כִּ֣י אָמַ֗ר בְּכֹ֤חַ יָדִי֙ עָשִׂ֔יתִי וּבְחָכְמָתִ֖י כִּ֣י נְבֻנ֑וֹתִי וְאָסִ֣יר ׀ גְּבוּלֹ֣ת עַמִּ֗ים ועתידתיהם [וַעֲתוּדֽוֹתֵיהֶם֙] שׁוֹשֵׂ֔תִי וְאוֹרִ֥יד כַּאבִּ֖יר יוֹשְׁבִֽים׃
ערבי נחל
ואמנם, כל מעת לעת הוא היקף אחד כמ"ש ויהי ערב ויהי בוקר יום א', וכל מיני החיות של כל הרגעים אשר במעת לעת יש להם שייכות זה לזה, לכן לפעמים ע"י הדחק יוכל האדם להתקיים כל המעת לעת ע"י רוח החיים שקיבל בתחלתו אף שנחלש עי"ז מ"מ לא ימות כל מעת לעת. והנה נודע שהשמש מקבלת חיותה ע"י השירה שאומרת ובזה שואבת רוח החיים בקרבה כמו שהבעל חי שואב רוח החיים בנשימתו, ומהאי טעמא כשאמר יהושע לשמש בגבעון דום מלומר שירה ממילא לא שאבה רוח החיים אז ונחלשה ולא היה לה כח ללכת, רק דמ"מ לא נתבטלה ממציאות כי נתקיימה ע"י רוח החיים ששאבה קודם שאמר לה יהושע דום, ולכן אלו עמדה כך מעת לעת שלם היתה נתבטלת ממציאותה ולא היה באפשר שתעמוד כך מעת לעת, ולפי שיהושע היה חפץ שתעמוד במקומה כל מה שאפשר לה לעמוד בכדי שיקום גוי אויביו לכן עמדה מעת לעת רק מעט פחות, וזש"ה (ישעיה י, יג) ולא אץ לבא כיום תמים דייקא וק"ל.