Chasidut על ירמיהו 7:22

ובזה אפשר לבאר פסוקי (ירמיהו ז׳:כ״ב) כה אמר ה' כו' עולותיכם ספו על זבחיכם כו' כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתי אותם על דברי עולה וזבח כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי כו'. שיש לדקדק בזה איך אמר ולא צויתים על עולה וזבח הלא כל ספר תורת כהנים אינו רק ציווי הקרבנות. עוד קשה, כי נודע דתיבת זבח אם הוא דרך כלל נכלל בו כל מיני הקרבנות הנזבחים ואם הוא דרך פרט אין נכלל בו רק זבחי שלמים, וא"כ ממה נפשך מה דאמר הפסוק עולה וזבח, אם זבח זה כולל כל הקרבנות למה הוצרך לפרוט עוד עולה ביחוד, ואם זבח זה הוא פרטי א"כ מדוע מכל הקרבנות לא פרט רק עולה ושלמים לא זולת. עוד יש לדקדק אריכות הלשון כי אם את הדבר הזה צויתים כו' והוה ליה למימר כי אם צויתם כו'.

רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים הללו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח, מצה ומרור, פסח שהיו אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש קיים על שום מה וכו'
איתא בזוה"ק (ויחי ר"כ:) פולחנא דקוב"ה בעובדא ובמלולא. ביאר בזה כבוד אאמו"ר זללה"ה, כי ענין קרבן שאדם עובד את השי"ת בפעולה. היינו שגם הגוף ירגיש מהקדושה, כי כיון שחטא נגד רצונו ית' בפעולה, ומזאת התשובה רוצה לשוב לאור רצונו ית' ורוצה שיקבע קדושתו גם על הגוף, צריך התשובה להיות ג"כ בפעולה, ואז נקבע קדושתו על הגוף ג"כ. כי קודם החטא שאדם עומד בבהירות נגד רצונו ית' והאור מנהיר בתפיסתו, אז לא שייך אצלו קרבן, כיון שהוא מכיר שאינו שלו והכל הוא ביד השי"ת, ומהיכן נקח לו כח לחזור להשי"ת, כיון שהוא מכיר שאינו שלו, כענין דכתיב (ירמיהו ז׳:כ״ב) כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. ולהבין זאת, הלא כל הפרשה של תורת כהנים מלא מהלכות קרבנות. אך הענין בזה, כי ביום הוציא אותם מארץ מצרים דייקא, אז לא היה שייך אצלם שום קרבן, כיון שראו מפורש אור השי"ת, כי בעת שאדם עומד בבהירות לא שייך אצלו שום יראה כיון שרואה שהכל הוא ביד השי"ת. וכענין דכתיב (קהלת ג׳:י״ד) והאלהים עשה שיראו מלפניו ואיתא בזוה"ק (פנחס רל"ט:) עשה אילנא אחרא וכו' מ"ט שיראו מלפניו בני עלמא וכו'. היינו, כי כל ההסתר שהציב השי"ת הוא הכל כדי שיראו מלפניו. כי כשאדם עומד בבהירות לא שייך שום יראה, ורק אחר החטא, שזה מורה שהיה נסתר ממנו אור השי"ת, וכל כך נסתעף מההסתר הזה עד שחטא להשי"ת בפועל, לזה צריך התשובה להיות ג"כ בפועל. וע"ז אמר הזוה"ק פולחנא דקוב"ה בעובדא ובמלולא. כי אף שעובד את השי"ת בפעולה, מ"מ צריך מלולא ג"כ, כי אף שעובד את השי"ת בפועל, מ"מ עדיין לא נגמר המעשה והעבודה, כי יכול לשנות בדיבורו שלא כך היה כוונתו מזאת המעשה, אבל כשאומר בפה ג"כ שזה היה כוונתו, אז נגמר הדבר והעבודה, כי הגמר מהמעשה הוא הדיבור. וכדאיתא בש"ס (ברכות ס"א.) אע"פ שהכליות יועצות ולב מבין ולשון מחתך פה גומר:

כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח וגו' (ירמיהו ז׳:כ״ב).
והקשה כבוד אזמו"ר זללה"ה איך שייך לומר שלא נצטוו על הקרבנות, הרי הספר תורת כהנים מלא מהלכות קרבנות. אך הענין בזה, דהנה באמת כשאדם עומד בבהירות גדול כמו שהיה במעמד הר סיני, בעת שאמר השי"ת המאמר הראשון אנכי ד' אלהיך, אז היו עומדים בבהירות גדול עד שלא היה שייך לומר אפילו הדיבור השני, כמו שאיתא בש"ס (שבת פ"ח:). והכירו כולם שלד' הארץ ומלואה, ואיך שהכל הוא מהשי"ת, ואז לא היה שייך שום קרבן, כי עיקר הקרבן הוא מה שאדם נוטל מהונו ומכליל אותו באש של מעלה, ורואה איך שמכליל את עצמו בשורשו. אבל כשאדם עומד בבהירות כ"כ ורואה איך שהוא כלול בשורשו, לא שייך שיקריב קרבן, כדאיתא בזוה"ק (שמיני ל"ח.) חמותין מאן דנטיל מבי מלכא ויהיב למלכא, כי איך שייך שיקריב קרבן כיון שרואה שאינו שלו. וכמו שמצינו גבי אדם הראשון קודם החטא שכתיב, ויקרא האדם שמות וגו', והיה מכיר היטב בתפיסתו איך שהוא כלול בשורשו. כמו שאמרו חז"ל במדרש (רבה בראשית י"ז ותנחומא חקת ו) שאמר לזו נאה לקרותו שור, לזו נאה לקרותו אריה, והיה רואה איך השור של מטה כלול בשור שבמרכבה, והאריה איך שהוא כלול באריה שבמרכבה. ממילא לא שייך אצלו שום קרבן, כיון שהיה רואה מהתחלה איך שהוא כלול בשורשו ואיך שורשו הוא כלול במרכבה העליונה. וכן הכא נמי ביציאת מצרים כתיב, ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. הגם שהמפרשים תירצו על זאת הקשיא שבאמת במצרים לא נצטוו על שום קרבנות ורק אח"כ נצטוו, הרי מצינו במצרים גופא שאמר משרע"ה וגם מקנינו ילך עמנו לא תשאר פרסה כי ממנו נקח לעבוד את ד' אלהינו וגו' (שמות י׳:כ״ו), הרי שבמצרים גופא נצטוו על הקרבנות. ורק הענין בזה, שביום הוציא אותם מארץ מצרים שנתגלה להם אור עתיקא, כדאיתא בזוה"ק (בשלח מח:), אז לא נצטוו על שום קרבן ולא היה שייך להם שום קרבן, כיון שראו איך שהם כלולים בשורשם, והיו עומדים בבהירות גדול, והכירו שלד' הארץ ומלואה ולא היה שייך להם קרבן. כדאיתא בזוה"ק הנ"ל חמותין מאן דנטיל מבי מלכא ויהיב למלכא. ורק אח"כ כשנעלם מהם זה האור, אז נצטוו על הקרבנות, היינו אף שנעלם האור יכול האדם ע"י עבודה ובירורים לבוא בחזרה להכיר מאור עתיקא ואיך שהם כלולים בשורשם. וכשמכיר זאת ההכרה רואה שאף שנדמה לו עד הנה שנעלם ממנו אורו ית', מ"מ לא עבר על רצונו ית' אפילו כחוט השערה, כדאיתא בזוה"ק (קדושים פ"ג.) תמן באצילות לית חטא. ואיך שתפיסתו ג"כ יש לו קיום לעולמי עד, כדאיתא בזוה"ק (תרומה קל"ה:) כיון דמטי התם הא כולהו לעולם ועד: