Chasidut על ירמיהו 2:11

והנה על כל הדברים האלה אמר הכתוב (אויב י"ט, כ') ומבשרי אחזה אלוה. כי הנה בתחילה כאשר בא האדם להתאוות באחת מתאותיו כמו באכילה ושינה ומשא ומתן ומשגל וכדומה עדיין אין התאוה קשורה כל כך בלבו בתוקף רב בדביקות האהבה, עד אחר שעושה תאותו ואז נתחזק ונתדבק לבו באהבתו עד שלבבו נפנה מכל דברים אחרים והוא עם כל רמ"ח איבריו וגידיו ושכלו וחכמתו ותאותו מקושרים ומדובקים בכח התאוה ההוא, עד אשר לפעמים לא ישמע את שפת רעהו כאשר חבירו דובר אליו כי הוא בכללו מקושר שם ואינו רואה ואינו שומע שום דבר אחר זולתו, ונקרא אצלו בשעת מעשה ביטול המציאות כי נעשה בטל ממציאות ממש עד אשר ימלא תאותו וחשקו, ונודע אשר כל זה נתגלגל ונמשך מאורות עליונים אורות הרוחניים, כי עיקר הדבר הזה הוא בתורה ומצוות ה', אשר בתחילה כאשר יתעורר האדם לעשות מצוה מן המצוות בחשק אהבת הבורא אבל עוד לא נשלם בשלימות כנאמר אז על כל פנים בכח מחשבתו הקדושה שמכוון בזה לאהבת הבורא ליחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה נעשה זיווג ויחוד בוא"ו ה"א שבשם הגדול והנורא הוי"ה שהוא יחוד הוי"ה ואדנ"י כנודע, ומכח זיווג הלזה עולה מיין נוקבין לעילא לעילא ונעשה יחוד למעלה ביו"ד ה"א שבשם והוא בחינת יחוד הוי"ה אהי"ה והוא מורה על התדבקות נפלא בבחינת ביטול המציאות, והוא אשר כינו המקובלים בשם נישוק שאחר הזיווג להורות על גודל חמדת תשוקת אתדבקות רוחא ברוחא מעולם זה לזה עד שמרוב האהבה והיו לאחדים ממש והוא שגודל תשוקתם לעשות נחת רוח לבורא עולם במה שכן ברא להיות כל העולמות בבחינת ומקבלין דין מן דין ומרוב חשק וחדות תאותם לעשות רצון קונם מוסרים כל בחינת אהבתם ותשוקתם על זה עד שכלה נפש רוח ונשמה של כל אחד בחבירו בדביקה ובחפיצה ותשוקה בכלות נפש עד שנעשו ממש בבחינת ביטול המציאות זה לזה, וזה יחוד האמת של יו"ד ה"א ומבחינה זו נתמשך ונתגלגל עד הגיע גם לבחינת העולם הזה בחינות כאלה להיות מבשרי אחזה אלוה, כי נופת תטופנה שפתי זרה (משלי ה', ג'), כי הקב"ה למען היות שכר ועונש בעולם נטף והשליך מזה התענוג והדביקות קצת דקצת כמו טיפה אחת מים הגדול על דברים התחתוניים להיות יורגש גם בהם מבחינת תאוה וחמדה ואהבה כזאת, ואז צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, כי הצדיק נותן דעתו ולבו להבין מאין ימצא שיהיה תאוה וחמדה כזאת בהבלי הבלים האלה גוש עפר גשמיות כל הדברים כמו באכילה ושתיה נודע מה דבר מאוס ונמאס נמשך מהמאכל אחר צאתו מן האיצטומכא, וכן במשגל נודע אומרם (שבת קנ"ב.) אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם וכו', ואם כן כל כך הדבר הזה מאוס ונמאס בתכלית, מאין נמשך ברוח האדם שיחשוק ויחמוד להם אם לא להיותו טיפה מן הטיפה קצת דקצת נועים זיו תענוג עליון ומחמדיו, ומיד עוזב את התחתון ומדבק עצמו בעליון ומעורר רוח בינתו ושכלו להבין בגדולת יוצר בראשית אשר אין לה שיעור וערך ועזב כל שבחי ותהלות מלאכי מעלה משרפים ואופנים וחיות ותרשישים ובחר בו להיות לו לעם סגולה וקראו בני בכורי ואוהב לכל נפש מישראל אהבה אמיתית וחפץ באהבת ישראל אליו, ואז יבער לבבו בקרבו ברשפי אש שלהבת יה להתאוות ולחמוד בנעימות ידידות אהבה צמודה מודבקת ומוקשרת לצור עולמים ברוך הוא בכלות נפשו לה' אֵל אמת, ולא יעכבנו ולא יעצרנו גשם ושלג ולא שום דבר מדברי העולם ועוזב כל אשר לו בבית ובחוץ מאשה ובנים וגוף וממון וכל אשר לו לאהבת ה' אלהיו להתדבק בו רוחא ברוחא על ידי קיום התורה ומצוות ודביקות אלהות בכל מעשיו באהבה רבה, כאשר כתבנו בזה כמה פעמים אשר הקב"ה נעלם בתורתו ומצותיו ואדם הלומד והוגה בתורה לשמה ומקיים מצותיו כראוי הוא מדבק עצמו ממש לאור אין סוף ברוך הוא הנעלם בהם והוא בבחינת נשיקין ממש, שעל כן נכרי שעוסק בתורה חייב מיתה (סנהדרין נ"ט.) כי נעתרות נשיקות שונא (משלי כ"ז, ו'), והוא בדמיון איש הכפרי שבא מזוהם ומטונף להיכל המלך ומנשק המלך ודאי שדינו במיתה, וכמו כן הרשע העוסק בתורה שהקב"ה וברוך שמו אינו יכול לסבול הבל פיו בנשיקותיו אבל באדם מישראל הנה אבה תהלה מאיש קרוץ מחומר יותר ממלאכים וצוה להתדבק בו על ידי התורה באתדבקות רוחא ברוחא ודאי ימס לבב איש בזוכרו את כל זה ונמאס אצלו כל בחינת תאות עולם הזה בתכלית המיאוס והשיקוץ, וחושק באמת לתורת ה' ומצותיו כל הימים, ונולד אצלו תמיד אהבה על אהבה ותשוקה על תשוקה מנועם תענוג זיו העליון עד שיצמא נפשו ויכמה בשרו לעבודתו וליראתו בכלות נפשו כמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים פ"ד, ג') נכספה וגם כלתה נפשי וגו' ואומר (שם ס"ג, ב') צמאה לך נפשי כמה לך בשרי וגו', אבל רשעי הדור הם בהיפוך מזה כי בוחרים בהטיפה הנראה למתוק ועבור זה נמשכים ונצמדים ומתדבקים בכוחות הרעים ונודע אומרם (עבודה זרה ה'.) כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין ר' אליעזר אומר קשורה בו ככלב עד שהעבירה עצמה היא שעושה בו הדין לעתיד לבוא כמאמר הכתוב (ירמיה ב', י"א) תיסרך רעתך. והאש הזה שבער בלבו בעת עשיית תאוותיו עד שנקשר שם עם כוחי תאוותיו לְהֵעָשוֹת בבחינת ביטול המציאות, הוא בעצמו בוער בגיהנם ותאכל ארץ ויבולה ותלהט מוסדי הרים כמאמר חז"ל.

אמרו נא לי הראיתם שני אנשים מאיזה אומה שיש ביניהם דין ודברים ההלוך ילכו לפני דייני אומה אחרת לעשות להם משפט. באמת אין זאת כי אין שום אומה מחליף דיינים שלהם לבחור להם דייני אומה אחרת. ואיה איפוא חכמתכם להחליף דבר יקר כדיני תורתנו הקדושה בדבר הבל, הרי הראיתם לדעת שאפילו אם לא היה עון זה חמור כל כך, או אפילו אם לא היה עון כלל מכל מקום אתם משוגעים גדולים בעשותכם הדבר הזה, וזהו שאמר הנביא עליו השלום בשמו של הקב"ה (ירמיה ב, יא) הן היתה כזאת ההמיר גוי אלהים, ר"ל כי דיינים נקראים אלהים כמש"ה (שמות כא, ח) עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיעון אלהים כו', ואמר ראו נא אם איזה אומה מחלפת דיינים שלה שתעזוב דייניה ותלך לפני דייני אומה אחרת הלא אינם עושין זאת. ובאמת והמה לא אלהים, ר"ל שבאמת אינם דיינין כלל, ואפילו הכי אינם מחליפים אותם, ואיך עמי המירו כבודי בלא יועיל, ר"ל על דרך שאמרו במשנה (דאבות ו', ג) אין כבוד אלא תורה, וזהו ועמי המיר כבודי, ר"ל ממירים דייני תורה הקדושה ושכלות כזו בעד דבר אשר הוא לא יועיל, הלא זה דבר רע ושגעון מלבד העון החמור אשר בו.

לא יטמא בעל בעמיו וגו'. מקרא זה אין לו פירוש לפי פשוטו. ומה שנראה בביאורו. כי הנה ביארנו פירוש הכתוב (ירמיה ב', י"א) ועמי המיר כבודו בלוא יועיל על דרך מאמר חז"ל (יומא ס"ט:) למה נקראין אנשי כנסת הגדולה שהחזירו העטרה ליושנה משה אמר האל הגדול הגבור וגו' אתא ירמיה ואמר נכרים מרקדין בהיכלו איה נוראותיו לא אמר נורא אתא דניאל אמר נכרים משתעבדין בבניו איה גבורותיו לא אמר גבור אתו אינהו ואמרו אדרבה זו היא גבורת גבורתיו שכובש את כעסו שנותן ארך אפים לרשעים ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות עד כאן.