Chasidut על ירמיהו 7:31

אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה עבודת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן וגו'.
בזוה"ק (ויקרא כ'.) משה שושבינא דמלכא אהרן שושבינא דמטרוניתא. שושבינא דמלכא היינו, שהכיר איך שהשי"ת מקרב עצמו להבריאה. והיינו שאם אדם מבטל עצמו ומחסר עצמו הן בממון והן בכח, כן שוכן השי"ת אצלו ומכיר החיבור שלו עם השי"ת, ואז צריך להשושבינא דמטרוניתא, היינו שיראה שלא יבטל עצמו לגמרי, כי אם להשאר בחיים של עוה"ז, כי מאחר שאדם רואה איך שעבודתו יש לו מקום אצל השי"ת ואיך שהשי"ת חפץ בעבודתו, ממילא צריך להשאר בחיים כדי שיעבוד את השי"ת עוד, כי אם שיבטל אדם עצמו לגמרי ולא ישאר בחיים כלל, זה אינו ברצון השי"ת. וכדאיתא בש"ס (תענית ד.) אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי (ירמיהו ז׳:ל״א) אשר לא צויתי זה בנו של מישע מלך מואב וכו' ולא דברתי זה יפתח ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם, כי האומות מאחר שאין להם חיבור עם אור השי"ת, ממילא אם חפצים לקרב עצמם להשי"ת נדמה להם שלא יכולין לקרב עצמם, כי אם שיבטל כל תפיסתם. אבל האומה הישראלית מאחר שבשורשם מקושרים עם אור השי"ת, ממילא אינם צריכים לבטל כל תפיסתם שלא ישארו כלל בחיים בעוה"ז. ורק צריכים לבטל עצמם עד מקום שידם מגעת ויביטו תמיד להרצון עד כמה שצריכים לבטל. וזה הכל נקרא שושבינא דמטרוניתא, שיראה שאדם ישאר בחיים וישאר ממנו השארה לעולמי עד. וזה אלה פקודי המשכן אשר פקד על פי משה וגו' היינו על ידי השושבינין דמלכא, שמשרע"ה פקד כל החסרונות שלהם בשביל כבוד שמים. כן שוכן השי"ת אצלם, כדאיתא בש"ס (שבת כ"ב:) עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל. וע"ז מסיים הכתוב, ביד איתמר בן אהרן הכהן, היינו ע"י השושבינין דמטרוניתא שעומד ורואה שלא יבטלו עצמם לגמרי, כי אם תפיסתם ישאר ג"כ קיום לעולמי עד ויכירו תמיד איך שמגיעים מחיי עוה"ז לחיי עוה"ב:

וידר יעקב נדר וגו' (בראשית כח כ). בב"ר (פ"ע א') כתיב (תהלים סו יד) אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי, שנדר מצוה בעת צרתו. מהו לאמר, לאמר לדורות שיהיה נודרין בעת צרתן, עד כאן דברי המדרש. ועיין ביפה תואר דנתקשה בלשון המדרש שנדר מצוה, ופירש שנדר לעשות מצוה. ועל זה קשה פשיטא דאינו נודר לעשות עבירה. ועוד פירש פירוש אחר שהנדר היא מצוה בעת צרתו, אף שבלא זה אין רשאי לידור, מכל מקום בעת צרה מצוה לנדור, ועיין בריש חולין (דף ב' ע"ב) בתוספת (ד"ה אבל), עיין שם. וגם על זה קשה דהוה ליה למימר שהנדר הוא מצוה וכו', אבל לשון שנדר מצוה אין משמעו כך, ועוק קשה על גוף המדרש דאמר דלאמר הוא להורות לדורות, הא ממילא הוי ידעינן זה, דלמה לא נילוף מיעקב כמו בשאר מילי דגמרינן מהאבות אף דלא כתיב בהוא לאמר, כמו וישכם אברהם וגו' (בראשית כב ג), דמיניה נלמד תפלת שחרית, וכן לשוח בשדה הנאמר ביצחק (בראשית כד סג), ויפגע במקום הנאמר ביעקב (בראשית כח יא), אף דלא נכתב בהו לאמר. ואין לומר דיעקב עשה זה במכוון כדי ללמד לדורות, ועל זה מרמז תיבת לאמר וזהו פירושו של המדרש, קשה הלא אף בלא ללמד לדורות ראוי היה לו לעשות כן, כיון שהוא נכון מצד עצמו. והנה מצד פשוט לשון המדרש נראה, דאם נכתב שנדר מצוה ברישא, גם בסיפא ראוי לומר שיהיו נודרין מצוה. וקרוב לומר שנחסר תיבה זו בספרי הדפוס מחמת השמטת המגיה, כי לא שם לבו עליו כי רב הוא, וגם אם לא נכתב כנכתב דמי, דקאי על מה דסליק מיניה, ועל זה תסוב פירושי הראשון, בהקדים לבאר הכפל לשון בפסוק עשר אעשרנו לך, כי עשר תעשר (דברים יד כב), דרשו רז"ל (שבת דף קי"ט.), אבל הכפל הזה לא דרשו. והנה בשבט מישראל פרק א' פירש דהיינו חומש ב' פעמים מעשר. וכל זה איננו שוה לי דהוה ליה למימר אחמשנו, וכי להרויח מעשר מן המעשר היה רוצה. והנ"ל בזה, על פי שכתב מהר"ם א"ש בספרו כתנות אור הטעם מה שאמר יעקב ללבן דדוקא מאותן שיולדו מכאן ולהבא יהיה שכרו, עיין שם ותורף דבריו דיעקב רצה לחייב את עצמו במעשר, ולא לעשות טצדקי לפטור כד"א וכל אשר תתן לי עשר וגו', והנה קיימא לן (בכורות נ"ו ע"א) דהלוקח עוברין במעי אמן חייבין במעשר, והלוקח סתם פטורים, ובב"מ מוכח דהלוקח בשכרו, דין לוקח יש לו, על כן בקש שכרו מאשר יולדו מכאן ולהבא, עיין שם ודו"ק. והנה צריך לומר לדבריו שאף אם מכל מקום יתן מעשר בנדבה, מכל מקום גדול המצווה ועושה (קידושין ל"א ע"א), ואף דקודם מתן תורה היה, מכל מקום חשוב יותר מה שעתידה התורה לצוות, והבן. ואף אם כבר מצווה היה על פי נדרו, מכל מקום אינו דומה מצווה מהקב"ה, למצווה מהגרמת עצמו. והנה כבר ביארתי הטעם על אמרם גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, דהנה בכל מצוה יש כונות ידועים ליחידי סגולה בכל דור, ויותר מזה אשר לא נודעו רק לרבי שמעון בן יוחאי וחביריו, ויותר מזה אשר המה לא נודעו רק למשה בחיר ה', ויותר עוד מהמה אשר עקבותיהם לא נודעו עוד לשום נברא, רק המצוה ית' יודע מקומה. והנה העושה כאשר צוה הוא ית', אם כן מתקן בשורשו אף מה שנעלם מכל נברא, והיינו אשר קדשנו במצותיו, והבן. אבל אם אינו עושה רק על פי שכל, אם כן הרי אינו יכול לתקן יותר ממה שהשכל מגיע. ועוד דכל דבר חוזר לשורשו, אם כן אם שורשו מן השכל, הרי אינו עולה יותר גבוה מן השכל, מה שאין כן אם שורשו מציוי ית"ש. והיינו גדול המצווה ועושה, שגדול יותר ומגיע יותר, והבן כי הוא נפלא בס"ד. והנה נחזי אנן דאם מחויב במעשר נקרא מעשר בשם, והנותנו מפרישו אחד מעשר והיא הפעולה, אבל כשאינו מחויב במעשר רק שנותן אחד מעשר לשם נדבה, לא נקרא בשם מעשר כלל, רק בשם נדבה, רק הפעולה יש כיון שנותן אחד מעשר. ועל פי זה מבואר דאמר עשר, דהיינו שם דבר אעשרנו לך, דהיינו שקיבל על עצמו שיראה להביא עצמו לידי חיוב שיהיה מצווה ועושה, מה שאין כן אם היה אומר אעשרנו לך, גם אם היה נותן אחד מעשר לנדבה, היה יוצא ידי נדרו, והבן כי היא נפלא בס"ד. והנה להבין למה דקדק דוקא לידור כך, יתכן דהנה מובן דאם גדול המצווה ועושה, אם כן שאינו מצווה ועושה אינו צדיק כזה, דהא המצווה ועושה גדול ממנו, רק דהוי צדיק שאינו גמור, וכבר ביארתי בפרשת נח בשם הנזר הקודש דבעת צרה כוללת שינצל הוא לבדו, צריך להיות צדיק גמור, אך ביעקב לא הוי צרה כוללת רק עת צרתו, ולא היה צריך לזה רק ללמד לדורות הבאים בעת צרת רבים, דאז צריך לקבל שיהיה מצווה ועושה, ולא כמו יפתח דכתיב ביה (ירמיה ז לא) אשר לא צויתי (עיין תענית ד' ע"א), דהקבלה הוי כמו העשיה כמו שדרשו (תענית דף ח':) מפסוק (דניאל י יב) מיום אשר נתת לבך להבין וגו', ואם כן צריך לקבל על עצמו דבר דהוי ביה צדיק גמור, והבן. ועל פי זה יתבאר המדרש, דהא קשה עוד בהפסוק מאי וידר יעקב נדר, דהא כיון דכתיב וידור, ודאי דהוא נדר. אלא דהכי פירושו וידר יעקב נדר שהוא לאמר לדורות הבאים, מה שמפורש אחר כך עשר אעשרנו לך, דהיינו נדר מצוה דוקא שיהיה מצווה ועושה, אף שהוא לא היה צריך לנדר כזה, רק עשה זה ללמד לדורות. וזה דברי המדרש שנדר מצוה דייקא, ור"ל שיקיים מה שהיא מצוה, דהיינו שיהיה מצווה ועושה בעת צרתו דייקא, מהו לאמר, לאמר לדורות הבאים כי לא היה צריך לזה מצד עצמו, כי לא היה רק עת צרתו, רק ללמד לדורות הבאים שיהיו נודרין מצוה בעת צרתן דייקא, לשון רבים צרה כוללת ח"ו, והבן. או יאמר כי באמת לדידיה אין הפרש, כי באמת קודם מתן תורה היה, ואף אם היא מצווה בתורה, הא הוא אינו מצווה, ורק מה שנדר לעשותו מה שהיא מצוה בתורה, הוא כדי ללמד לדורות הבאין, והוא נכון בס"ד.

וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה וגו' למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו. הענין בזה מה היא הנתינת טעם, שלכן גילה הקב"ה לאברהם מהפיכת סדום, למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה ומשפט. והוא כמו דאיתא בהאר"י הק' (שער הפסוקים פ' שמות ד"ה ויקם) שכל הדורות שנחרבו ונאבדו מן העולם כמו דור המבול ודור הפלגה ואנשי סדום, נשרשו ונכללו כולם אח"כ בישראל. והכח מההתפשטות שהיה באנשי סדום נתנטע אח"כ בבניו של אברהם, רק הם הכניסו אותו בהקדושה ועשו בו משפט וצדקה, ובררו כל המדות והעלום לטוב. ואחר מצות מילה שהיא הסרת ערלת ומותרות הגוף שנצטוה אברהם, והוא היה שורש ויסוד העולם, וכמו שהוא הסיר מאתו ערלת הגוף, כן הנהיג השי"ת בכלל העולם והסיר ערלת העולם, ומזה נהפכה סדום שהיא ערלת הארץ^צבעיין בבית יעקב שמות פרשת בא אות נו: הנה המצוה היתה קודם יציאת מצרים לימול הערלה. כי במצרים הוא התגברות התאווה והשכחה מהשי"ת. וכמו כן נקרא מצרים ערוות הארץ, שג"כ מורה על זה שהיו שוכחים בהשי"ת לגמרי שהוא המנהיג. ונגד זה צוה השי"ת לבני ישראל שהיו משוקעים בתוכם, לחתוך הערלה ולצמצמם בזה המקום. וזה הוא מילה, רחמי לישראל ודינא למצרים, שמכח זה נאבדו מכל וכל. וכמו כן מצינו באברהם אבינו ע"ה, שאחר מצוות מילה נהפכה סדום, שהיו ג"כ מלאים כל טוב וכו'. ובסוד ישרים ליל שביעי של פסח אות טו [א]: והנה כאשר נתבררו ישראל באיזה מידה בתכלית השלימות, אזי נתבטל מן העולם אותה האומה שהיא עומדת נגד זו המידה וכו' עיי"ש. ועיין עוד לעיל פרשת לך אות נד, לקמן פרשה זו אות כו ד"ה ומהפכת.. כי יש אילנא דטוב ורע, וזה נקרא קליפת נוגה מעורב אור וחושך, פעם מתגבר האור ופעם להיפך^צגכמבואר בעץ החיים לרבנו האריז"ל שער מט – שער קליפת נוגה – פרק ג., והוא בבחינת מטי ולא מטי, ובעת שהיא בבחינת מטי ולא מטי, אז נולדים כל הספיקות, וצריך האדם אז לצמצם את עצמו בכל מה דאפשר ולחזק עצמו בעבודת ה', וכל הברואים הם במדרגה הזאת, כי אף בהצבא מעלה כתיב (יחזקאל א׳:י״ד) והחיות רצוא ושוב, בעת שהם במדרגת שוב אזי הם רוצים לעשות רצון קונם, וע"י מדת הספיקות הוא קיום והעמדת כל העולם, כי מאחר שיש ספיקות בעולם אז כביכול גם השי"ת מתלבש בלבוש כאלו הוא ג"כ בספק, וע"י זה הלבוש תולה על חטאיו של האדם, מאחר שהוא רק ספק ואולי ימצא מי שיוכל ללמד עליו זכות. וכדאיתא (במדרש רבה שמות ג) לפי מעשי אני נקרא, כשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא אל שד"י. ומזו המדה הוא הקיום והעמדת כל הרשעים וכל העכו"ם. אכן ישראל מכלכלים כל דבריהם במשפט, ומשפט היינו פלס ומשקל כמו שנקרא בתיקונים (הקדמה ב) עמודא דאמצעיתא. והוא שכל דבר הם מפלסים ושוקלין אם הוא רצון השי"ת, כי אף בדבר קדושה כגון מצות צריך שיהיו בדברי תורה, היינו ברצון ולא שיאחוז רק בהלבוש בלבד מגולם המצוה, כי בלא רצון הוא רק כתמונה מוצקת^צדנתבאר בתפארת יוסף פרשת תבא ד"ה ולא נתן: הנה עיקר מכל דבר הוא הפנימיות והמוצא פי ד' שיש בהדבר ואפילו מהתרי"ג מצות הפנימיות שלהם הוא ד"ת, כדאיתא בזוה"ק (שמיני לה:) באורייתא ברא קוב"ה עלמא. היינו שמכל דבר התכלית הוא ד"ת, ועל זה אמר הכתוב (משלי י״ז:ט״ז) למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין, היינו שהכסיל אינו רוצה הפנימיות מהדבר ויש לו נייחא מהלבוש עצמו, שאני ישראל שהם אינם בנייחא משום לבוש מעוה"ז, ורק מכל דבר רוצים הפנימיות.. אבל העכו"ם עושין כל דבריהם בהתפשטות בשטף וזרם באין מעצור^צהכמו שהתבאר במי השלוח ח"א פרשת בשלח ד"ה סוס, ועיין תפארת יוסף פרשת במדבר ד"ה וידבר [א]: האומות בעת שהשי"ת משפיע להם מתפשטים עצמם בכל מיני התפשטות, ואף שמציבים להם דחלא לפעמים שמזרחת להם יראה שלא מדעת, זה הכל כשאין להם טובת עוה"ז, אבל כשיש להם טובת עוה"ז אז מתפשטים עצמם בכל מיני התפשטות ואין להם שום יראה אפילו שלא מדעת ג"כ., הן בתאות גופניות כמו אנשי סדום, ולזה היתה מפלתם גפרית ומלח, מפני שהיו מקודם מלאים כל טוב ולא היה להם שום מעצור, לכן היא המדה אשר תהיה ארץ מלחה ולא תצמיח. וכאשר עושים איזה עבודה היא ג"כ בהתפשטות בלי מעצור ובלי משפט, כדכתיב (ראה יב) גם את בניהם ישרפו באש, וע"ז אמר השי"ת, אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי (ירמיהו ז׳:ל״א), שלא ישאר לאדם שום השארה. כי אף בקידוש השם המצוה רק בעשרה למסור עצמו על קדושת השי"ת ולא ביחיד כדאיתא (סנהדרין עד:). והטעם בזה הוא, כי אם יקדש ה' בתוך עשרה בני ישראל אז נשאר הקדושה והכבוד שמים בהנשארים, אבל אם יקדש השם ביחיד מה ישאר מזה מי רואהו ומי יודע את הכבוד שמים שקידש זה את השם. ולזה ג"כ איתא (רבה וירא נו) בעקידת יצחק שאמר הקב"ה לאברהם אמרתי לך העלהו ולא שחטהו, כי מה יהיה השארה מזה אם יצחק יהיה נשחט, וכדכתיב (ישעיהו מ״ה:י״ט) לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני^צולעיל פרשת נח אות ב, לקמן פרשה זו אות נז.: