חסידות על ירמיהו ח:יג

ויאמר אלקים יהי אור (בראשית א ג). במדרש (ב"ר ג' ג') רבי שמעון בן יוחאי פתח (משלי טו כג) שמחה לאיש זה הקב"ה, שנאמר (שמות טו ג) ה' איש מלחמה, במענה פיו שנאמר ויאמר אלקים יהי אור, ודבר בעתו מה טוב וירא אלקים את האור כי טוב, עכ"ל. והוא פליאי. וכדי לבאר זה, נקדים לבאר בירמיה (ירמיה ח יג) אסף אסיפם נאום ה' וגו', (ירמיה ח יד) על מה אנחנו יושבים האספו ונבא אל ערי מבצר ונדמה שם כי ה' אלקינו הדימנו וישקני מי ראש כי חטאנו לה', עד כאן. והפסוק הזה אינו מובן. (א), על מה אנחנו יושבים, אין לו ביאור. (ב), ונבא אל ערי מבצר ונדמה שם, אם הוא לשון שתיקה כפירוש הרד"ק, מה זה שאמר ונדמה שם, מה תולה ענין השתיקה באסיפה אל ערי מבצר, הלא כיון שד' אלקינו השתיקנו שאין לנו רשות להתלונן כמו שפירש הרד"ק, אם כן אף אם לא נבא אל ערי מבצר אין לנו רשות להתלונן. ואם נדמה לשון כריתה, כמו ידמו לשאול (תהלים לא יח), זו קשה מן הראשונה, דאם כן איזה תועלת יש בהאסיפה לערי מבצר כיון שיכרתו שם. והנ"ל בזה על פי מה שפירשתי בפסוק מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ה' שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל (תהלים י"ד ז'). והאלשיך פירש לרישא דקרא בפירוש נחמד, ואני באתי אחריו למלאות את דבריו לפרש סיפא דקרא, דלמה כפל הכתוב יגל יעקב ישמח ישראל, וז"ל האלשיך: והוא כמו שכתבנו בישעיה (א כח) על פסוק ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, כי ציון במשפט ודין הוא שתפדה, כי היא לא חטאה ולקתה בעונותינו, כד"א (איכה ד יא) כלה ד' חמתו ויצת אש בציון וכו', אך ושביה בצדקה, צריך פדיון בתורת צדקה. והנה ידענו (סנהדרין צ"ח ע"א) כי זכו אחישנה, ויהיה בלי חבלי משיח רק בשובה ונחת, ואם לא יזכו בעתה (ישעיה ס כב), ואז הוא בעצב ורוגז על ידי חבלי משיח להחזירם בתשובה. על כן אמר מי יתן מציון, כלומר מבחינת ציון תהיה ישועת ישראל, שיהיו זכאים בדין ויושעו במשפט וכו', ובזה יגל וגו', שלא ניגאל בעוצב וצרות חבלי משיח, כי אם בשמחה ובשירים, כי יגל יעקב ישמח ישראל, עד כאן דברי פה קדוש האלשיך. ועל הכפל כתב שם ענין אחר לגמרי, עיין שם.

והנה יש לדקדק בדברי המכילתא הנ"ל, דמה הוא הלשון הגיע שבועה, הגיע הקץ היה ראוי לומר, או הגיע זמן השבועה. והנ"ל שבאמת עדיין לא הגיע הזמן כנודע, רק ולא יכלו להתמהמה (שמות יב לט) כידוע פירושו, ואם כן הקץ לא הגיע, רק אמר שהשבועה הגיע שאם לא יגאלו אז, שוב לא יהיו קיום להשבועה, והבן כי נכון הוא בס"ד. ועיין בספר חן טוב שהאריך לפרש המאמר מכילתא הגיע שבועה וכו', ותורף דבריו כי כמו שבגלותינו יש שני קצים מיוחדים, זכו אחישנה לא זכו בעתה (סנהדרין צ"ח ע"א ישעיה ס כב), כן היו הדבר במצרים, שאם היו זוכים היו נחשב להם הד' מאות שנה מעת לידת יצחק, ואם לאו לא נחשב להם רק מיום רדתם למצרים, בפירוש אמרו רז"ל (שהש"ר פ"ב) שהקב"ה היו מדלג על הקצים ועיבורים, ולזה צריך זכות רב, וזה שאמר הכתוב (יחזקאל י"ו (טז) ח') ואראך והנה עתך עת דודים, ר"ל הגיע עתך לקיים השבועה בעת דודים דוקא, אם תהיו דודים אהובים במצות, ואת ערום ועריה מהמצות ואינך אהוב לפני למהר את הקץ, לכך נתן להם ב' מצות להיותם אהובים לפניו, עד כאן דבריו הצריך לענינינו. ועל פי זה נ"ל לפרש מאמרם ז"ל (סנהדרין צ"ח ע"א) אין בן דוד בא אלא בדור שכלו זכאי או כלו חייב, כי ידוע שיש שני זמנים בעתו ואחישנה (סנהדרין צ"ח), והנה בעתו נקרא שליחות, שהוא שלוח מהשי"ת לא מצידנו, ואחישנה נקרא בא שבא מעצמו, וכמו שפירשתי באסוף אסיפם (ירמיה ח יג), (תמצאנו בפרשת בראשית בביאור המדרש (ב"ר ג' ג') שמחה לאיש במענה פיו, משלי טו כג), עיין שם. ועל כן נאמר (מלאכי ג כג) הנה אנכי שולח וגו' לפני בא יום ה', שולח דייקא והבן. והנה זה ידוע דאז ביציאת מצרים לא היה עת דודים, רק משום ולא יכלו להתמהמה עשה הקב"ה עת דודים. והנה כמו שכתב החן טוב דמגאולה העתידה נלמד לגאולת מצרים, אף אנו נאמר בהיפך הרי זה בא ללמד וכו', דמגאולת מצרים נלמד גאולה לעתיד. וזה ידוע דכל ישראל הם שיעור אומה, ואם כן כל זמן שיש צדיקים, יש לכלל ישראל חלק בקדושה ואין נכרתין, וההיפך ח"ו מובן. ועל פי זה יתבאר אין בן דוד בא דייקא, דהיינו אחישנה כמ"ש אלא או בדור שכולו זכאי דהיינו זכו אחישנה, או בדור שכולו חייב ואם כן לא יוכלו להתמהמה, ויעשה הקב"ה ברחמיו עת דודים אפילו תוך זמנו, והיינו כולו הפך לבן טהור הוא (ויקרא יג יג). והבן.