Chasidut על משלי 1:15

הרימתי ידי אל ה' וכו'. הענין שלא רצה אאע"ה להנות ממלך סדום אף שמצינו שקבל מפרעה ומאבימלך, יען כי הליכתו להציל את לוט היה צריך בירר, כי בלוט היה נמצא כח טוב לפי שנולדו ממנו נעמה העמונית ורות המואביה, והיתר היה רע כי נולדו ממנו עמון ומואב כמו שנתבאר, והוצרך לברר את עצמו שכל כוונתו לא היתה בעומק רק להציל השתי פרידות טובות (בבא קמא ל"ח:) ובכל מקום שהאדם צריך לבירורין אז העצה היעוצה לו לסלק ולהסיר תחילה את כל נגיעותיו להנאתו, ואז יברר הש"י שאף מה שעשה נגד המשפט גם זה היה טוב כי (תהלים קי"ט,קכ"ו) עת לעשות לה' הפרו תורתך, וזה נרמז בגמ' (כתובות ס"ו.) מציאת האשה לבעלה כי אשה רומזת לעזר לאדם במקום שיצרך לשמוע לדבריה אז עת לעשות, כמו שנתבאר באדם וחוה שניתנה לו לעזר לשמוע לדבריה ושם לא חטא רק מה שהחשק לא היה מצדה רק מצד הסתת הנחש, וזה פי' מציאת אשה לבעלה היינו במקום שהאדם מתנהג א"ע נגד משפט התורה עפ"י עת לעשות לה' אז אסור לו להנות, ור"ע אמר, לעצמה היינו שמותר להנות גם במקום הזה. ולפי שהיה נעלם מאאע"ה בשעת מעשה עומק הכוונה לפיכך לא רצה להנות. וכן הענין בדוד המלך שהלך עם אכיש מלך גת (שמואל א' ל'), שלא רצה להנות מהשלל, כי גם זאת היה נגד המשפט כי אף שלא הלך בכוונתם כי כוונתו היה לשם שמים, אך נאמר (משלי א',ט"ו) אל תלך בדרך אתם היינו אף שאין אתה הולך עמם מ"מ תמנע מהם באופן שלא יוכלו לטעות עליך שאתה הולך אתם, ולכן בא עליו עמלק, כי עמלק הוא שונא ישראל בעומק, וכל שונא בעומק מרגיש תיכף בחסרון חבירו כמבואר בפ' בראשית [ד"ה ויאמר הנחש], ולכן שלח את השלל ולא רצה להנות ממנו וע"כ כאשר נצח מלחמות העמלקים נאמר (שמואל א' ל',י"ט) ולא נעדר דבר כי דבר כזה צריך סיעתא דשמיא ושמירה, ולכן נאמר ולא נעדר כי היה ישועות ה' בזה ולא יכלו העמלקים לקטרג עליו כי עמלק מקטרג בכל מקום שישראל טועין, כמ"ש (במדבר כ"א,א') וישמע הכנעני כי בא ישראל דרך האתרים, כי אתרים היינו טעות כי אז נצטוו בני ישראל שלא לילך עוד לא"י והם באו דרך האתרים, כאדם טועה בדרך עד אשר הלכו למקום שלא הורשו מפי הש"י, ולכן תיכף בא עמלק כי הכנענים האלו היו עמלק כמו שפירש"י ז"ל, ובאמת היה לבם לשמים ולכן כאשר נצחו אותם נדרו להחרים את עריהם, היינו שלא רצו להנות מפני שהיה נגד המשפט והיה נידון לעת לעשות.

ויקומו משם וגו' וישקיפו על פני סדום ואברהם הולך עמם לשלחם. מה שמודיענו הכתוב שאברהם הלך עמם לשלחם ואינו לעיקר הענין. ואמנם לפירוש הפשוט שהיה סובר אורחים הם כפירוש רש"י בריש פרשה זו וכמאמר חז"ל (קידושין ל"ב:) שמא תאמרו כמלאכי השרת נדמו לו לא נדמו לו אלא לערביים וכו'. הודיע הכתוב צדקת אברהם בזה. כי נודע מאמר הכתוב (משלי י"ג, כ') הולך את חכמים יחכם ורועה בכסילם ירוע, והוא שצריך האדם לראות תמיד להתחבר לצדיקים ואנשי מעשה בכדי שילמוד מהם דרך הטוב, ועל כן מצות עשה בתורה במנין רמ"ח מצוות להדבק בחכמים ובתלמידיהם כמו שכתב הרמב"ם (בפרק ו' מהלכות דעות הלכה ב'). כי הנכנס לבית המרקחים או לחנותו של בשם אף על פי שלא לקח כלום מכל מקום ריח טוב קלט כמאמר חז"ל (ילקוט רמז פ"ד בשם פרקי דר' אליעזר) וראשית התחלת רעת האדם הוא התחברותו לחברי גנבים שהם רגליהם לרע ירוצו והוא עמם, ועל כן הזהיר שלמה המלך ע"ה (משלי א', ט"ו) בני אל תלך בדרך אתם מנע רגליך מנתיבתם, פירוש שלא תאמר אלך אתם ולא אעבור העבירה כי לא תוכל עמוד בזה, ועצת האמת שאל תלך כלל אתם ובזה תנצל. ולזה הזהיר דוד המלך ע"ה אשרי האיש אשר לא הלך וגו' ובמושב לצים לא ישב. ולא יאמר האדם אשב עמהם ולא אתלוצץ לא כן רק לא תשב עמם. ולזה סיפר התורה בגנותו של לוט כשבחר לו את ככר הירדן לשבת בו ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד ואף על פי כן לא נמנע מלישב עמהן כפירוש רש"י בזה, כי לא נמלט בהיותו יושב עמהם שלא ילמוד ממעשיהם כמו שכתב הרמב"ם ז"ל שם שיותר טוב שישב אדם במדברות וביערות ואל ישב בעיר שאנשיה רעים שנאמר (ירמיה ט', א') מי יתנני במדבר מלון אורחים וגו' עיין שם בדבריו הנעימים. ועל כן דרכי בני אדם כשרואין אורח ששואל על אנשי רשע ומכל שכן כשהולך אצלם תיכף מרחיקין אותו ומונעים עצמם מלעשות לו טוב באמרם שנראה שהוא איש לא טוב כיון שהולך להתחבר לרשעים, ואולם אברהם הצדיק אשר קיים אף כל מצות דרבנן כאומרם ז"ל (יומא כ"ח:) אף שראה באלו שנשאו עיניהם לסדום והלכו לשם וידוע הפלגת שם סדום לרשע אין כמוהו והיה לו להיות קצת בלבו עליהם לומר מה לכהן בבית הקברות, מכל מקום הוא בצדקתו דנם לכף זכות לומר אולי יש להם איזה דבר נחוץ ללכת שמה ולא עולתה בהם ולא מנע הטוב מבעליו ללכת לשלחם ללוותם כשאר אורחים הכשרים הצדיקים, וזהו שאמר הכתוב ויקמו משם האנשים וישקיפו על פני סדום ונודע אשר אנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד, ומה לאלו לתת עיניהם לשם ומכל שכן לילך אצלם ואף על פי כן ואברהם הלך עמם לשלחם ללוותם כי דן אותם לזכות כאמור והודיע צדקת הצדיק אברהם אשר גדלה למעלה למעלה.

שופך דם האדם באדם דמו ישפך (בראשית ט ו). יש להבין למה כינה התורה להריגת אדם בלשון שפיכת דם, ולא כתבה הורג אדם. וגם האדם באדם משולל הבנה לכאורה, ואף שפירשו רז"ל (ב"ר ל"ד ד'), אף אני אענה חלקי בהקדים לפרש קצת פסוקי משלי (סי' א') (משלי א י) בני אם יפתוך חטאים וגו', עד (משלי א טז) רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם. ולכאורה תמוה מאד מה חידש שלמה בזה דלרע ירוצו. ועוד וימהרו לשפוך דם, הלא הם בעצמם אומרים נארבה לדם (משלי א יא). וכבר דרשתי דרך ארוכה בפסוקים אלו, וכאן אבא בדרך קצרה, דהנה הרשעים האלו רוצים להוכיח דהעולם הפקר ח"ו ומטעין בזה אנשי ישר, וכדכתיב (משלי כה כו) מעין נרפש מקור משחת צדיק מט לפני רשע, ועיין בעקרים מאמר ד' פרק ט"ו שפירש פסוק זה על נכון, ושורש דבריו דבזה שהצדיק נופל ביד רשע, קרוב מאד להטעות בני אדם לומר ח"ו לית דין ולית דיין והעולם הפקר, עיין שם. והנה בפשיטות י"ל מה שכינה התורה ההריגה בלשון שפיכת דם, כי הדם הוא הנפש (דברים יב כג), אבל אין זה עיקר הטעם. אך הכונה כי באמת אין העולם הפקר, ולא נהרג אדם אם לא על פי גזירה שלמעלה, רק שמגלגלין חוב על ידי חייב (שבת ל"ב ע"א), ועתיד להפרע מההורגו כי הוא הרגו בשאט נפש, וכאמרם ז"ל (אבות פ"ב מ"ו) על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופין, ולכן נקרא שופך דם, כי גברא קטילא קטל ופעולתו אינו רק מה ששופך דם. ועוד כי זה שנתחייב מיתה למעלה, נשמתיה קדישא אזדא מיניה, ולא נשאר בו רק הנפש היא הדם. ועל פי זה יתפרשו הפסוקים הנ"ל בני אם יפתוך חטאים ודאי שאל תאבה, אך אם יאמרו לכה אתנו ותראה שנארבה לדם, ומה גם שנצפנה לנקי מכל חטא, וגם חנם שלא עשה לנו שום רעה, והיש עון גדול מזה, ואף על פי כן תראה שנצלח במעשינו כי נבלעם כשאול וגו' (משלי א יב) וגם כל הון יקר נמצא (משלי א יג), ואיך יתכן כזה בעולם וצדיק מט לפני רשע אם לא שהעולם הפקר ואין משגיח, וכיון שכן הוא גורלך תפיל בתוכינו וגו' (משלי א יד). על כן אמר שלמה ברוח הקודש בני אל תלך וגו' (משלי א טו), כי יש אלקים שופטים בארץ, אך רגליהם לרע ירוצו, ר"ל למי שהוא רע ונתחייב מיתה לשמים, וימהרו ר"ל רק ימהרו, כי בלא זה הרבה שלוחים למקום, ורק לשפוך דם כנ"ל, אבל מגלגלין חוב על ידי חייב, ועל דאטפי יטפי, והבן. וזה שאמר הכתוב כאן אף רק שופך דם האדם באדם, ר"ל בעבור אדם שהרג זה אדם אחר, אף על פי כן דמו ישפך של זה השופך כנ"ל.