וְעַתָּ֗ה אָֽנֹכִי֙ נָתַ֙תִּי֙ אֶת־כָּל־הָאֲרָצ֣וֹת הָאֵ֔לֶּה בְּיַ֛ד נְבוּכַדְנֶאצַּ֥ר מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֖ל עַבְדִּ֑י וְגַם֙ אֶת־חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה נָתַ֥תִּי ל֖וֹ לְעָבְדֽוֹ׃
ערבי נחל
וזה הענין היה בנבוכדנצר, כי הוא מלך בכיפה, וכל בני האדם היו משרתים לו ואפילו על החיות מלך, כמ"ש ית"ש (ירמיה כז, ו) וגם את חיות השדה נתתי לו לעבדו, וארז"ל (שבת ק"נ.) שרכב על ארי וקשר תנין בראשו. נמצא שבזמנו היה כל תכלית הבריאה בשבילו לבד, כי כל העולמות וכל אשר בהם הכל נברא בשביל זה העולם, וכל אשר בזה העולם כולם נבראו בשבילו לעבדו, נמצא כל הבריאה היה אז בשבילו, והיה מוכרח שיהיה קשה לו קושיא זו מה הנאה וכבוד יגיע למלך הכבוד מכל העשיה אלולי שילך בדרכיו וישמור משמרתו, והוא עשה הכל בהיפך, הרשיע לעשות מאד, ואם כן היה הקושיא עליו גדולה מאד, לכן נגזר עליו מדה כנגד מדה שהוא יהיה בין חיות השדה, כדי שיהיה הוא נברא לצורך האדם, ולא כל הברואים בשבילו.