Chasidut על ירמיהו 26:18

ובכן אבא אל המכוון לבאר מקראות הנ"ל, וזה שאמרו בשירתם תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, וקראו הר על שם חורבנו כדכתיב (ירמיה כו יח) הר ציון לבמות יער, ושמא תאמר אם כן מה היא התועלת ממנו כיון שעתיד ליחרב, לזה אמר שהתועלת הוא מכון לשבתך פעלת ה' דייקא, היא מקדש השלישי מעשה ידי יוצר ב"ה, כי לולי הראשונות לא היה כח בארץ לקבל בית השלישי, והראשונות היו רק הכנה להאחרון כאמור. וז"ש שלמה המלך ע"ה כשבנה הבית המקדש וגמרו, בנה, ר"ל הבית המקדש שלמעלה בנוי הוא, בניתי ר"ל מה שבניתי אני, הוא רק בית זבול לך, כמו בית אכסניא על ימים אחדים ולא בקבע, ושלא תאמר דאם כן הוא פועל ריק ח"ו, לזה אמר מכון לשבתך עולמים, היינו הכנה לבית המקדש אשר יהיה בו שבתך עולמים כו'. וזה שאמר דוד המלך ע"ה אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו, דיש להבין בשנותו את טעמו מעתיד לעבר, דיבנה הוא מורה על עתיד, עמלו על עבר, והוה ליה למימר או הכל בלשון עבר אם ה' לא בנה וגו', או הכל בלשון עתיד יעמלו וגו'. אמנם הוא הדבר אשר דברנו, דמזה שעינינו רואות בית המקדש בנוי וחרב זה פעמים, נצמח תקוה טובה ופתחון פה להמיחלים לו ומצפים לישועתו, כי לולי זאת שעתיד הקב"ה לבנות במקומו בית השלישי נכבד מן הראשונות, למה היה זאת ועל מה עשה ה' ככה לבנות ולסתור, הלא דבר שהוא אינו רק לזמן הוא כלא נגד אין סוף ב"ה, וחלילה לו לייחס פעולת ריק ח"ו, אלא ודאי דכל זה היה הכנה להאחרון שיבנה במהרה בימינו כו'. וזה שאמר לחזק אמונתינו ותקותינו על הבית הג' שבודאי יבנה, אם ה' לא יבנה בית, ר"ל איך יעלה על הדעת שה' לא יבנה בית השלישי, הלא אז שוא עמלו בוניו בו בהב' מקדשות הראשונות חלילה, וזה לא יתכן, אלא ודאי עתיד הקב"ה לבנותו במהרה בימינו. והנה יעקב אבינו ראה המקדש בהבנותו ובחורבנו והעתיד להבנות, ועל זה אמר אין זה, ר"ל זה אינו תמידי, כי אם בית אלהים, היינו העתיד הנקרא בית כנ"ל שהשי"ת בעצמו יבנהו, וזה של עתה הוא רק שער השמים, ר"ל הכנה ושער למקדש שיבא מן השמים, (כי הה"א של השמים משתמש במקום מן כמו ואתה תשמע השמים, מלכים א' ח לב). והן דברי המקונן שר שמימו ויקונן אין זה כנ"ל וכמו שפירשתי והבן. ועל פי זה מבואר הפסוק שהתחלנו, דהרמז היא כתית למאור כדברי הבעל הטורים שיהיה כל כך שנים נוהג המאור הזה, ובא הרמז בתיבת כתית, לרמז שיכתתו אלו המקדשים, ושמא תאמר אם כן הוי פועל בטל, לזה אמר להעלות נר תמיד, כלומר שדבר זה נצרך להעלות נר תמיד, היינו בבית שלישי שיהיה נצחי ותמידי, ועל כן להעלות הוא מבנין הכבד, והבן.

ויתרון ארץ בכל הוא מלך לשדה נעבד (קהלת ה, ח) זה ציון שנאמר (ירמיה כו, יח) ציון שדה תחרש כתיב (שמות כה, ח) ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם כי ענין המשכן הוא מה שהקב"ה שוכן בתחתונים ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות נה א) יודע היה בצלאל לצרף האותיות שנבראו בהם שמים וארץ דכתיב (תהלים לג, ו) בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם נמצא הכל נברא על ידי האותיות שהוא הדבור של הקב"ה ולכן נקרא האותיות שהוא הדבור בסוד אשה יראת ה' שכל ההולדות היו על ידי הדבור באותיות וכן האדם בדבורו מוליד תענוג בעולמות שהדבור נקבע בפה של ישראל כמבואר בספר יצירה קבען בפה ואמר בזוהר ולאמור לציון עמי אתה אל תקרי עמי אלא עמי בשותפי כגוונא דאנא במילול' דילי עבדית שמיא וארעא אוף הכי אנת כו' ונמצא כל ההולדות הם על ידי הדבורים וכל התענוגים הם נכללים באותיות כי בהם נברא הכל והנה יש סיגים המעורבים באותיות וענין הדבר מפני שרצה יתברך שמו שיהיה הבחירה בעולם לטוב ולהפכו והאדם צריך לבחור כמ"ש (דברים ל, יט) ובחרת בחיים ולברור הטוב מהסיגים על דרך אמרת ה' צרופה (תהלים יח, לא) שצריך לצרף וללבן האותיות עד אשר יהיו זכים וברים כי על דרך משל כמו האשה כל ימי נדתה היא בריחוקה ובהסתרת פניה כי אפילו להסתכל בה הוא פגם גדול כנודע עד אשר תטהר מדמה וספרה לה ז' נקיים ואחר תטהר להתייחד עם אישה כגוונא דא הדבור נקרא אשה כאמור בעוד שהסיגים מעורבים נקרא נדה נ"ד ה' כי ה' מוצאות הפה הם בריחוק ובהסתר פנים על דרך ואנכי הסתר אסתיר פני (דברים לא, יח) ואין יכולים להתקשר ולהתייחד עם הבורא ברוך הוא הנקרא בועליך עושיך ה' (ישעיה נד, ה) עד אשר יסירו הסיגים ונשארו מטוהרים לבעל הוא הקב"ה ואז הב"ה מתייחד ושוכן באותיות ומביא חיות הקב"ה בהם ונמצא ממלא כל העולמות תענוג מחיותו יתברך שמו וכיון שהקב"ה שורה באותיות הוא הדבור והדבור קבוע בפה נמצא שוכן הקב"ה בישראל ולכן נקרא כנסת ישראל שבישראל כנוס הכל כל התענוגים על ידי שמביאים הקב"ה לשכון בדבור השוכן בהם אך הקטן אין לו דעת שלם ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות קיא ב) קטן אין ביאתו ביאה שאינו יכול להכניס ולייחד האותיות מפני שהוא בקטנות הדעת ואז אין יכול לברר הסיגים ונמצא כביכול בהסתר פנים כמבואר למעלה אך כשבא לגדלות ויש לו דעת אז מברר ומזכך עד שיכול ליחד למעלה וזהו ראוה מדברת עם אחד (כתובות יג א) ר"ל כ"י מדברת דבורים עם יחודו של עולם הקב"ה הנקרא אחד ומפרש מאי מדברת איך הוא ההנהגה של הדבורים זעירי אמר נסתרה ר"ל כשהוא זעיר בקטנות מוחין אז פירוש נסתרה בהסתרת פנים רב אמר נבעלה וכשהוא אומר בגדלות הנקרא רב אז נבעלה נעשה יחוד ותענוג גדול ומביא הקב"ה בהם ונמצא הקב"ה שורה בישראל ואז מתקרבים הכל אל הקב"ה כל העולמות אפילו מה שבסוף המדריגות הנקרא עקב כולם מקושרים בבורא יתברך שמו וזה נקרא משכן וזהו יודע היה בצלאל לצרף וללבן האותיות שנבראו שמים וארץ מן הסיגים שיש בהם ולכן הביא חיות הקב"ה בעולמות של מטה ונעשה המשכן הוא בריאת עולם ממש כאמור למעלה כגוונא דאנא וכו' ולכן היו קרשים למשכן ר"ל קרשים נעשו מארזים עץ שאינו עושה פירות עצי יער הם מדריגות של מטה הנקרא יער מלשון ותער שהם מנוערים ורקים קשר אותם גם כן על ידי האותיות בהקב"ה ולכן קרשים אותיות קשרים למשכן ששיכן הקב"ה בהם גם כן וזהו הבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה (שמות כו, כח) דא יעקב והענין הוא כי הבריח הוא המשכת חיות הקב"ה בכל העולמות מן הקצה אל הקצה ר"ל שנמשך היו"ד שהיא השכל הגדול עד סוף המדריגה הנקרא עקב וזהו דא יעקב ר"ל כשנמשך מיו"ד עילאה עד העקב אז נקרא בריח אמצעי המבריח מן הקצה אל הקצה ומייחד הכל ומקשר הכל ונבאר הענין ביותר כי כתיב (בראשית כז, ה) ויצא עשו השדה וגו' ואמר בזוהר מפני שאין הס"א חפץ בכבודו ויקרו של מעלת הקודש כשמתקשרים ומתייחדים ולא יחפוץ כסיל בזה אז יצא אל השדה החוצה שלא יראה בכבוד של מעלה ואז מתייחדים ומתקשרים מעלות הקודש כיון שנסתלקה הקליפה מן הקודש פנימה וזהו והבריח התיכון בתוך הקרשים כשהאדם ממשיך חיות הקב"ה בעולמות על ידי האותיות כאמור אז מבריח הקליפות והסיגים שבורחים מן הקדושה וזהו מבריח מן הקצה אל הקצה עד אשר נשאר הכל זך וטהור בקדושה וקשורים יחד וזה נעשה על ידי הצדיק הנקרא כל שכולל הכל ומייחד הכל כמ"ש (דה"א כט, יא) כי כל בשמים ובארץ דאחיד בשמיא וארעא על דרך שאמר מורי ז"ל על מה שמביא בגמרא עמוד אחד יש מהארץ ועד לרקיע וזו צדיק ר"ל עמוד אחד שהוא הצדיק מקשר הכל ומתקרב מן הארץ עד שמי רום הרוחניות הנקרא רקיע וזהו דאחיד בשמיא וארעא שמקשר ומייחד הכל ארציות ושמיימית והכל על ידי האותיות והנה האותיות נקראים ארץ מלשון ארצה שהקב"ה חושק להם ומתאוה אל הדבורים שיזדככו ויתקרבו אליו וכן האדם המדבר האותיות הקבועים בפיו משתוקקים ורוצים לקרב ולהתייחד שיהיה רצון הקב"ה שוכן בהם ואז כל התענוגים נכללים בהם כמבואר למעלה וזהו ויתרון ארץ בכל הוא ר"ל יתרון התענוגים של ארץ שהם האותיות הנקרא ארץ כאמור בכל הוא תלוים בצדיק הנקרא כל כי הוא המטהר והמזככם לקרבם וליחדם אל השם ולייחד הקב"ה עם הדבור שיהיה תענוג ויתרון לארץ שהוא הדבור נמצא שעל ידי צדיק הנקרא כל נעשה יחוד קב"ה עם הדבור והנה כמו השדה צריכה אל עבודה וזריעה ובלא עבודה אינה מצמיח כלום כן האותיות הנקרא ארץ צריכים עבודה רבה ואז מוליד ומצמיח הכל ונעשה ההולדות תענוגים ומתקרבים ומתייחדים הכל על דרך משל מלך שולח חיל לכבוש מדינה ואז הוא בחינת מלך והם בני חיל לעבוד ולשמור ולכבוש המורדים ובשובם מהמלחמה וכבשוהו אז עושה המלך משתה גדול ותענוג ומתקרב עמהם ונעשה עמהם אחדות ממש מפני שהם טרחו לעבודת המלך וכל כוונתם היה לשם בחינת המלכות להמליכו ובכל אחד ואחד היה לבם לב המלך על כן מתקרב אתם כי אז הם אחדות בבחינה ההיא כן דוגמה זו כשישראל מתטהרים ומזככים ומסירים הסיגים וכובשים הכל אל תחת יד המלך מתייחד הכל והמה מתייחדים עם המלך מלכו של עולם כאמור למעלה ונעשה הכל בחינת מלך כמבואר במשל שהרי המלך הגיע לו המלוכה מצד העם כאמור ודי בזה במקום גבוה להמשיל לשבר האוזן וזהו מלך לשדה נעבד כשעובדי השדה הם האותיות הנאמרים למעלה הנקרא בחינת שדה אז נעשים בחינת מלך כי מתייחדים האותיות ושורה הקב"ה בדבור והדבור קבוע בישראל ונקרא כנסת ישראל שמכונס בהם כל התענוגים. אמנם באמת כל זמן שהאדם הוא בקטנות השכל נקרא בסוד אלם שאין לו דבורים וצריך לצרף וללבן עד שבשכל יפריש הסיגים ונטהרים הה' מוצאות וזהו האומנם אלם צדק תדברון (תהלים נח, ב) ר"ל כשהצדק הוא בסוד אלם צריך לזכך הדבור ולקרב ונעשה מצדק צדקה שמביא ה' מוצאות הפה אל השם ואז נקרא דבור תביאו הדבור לבחינת צדקה ויהיה צדקה וזהו צדק צדק תרדוף (דברים טז, כ) שתמיד צריך לרדוף להשלים הצדק מעלה אחר מעלה לזכך הדבורים מן הסיגים ונמצא כשהאותיות עדיין בלי עבודה רק בחינת שדה לבד אז היא בסוד אלם וצריך להביא למדריגת הדבור ונקראים האותיות ציונים המצויינים בהלכה שצריך האדם לעשות ציונים בהאותיות איך לילך בהם אל הקב"ה מכל אות ואות ציון מצויין אמנם כשציון הם האותיות המצויינים הם בסוד שדה עדיין בלי עבודה אז תחרש נקרא אלם מלשון החרישו אלי וצריך עבודה לשדה ואז מתייחדים האותיות ונעשה דבור ומתקשרים בהקב"ה והקב"ה שוכן בהם על ידי ישראל ונקרא הכל בחינת מלך כאמור. ומלך אימתי הוא ואמר לשדה נעבד אבל בלא עבודה אז תחרש וזהו שדה זו ציון הם האותיות המצויינים בהלכה איך הוא ההליכה להקב"ה על ידיהם כשהיא שדה אז תחרש וצריך לעשות מאלם צדק תדברון כאמור למעלה והבן.

(ז) עוד יתכן בסגנון זה ובאופן אחר, על פי המבואר בספר הנ"ל במה שאנו מבקשים (מוסף לראש השנה) זכרינו בזכרון טוב לפניך ופקדינו בפקודת ישועה ורחמים, ותראה לפניך עקדה שעקד אברהם אבינו את יצחק וגו', ומסיים ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור. והדבר תמוה תחלה אנו אומרים לשון ראיה ותראה לפניך, ולבסוף לשון זכירה. ועוד הרי רש"י פירש בפרשת בחקותי (ויקרא כו מב, ד"ה וזכרתי) למה לא נאמר זכירה ביצחק, כי אפרו נראה לפניו ית'. ותירץ על פי מ"ש רז"ל (תענית ה'.) נשבע הקב"ה שלא יכנוס לבית המקדש שלמעלה עד שיבנה בית המקדש שלמטה. ולפי זה בעוד שבית המקדש היה קיים והיה נכנס לבית המקדש של מעלה, אז היה אפרו נראה לפניו ולא שייך לשון זכירה, אבל לאחר חורבן בית המקדש שאין השי"ת נכנס לבית המקדש של מעלה, אז שייך זכירה. ולזה רמזה התורה על זמן חורבן בית המקדש זכרון תרועה (ויקרא כג כד), להזכיר העקדה על ידי תקיעת שופר. וזה בקשתינו ופקדנו בפקודת ישועה ורחמים שיבנה בית המקדש במהרה, אז ותראה לפניך עקדה וכו', ועכשיו בעת חורבנו על כל פנים עקדת יצחק היום דייקא ברחמים תזכור בזכירה, עד כאן דבריו. והנה ידוע דאברהם קראו הר, מפני שראה בחורבנו הר ציון לבמות יער וגו' (ירמיה כו יח), וידוע שכל דבר שיצא מפי הקב"ה, צריך להיות קיים על כל פנים באיזה זמן שלא יהיה הדבור לריק ח"ו, כמו שנאמר (עמוס ג ז) כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם. ועתה מובן בקשת אברהם אבינו ע"ה (בראשית כב יד) ה' יראה העקדה בבחינת ראיה, ושמא תאמר הלא השי"ת אמר עתה ידעתי, דמשמע רק בחינת ידיעה ואיך ישוב ריקם, לזה אמר אשר יאמר היום, דהיינו עתה ידעתי הוא קיים בהר ה' בעת שהוא הר, לכך אני מבקש יראה שיבנה המקדש ויראה, והבן.