Chasidut על ירמיהו לא:14

דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם (דברים א, א). ויבואר על פי מה שכתב בזוהר הקדוש על המשנה כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל כו', הכלל התורה הקדושה יש בה פנימיות סודות נעלמות ומה שנאמרה התורה בסיפורי מעשיות מעשה אברהם, מעשה יצחק, מעשה יעקב עם לבן, מעשה אמהות, מעשה בלעם ואתון שלו, באמת יש בהם סודות נעלמות פנימיות, רק שמגוף התורה שמבואר במעשה גם כן ילמדו ממנה מדות טובות, דהיינו מעשה אברהם ללמוד לעשות חסד מאברהם, מעשה יעקב להראות צדקתו של יעקב, מעשה האמהות להראות וללמוד צדקת האמהות צדקת רחל אשר עדיין זה הזכות קיים לנו שהכניסה צרתה כו', כמבואר ברבותינו ז"ל שעל זה נאמר (ירמיה לא, יד) קול ברמה כו', רחל כו'. ונמצא נכתבו המעשים כדי ללמוד גם מהמעשה המדה התלויה בה. וכן כתיב מעשה בלעם ואתון שלו, כדי להראות מעשה מגונה של אותו הרשע להרחיק מן מעשיו כמאמר חכמינו ז"ל (אבות ה, כב) מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו כו', דהיינו ליקרב עצמו למדת אברהם ולרחק עצמו ממדת בלעם הרשע. נמצא זה שהתורה נאמר בסיפורי מעשיות כדי שגם מן המעשה נלמד המדה אבל באמת ישנו בה סודות נעלמות עד אין סוף. וכן אפילו שאר התורה שנאמרה בה המצוה בפירוש יש בה סודות נעלמות. וזהו כל דבר שהיה בכלל, דהיינו התורה שהוא הכלל מן העולמות. ויצא מן הכלל, להכתב בסיפור מעשה. ללמד, דהיינו ללמוד גם מן המעשה עצמה המדה המבואר בה. וזה לא ללמד על עצמו יצא כו', כלומר לא בהתורה אשר נכתבה בסיפור כו' יש בה סודות כו', אלא גם בהתורה אשר מבואר המצוה בה באר היטב יש בה סודותכו', וזהו אלא ללמד על הכלל כולו יצא. וזה מבואר קצת בזוהר הקדוש. ובאמת במשנה תורה לא נכתבה בסיפור מעשה, רק מבואר בה במצות היטב מדות השם ודרכי השם ותוכחה לישראל להסיר מדרך הרע ולדבק בדרך הטוב בדרך ה' ולמה זה, כי דור שהיו במצרים והיו משוקעים בטומאת מצרים ועל ידי זה הכעיסו לפניו יתברך כנאמר ברבותינו ז"ל, ועיין ברש"י בערבה מול סוף בין פארן כו', ודי זהב כו' עיין שם. ונמצא על ידי זה הוצרך להלביש התורה בסיפורי מעשיות כנזכר לעיל. אבל במשנה תורה שהיו דור שלם דור שנכנסו לארץ הקדושה שלא היו משוקעים בטומאת מצרים לכך נאמר להם התורה בלי שום לבוש כנזכר לעיל. וזהו אלה הדברים, כל מקום שנאמר אלה פוסל את הראשונים, כלומר מה שנאמר לראשונים תורה בלבוש כנ"ל, הוא מחמת במדבר בערבה כו', כפירוש רש"י אחרי הכותו כו', הואיל משה באר את התורה כו', ככל אשר צוה ה' אותו אליהם כנ"ל:

ועוד נראה לפרש, ועל פי זה נראה לבאר המדרש בב"ר (פע"ג א') (פרשה שלשה ושבעים סי' א') ויזכור אלקים את רחל (בראשית ל כב), כתיב (תהלים קו ד) זכרני ה' ברצון עמך פקדני בישועתך, א"ר אליעזר בראש השנה נפקדו שרה רחל וחנה. (ב"ר ע"ג ב') ויזכור אלקים את רחל, זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו (תהלים צח ג), זכר חסדו זה אברהם, שנאמר (מיכה ז כ) חסד לאברהם. ואמונתו זה יעקב, שנאמר (שם) תתן אמת ליעקב, לבית ישראל ישראל סבא, מי היה ביתו של אבינו יעקב, לא רחל, בכלם כתיב (בראשית לה כג) ובני לאה בכור יעקב ראובן, (בראשית לה כו) ובני זלפה שפחת לאה גד ואשר, (בראשית לה כה) ובני בלהה שפחת רחל דן ונפתלי, וברחל כתיב (בראשית מו יט) בני רחל אשת יעקב, עיין שם. והוא כולו תמוה ועיין בנזר הקודש שם. ומקודם נפרש המסורה הנ"ל, ואחר כך נבא לבאר המדרש כיד ה' הטובה עלי, ונקדים מ"ש באז ישיר (שמות טו א), על פי היערות דבש (חלק א' דף ט"ו ע"א) עיין שם, כי שר של מצרים היה בבחינת נוקבא. והנה מבואר בפרשה דילן דנקבה טומאתה בכפלים ביולדות, ועל כן במצרים היה במ"ט שערי טומאה זיי"ן פעמים זיי"ן, כי זיי"ן ימי נדה טומאת נדה בסתם אשה, והדרך לכפול עד זיי"ן כמו שנאמר (ויקרא כו כח) ויסרתי אתכם שבע וגו' כי אין הקב"ה מייסר ח"ו לנקום נקם, רק להסיר כח הטומאה אשר נתעברה בחטא, לכך ויסרתי שבע כי עד שבע כפול, כי למעלה מן המקור אי אפשר לעשות, כמו שמבואר ביומא (דף ל"א ע"א) שם עין עיטם גבוה מקרקע העזרה, ועיין שם ברש"י (ד"ה עין). כי שבעה ימי בראשית מקור כל אשר נברא ונופל תחת הזמן, ולנגד זה וספרתם לכם ממחרת השבת (ויקרא כג טו), לממני יומי ולממני שבועי זיי"ן פעמים זיי"ן עד יום מתן תורה, ועל כן ימי טומאת נקבה לקודש ולמקדש שמונים נגד מ"ט, ומאז גבר חסד אל כי ולא יכלו להתמהמה (שמות יב לט), ובחסדו הוציאם ביד חזקה דהיינו נגד מדת הדין, כמ"ש האלשיך בפסוק (במדבר יד יג) כי העלית את העם הזה בכחך, וידוע מהתוספת דאל הוא שכובש מדת הדין בחזקה, ומ"ט וא"ל הוא שמונים, אז וטהרה, לרמז דהטהרה מטומאה נוקבא מ"ט שערים בחסד אל הוא כנ"ל, והיינו במקהלות ברכו (תהלים סח כז), דקאי על השירה דמצרים כמבואר מפשט הפסוק, וכמו שדרשו רז"ל (ברכות נ' ע"א) עוברין שבמעי אמן אמרו שירה על הים. והנה כבר כתבנו בכמה דרושים דביציאת מצרים היה שני בחינות גשמית משיעבוד לחירות, ובחינה רוחנית מטומאה לקדושה. ובחינה גשמית אין ענין לעוברין כי אז נר דולק על ראשו ומלמדין אותו כל התורה (נדה ל' ע"ב), ובגשמית אינו מכיר רק בחינה רוחני. ועל פי זה מבואר ברכו ממקור ישראל, וכמו שדרשו רז"ל על עוברין, ומאי כולו האי, לזה אמר וטהרה ממקור דמיה, היינו מטומאת נוקבא מ"ט שערים כנ"ל. והנה אז היה הכל ברחמי שמים והיה רק פקידה, אבל לעתיד ימול לבבינו שיהיה זכירה, וכמו שכתבתי במקום אחר בפסוק זכרנו ה' ברצון עמך וגו', והעיקר זיכוך הלב, וכמו שכתבתי הפירוש (בתהלים בתפלה למשה פד ג) בפסוק נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה', שהוא בחינת לב, וכדכתיב (מלכים א' ט ג) והיו עיני ולבי שם, ושם נתעורר לב הישראלי, ועל כן לבי ובשרי דייקא ירננו וגו', עיין שם. והנה היה קשה להמדרש למה בשרה נאמר וה' פקד לשון פקידה, וברחל לשון זכירה. רק זה לרמז דהגאולה דלעתיד יהיה בזכות רחל, וכמו שנאמר (ירמיה לא יד) רחל מבכה וגו', והובטח לה מנעי קולך, וכמבואר בבראשית רבה (ב"ר פ"ב י') ובאיכה רבתי (איכ"ר פתיחתא). והיינו ויזכור אלקים את רחל, וקשה כנ"ל, לזה אמר כתיב זכרני ה' והיינו כפירושי, ולבאר זה א"ר אלעזר בראש השנה נפקדו וכו', דהנה המפרשים דייקו הכפל ויזכור אלקים את רחל וישמע אליה אלקים, ולא הוה ליה למימר רק וישמע אלקים אל רחל. ותירצו דלכך נכתב ויזכור, להורות דבראש השנה נפקדה דהוא יום הזכרון, עד כאן. ולזה כיון ר' אלעזר שלא תאמר משום הכי כתיב ברחל ויזכור, משום דנפקדה בראש השנה דהוא יום הזכרון, לזה אמר דאי אפשר לומר כן, דהא גם שרה נפקדה בראש השנה, אלא ודאי דהא דכתיב זכירה ברחל הוא כמ"ש, ומפרש מה ענין רחל לגאולה העתידה זכר חסדו וכו', ר"ל כשיזכור חסד לאברהם ואמת ליעקב דהיה בחסד וברחמים (ישעיה נד ז) בחסד עולם ריחמתיך (ישעיה נד ח) וברחמים וכו' (ישעיה נד ז-ח), דהוא בחינת אברהם ויעקב כמ"ש גם כן בנזר הקודש שם, וזכות רחל דהיינו לבית ישראל, אז ראו כל אפסי ארץ כי יהיה הגאולה שלימה ונגלה כבוד ה' במהרה בימינו.

בהפטורה קול ברמה נשמע כו' (ירמיה לא יד) עפימ"ש (תהלים יט י) יראת ה' טהורה כו', ובגמ' (ר"ה טז:) כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה, כתב בה"ג שאין הכוונה על שחל בשבת כי זה הוא הקביעות ובאמת בשבת אין צריך לתקוע כי השבת מגין רק דמיירי שהיה איזה אונס, וגם ע"ז פקפק הטו"ז דאונס רחמנא פטריה כו' עיי"ש, והנ"ל כפשוטו דאמרו חכז"ל עוד [שם] כל שנה שרשה בתחלתה נותנין לה אחרית טוב כו'.