברינו למעלה. ואם כן היה ס"ד כיון שעל כל פנים כבודו מתרבה, מה איכפת ליה במעשה הרשעים, וז"ש ואינו יודע באיזה מהן חפץ. אבל האמת כי הוא יתעלה מקור הטוב ורוצה להטיב ולא לענוש, וזה שאמר כשהוא אומר וירא אלקים את האור, אלו מעשיהן של צדיקים שזה נראה בעיניו, והטעם כי טוב, פירוש כי הוא ית' מקור הטוב ורוצה להטיב דוקא, הוי אומר שחפץ במעשיהן של צדיקים, וכן הוא אומר (יחזקאל לג יא) כי לא אחפוץ במות המת כי אם בשוב הרשע מדרכו וחיה.