חסידות על ירמיהו לב:לא

ובנין דלעתיד שהוא מעשה שמים איתא (ר"ה ל סע"א) דאיבני בחמיסר ע"ש ברש"י דאף דאין דוחה יו"ט. שאני בנין דלעתיד דבידי שמים הוא. ובסוכה (מא סע"א) סיים רש"י ע"ז קרא דכוננו ידיך וכ"ה בתוס' שבועות (טו רע"ב) ד"ה אין. ושם כתבו דכ"ה בתנחומא ולא ידעתי כעת אי' מקומו בתנחומא. ולכאורה מגמרא דכתובות הנז' משמע דמפרש לי' אבנין א' מעשה ידי צדיקים וכ"ה (בתדבא"ר פ"ל) ע"פ אהלי שודד. אין ביהמ"ק נבנה בידו של אדם אלא בידו של הקב"ה שנא' כוננו ידיך. ומדמייתי אקרא דאהלי שודד מבואר דקאי אביהמ"ק א' שנחרב דע"כ נקרא אהלי. וכ"ה במפרשים שם (אות כח מהמד"ר) ע"פ והבית בהבנותו דמאליו נבנה ע"ש. אבל בזוה"ק (פ' פנחס רכא א) איתא מכון לשבתך פעלת ה' דא בית א' מקדש ה' כוננו ידיך דא בית ב' ותרווייהו אומנותו דקוב"ה אינון ומדרארגיזו כו' אתבני ע"י דב"נ ובג"כ לא אתקיים כו'. וע"ד א' אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו דהא כו' ובית א' ובית ב' יחות לון קוב"ה כחדא מלעילא כו' יעו"ש. ומבואר מזה דשניהם אמת ובאמת בדברי הנביאים מפורש דלולא חטאו ישראל אכ"כ לא הי' נחרב בית א'. ומש"כ (ירמיהו ל״ב:ל״א) כי על אפי וגו' למן היום אשר בנו וגו' כבר ארז"ל דהוא בחטא שלמה עם בת פרעה שהי' גם כן אמר גמר בנין ביהמ"ק שהקריבו התמיד באותו יום בד' שעות. ותחלת בניינו ה' מסור לבחירה ואע"פ שהשי"ת ה' מסייע גם אז בבנין ונקרא אהלו ית'. מ"מ ה' תלוי ועומד בתנאי. דעל זה אמר שלמה אם ה' וגו' ואם הוא לשון תנאי שהי' מסתפק בדבר ומתפלל ומחכה להש"י שהוא יקרא עצמו על שם בנינו. ואלו ה' קיים לעולם אז הי' מתברר ממילא למפרע שהי' מעשה ידיו של הקב"ה שפעל על ידיהם של צדיקים. ושמעשה שמים שהי' בבנינו כנזכר מכתבו דבהבנותו הוא ה' העיקר הוגבר בהבנין ומעשה בנ"א ה' רק כגרזן ביד החוצב. אבל אמר שנחרב אגלאי מילתא למפרע שאינו נקרא ש"י השי"ת דמעשה הש"י קיים לעולמי עד רק הי' מעשה בו"ד הגובר. ומה שהי' נבנה ממילא הי' רק כדרך הבא לטהר דמסייעין אותו לסיוע בעלמא ומסייע אין בו ממש כשזה יכול וזה אינו יכול לד"ה. כמ"ש (שבת לג א) ותלוי הי' א"י דכיון שנחרב אגלאי מילתא למפרע דלא נבנה בידי שמים ולא הי' יכול לזכות לזה עדיין שיהי' בניין ביד"ש. והוי ביד"ש אינו יכול ובידי אדם יכול וע"כ נקרא עיקרו מלאכת בנ"א. ובנין העתיד יהי' להפיך ואפי' שיבנה ע"י אדם יהי' מלאכת שמים. ואלו הי' זה מבורר הי' דוחה שבת ג"כ. והכתוב דגלי דאין דוחה שבת היינו משום דקמי שמיא גליא דעתיד ליחרב. וכל עמל מלאכה במלאכת שמים דעוה"ז שהוא מצד הבחירה אין בו דבר המתקיים לעולמי עד. וע"כ אינו דוחה שבת רק קרבן דציבור שעיקרו אשה ריח ניחוח לה' זה מתקיים לעלמי עד וע"כ כהני שלוחי דרחמנא להיות פעולת ה' כנזכר. וכן במילה שהוא תיקון גוף האדם אף דסוף אדם למות הרי סופו לקום בתחה"מ וכשהיא בזמנה דאז תיקונו בשלימות עד ידה היא דוחה שבת ונקרא פעולת השי"ת. וע"ד שאז"ל באאע"ה ע"פ וכרות עמו הברית שהקב"ה אחז בידו וכרת עמו והוא סימן לבניו אחריו דכן בכל זרע ישראל הנימולים (במילה בזמנה עכ"פ ביחוד ובהתגלות יותר). דהש"י אוחז ביד המוהל והוא נקרא פעולת הש"י משא"כ שאר מעשה מצות. וכן התפלה דחיי שעה וגם התורה דחיי עולם הנגלות דד"ת המתלבש בעוה"ז בכשר ופסול אסור ומותר כו' איתא בזוה"ק כמה פעמים דהיא מסט' דעה"ד טוב ורע שמצד עוה"ז. וע"ז ארז"ל תורתו של עוה"ז הבל בפני תורתו של משיח כי הוא יגלה הפנימיות. וכפ"מ שמתלבשת בעולמות עליוני שאין שם דבר מעניני עוה"ז שכולם לי שעה שעליהם ובהם הוא תפיסת ד"ת הנגלות. וזהו הליכת הת"ח מחיל אל חיל גם בעוה"ב כי מזה אין שביתה כלל. וכן בכל ימי השבתות שבעוה"ז וכל ימי העוה"ז הוא הכנה לזה ע"י יגיעות בנ"י בד"ת מיום שניתנה עד ימות המשיח עי"ז יזכות לשמוע אז תורתו של משיח ולהשגות שבאלף השביעי שהוא היו שכולו שבת. ותחילת מ"ת הי' ג"כ בשבת לד"ה כמו"ש (שבת פו:). כי בשעת מ"ת הי' ג"כ דוגמת השגה דלעתיד דנעשו חירות מילה"ר ומה"ר והיו ראוים שלא ישלוט בהם עוד אומה ולשון אם לא חטאו. וזהו קדושת השבת דקביעא וקיימא שמצד הש"י שנתן תורה לישראל ולא מצד בחירתם והשתדלותם ואדרבא אמרו שכפה עליהם הר כגיגית ובע"כ הכניס בהם קדושה זו ותליוה וקדיש קידושיו קידושין. וארז"ל בשהש"ר על פסוק ישקני מנשיקות פיהו שבקשו ישראל אימת יהי' עוד כן וא"ל אין זו עכשיו אלא לעת"ל שנאמר ונתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה. כי מנשיקות פיהו הוא התגלות אורו יתברך שבפנימיות ד"ת והוא ברגע דאמירת אנכי וגו' שזה כלל כל התורה כולה להגיע לד"ז בידיעת אנכי וגו'. ובאותה שעה נתקע ד"ת בלבם כדבר התקוע קבוע וקיים שא"א לזוז אלא היו מתחזקים לקיים בידם האור שהרגישו באותה שעה. אבל זה הי' כרגע והם לא ראו לקיימו אצלם ובקשו שיהי' מרע"ה שליח כי לא הכינו עצמם עוד כ"כ שיהי' הם עצמם ראויים כ"א מהם למדריגת נבואה כנבואת מרע"ה שהוא קבלת תורה מה'. וע"כ התחילו למדים ושוכחים והוצרך שלהמע"ה להזהיר כתבם על לוח לבך שיהי' תקוע בו האור בקביעות. ועד לעתיד שנזכה ליום שכולו שבת אחר היגיעה שבימי עוה"ז שהוא הקדושה שאנו מקדשין את יום השבת מוסיף על קדושתו דקביעא וקיימא רק מה שנעשה ע"י השתדלותינו להיות אנו כלי קיבול ומוכנים לקבל הקדושה. ואז יחקקו ד"ת בלב להיות קבוע וקיים:

ואזהרת לא ירבה לו נשים הוא פן יסורו את לבו הוא חשב דכפי רוחב לבו דאין לו גבול אי אפשר להסיר כלל ובאמת גם החכמה יש לה גבול כמו שנאמר (משלי כה טז) דבש מצאת אכול דייך פן וגו'. ואמרו (חגיגה י"ג.) במופלא ממך בל וכו' ונאמר (קהלת ז טז) ואל תתחכם יותר ושלמה המלך ע"ה ביקש להתחכם נגד דברי תורה ועל ידי זה גם כן הקיאה כמו שאמרו (שמות רבה ו', א') על פסוק (משלי ל א) אגור בן יקא. ועל ידי זה עצמו שהוא אמר אני ארבה ולא אסור והראה לו ה' יתברך שאות אחת מדברי תורה לא יבטל. ומכל מקום הוא כוונתו היה לשם שמים לתקן כל העולם כולו על ידי רוחב לב חכמתו חשב דהוא יהפוך את לבבם ולא הם יסירו לבו. ובמצרים היה גם כן כל השלושה כוחות דחכמה וגבורה ועושר. ששלמה המלך ע"ה נשתבח בחכמתו מכל חכמת מצרים. וכן בגבורה כנ"ל. ובעושר שכל כסף הארצות בא לשם בימי הרעבון בזמן יוסף והוא נקרא על שמם כסף מצרים שאמרו בפסחים (פ"ז:) שחזר למקומו. כי היא המצרנות לארץ הקודש שיש בה הכל מצד הקדושה ובכח התורה. שאין חכמה כחכמת ארץ ישראל (בראשית רבה ט"ז, ד') וכן בגבורה כמו שאמרו המרגלים (במדבר יג כח) כי עז העם שהוא ארץ מגדלת גבורים בכח קדושה כמו שנאמר (ויקרא כו ח) ורדפו חמישה מאה ומאה וגו'. אבל אצל ישראל הוא בכח התורה וכמו שאמרו (רש"י שם מתורת כהנים) דעל כן מאה רבבה ירדופו שאין דומה מרובים העושים המצוה. והכנענים קלטו רק הפסולת מכח הגבורה שיש בה. וכן בעשירות נאמר (דברים ח ט) ארץ אשר לא תחסר כל בה. ובמצרים היה כל שלושה אלו מצד הקליפות והרע. ועל זה נשא שלמה בת פרעה שחשב להכניע ולהכניס גם אותן כוחות שמצד הרע אל הקדושה. כי אין לך שום דבר רע שאין בו איזה צד כל דהוא לטוב וזהו הניצוצות קדושות שבו שכשמעלין אותו היינו להשתמש בו מצד הטוב הוא נכנס לקדושה ונתבטל הרע מהעולם. אבל זהו בשאר דברים חוץ מעבודה זרה דעל כן אמרו (סנהדרין צ'.) בכל אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה שמע לו חוץ מעבודה זרה. כי בכל דבר יש מציאות שיהיה צורך לכבוד שמים לפעמים לעבור על דברי תורה לצורך שעה דעל זה נאמר (תהלים קיט קכו) עת לעשות לה' הפרו תורתך וזהו מצד מציאות איזה צד טוב פעמים בכל דבר רע. אבל בעבודה זרה זה אינו כן שנקראת מתים שאין בו שום ניצוצות קדושות. ושלושה כוחות אלו ברע היינו לחשוב שהכל מכוחו ועוצם ידו נפרד מה' יתברך זהו עיקר ענין העבודה זרה. ושלמה המלך ע"ה חשב בכח חכמתו בתורה יוכל להכניס חיות גם במתים וכעין תחית המתים דלעתיד שהוא על ידי טל תורה דמחיה אותם כמו שאמרו סוף כתובות (קי"א:). אבל באמת לא הכל יחיו בתחית המתים גם כן ואותם שיחיו לכשיקומו אז יתברר דגם במותם לא היה מיתה גמורה רק כעין שינה וכלשון חז"ל דמוך על מיתת התלמידי חכמים דהיינו שינה. כי הלוז שבשדרה חי לעולם שיש בו חיות מהבלא דגרמי. ומתים גמורים בל יחיו כלל. ואפשר לומר שזה היה רמז במה שאמרו ז"ל (במדבר רבה י"ט, ג' ובתנחומא חוקת ו') דפרעה שלח לשלמה המלך ע"ה אומנים שעתידים למות באותה שנה והגם דהוא כיוון לרשעו מה שכיוון. מכל מקום מן השמים הזמינו דבר זה לשלמה המלך ע"ה לרמז לו שלא יחשוב לקלוט ולקבל דבר ממצרים כי מה שיקבל מהם אין בהם חיות אלא מתים אבל רמזו לו ולא נרמז. וכפי הנראה ודאי באמת בת פרעה וכן שאר אותם נשים נכריות שזכו לידבק באותו גוף קדוש דשלמה המלך ע"ה לא על חנם היה. ומסתמא היה בהם איזה ניצוץ קדוש שמחמתו היה להם איזה שייכות לו אלא שהיה משוקע עדיין בתכלית עומק דרע עד שלא היה אפשר להוציאו אז עדיין ואכלו פגה על דרך דוד המלך ע"ה בבת שבע (סנהדרין ק"ז.). אלא ששם היא עצמה היתה ראויה לו ונשאה אחר כך בהיתר מה שאין כן אותן כפי מה שהן באותן גופות לא היו ראוים לו כלל. ולפיכך נגרם קלקול שאמר ה' יתברך כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת וגו' (ירמיה לב לא) שאמרו ז"ל (ויקרא רבה י"ב, ה') שהוא מיום שנשא שלמה בת פרעה ונגזר החורבן: