Chasidut על משלי 1:20

ועיין בעיר גיבורים פרשת תבוא מה שפירש על המשנה (ביכורים פ"ג מ"ב) כיצד מעלין את הביכורים עיין שם, הגם שאינה שנויה כלשון המשנה ממש, אין לדקדק בזה דהוא רק אסמכתא בעלמא להסמיך רמז מוסר עליו ולא פירוש. ואענה גם אני חלקי בזה להסמיך רמז מוסר על המשנה הנ"ל כפי שהוא שנוי במשנה בשם, וזה לשון המשנה שם: כיצד מעלין את הבכורים, כל עירות שבמעמד מתכנסין לעיר המעמד, ולנין ברחובה של עיר ולא היו נכנסים לבתים, ולמשכים היה הממונה אמר קומו ונעלה ציון אל ה' אלקינו. כי ביכורים רומז לימי הבחרות כמ"ש לעיל שאז מרבה לחטא, וצריך להעלות הבחרות מהטומאה אל הקדושה ולעשות מזדונות זכיות, ואמר כיצד מעלין, על זה אמר מתכנסין כל העירות שבמעמד לעיר המעמד, עיין בלשון המשנה שם, ולדרך עיר גבורים לא יתכן. ולדרכי יתכן, בהקדים מה שפירש ביערות דבש על אמרם (ברכות ל"ד ע"ב) במקום שבעלי תשובה עומדין כו', כי אית בתי בראי ואית בתי גוואי, ובחינת בתי בראי הוד והדר עוז וחדוה (דברי הימים א' טז כז), ובחינת בתי גוואי המשל ופחד (איוב כה ב) בחינת עמידה שרפים עומדים (ישעיה ו ב), ובבתי בראי בחינת טיסה ועיפה. והנה צדיקים עובדים בשמחה בבחינת בתי בראי עם חיות הקודש, ודי להם יקר וגדולה ולא עביד קוב"ה ניסא למיגנא להכניסם בבתי גוואי, מה שאין כן לבעלי תשובה לשמחה מה זו עושה, ומה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו (איכה ג לט), אין לו מקום בבתי בראי רק בבתי גוואי, ואיך יכנס לבתי גוואי בלי דרך בתי בראי, כי לטרקלין נכנס דרך הפרוזדור (אבות פ"ד מט"ז), על כן חותר חתירה כו' (עיין סנהדרין ק"ג ע"א), אבל צדיק גמור אין צריך לזה ולא עביד קוב"ה ניסא למגנא, על כן במקום שבעלי תשובה עומדין כו', עד כאן דבריו וש"י. ולדעתי משום זה נקראו הבעלי תשובה אנשי מעמד, שהם בבחינת עמידה. והנה מצאנו ראינו בספרים קדושים מגדילים מעלת התבודדות, ובפרט שבעת שיתבודד בינו לבין קונו וישים אל לבו היטב היטב גדולת מלך מלכי המלכים ושפלות עצמו, ואיך שהטיב לו ית"ש ומטיב לו בכל עת, וגודל מריו בזמן הטבה ובהטובה עצמו ולפניו ית"ש, ויקרע לבבו בשנים עשר קרעים וישבור רוחו בקרבו, וידכה ישוח ויתחרט בחרטה גדולה עד מאד ויזעק מרה על פשעיו אשר עבר וחטאיו אשר גבר, ויתוודה בכל לב ויבקש מחילה וסליחה, ויעזוב עזיבה גמורה באמת ויעיד על עצמו מי שאמר והיה העולם ב"ה וב"ש שלא ישוב עוד לתעתועים. וז"ש כל העיירות, (היינו בני אדם כמו שדרשו (נדרים ל"ב ע"ב) עיר קטנה (קהלת ט יד) זה הגוף) שבמעמד מתכנסין לעיר, המעמד היינו בבכי יגון ואנחה ששורשו במקום עמידה, ולשם באים ולנין ברחובה של עיר, היינו שאחר ששבין על העבר עוסקין בתורה לשמה, ומרבין חבילות חבילות מצות כנגד חבילות עבירות שעשו (עיין ויק"ר פכ"א ה'), ובזה עוסקין יומם ולילה תמיד לא יחשו. והיינו ולנין ברחובה של עיר, היינו בבתי כנסיות ובתי מדרשות על דרך ברחובת תתן קולה (משלי א כ). והנה רבינו יונה בשערי תשובה כתב העצה היעוצה לבעל תשובה, שלא ישיב תיכף בפרטי פרטות על כל חטא וחטא כי יקוץ בו, רק ישוב דרך כלל וישתמש בתורה ומצות זמן זמנים טובא, עד שיעשה אצלו טבע מוטבע, אחר כך יפקח עינו כי יאיר לו התורה הקדושה על מה שפגם מכבר, ואז יתחיל לתקן מה שפגם בפרטי הפרטיות, עד כאן קצת מדברי רבינו יונה ותוספת מרובה משלי בס"ד, וביני ביני ישים לו ציונים בנפשו ובמחשבתו על מה שעבר לתקן לעת מועד, ולדעתי לזה רמז הנביא (ירמיה ל"א ל"א) הציבי לך ציונים שיתי לבך דרך הלכת. ועל פי זה יתבאר, כי עד עתה בחושך הלך, עד שנשתרש בתורה והמאור שבה מחזירתו למוטב, ואז מאיר לו השחר, על דרך אמרם ז"ל האיר לו השחר, ניצול מכולם ואז למשכים לתשובה, כמו שפירשו וישכם אברהם בבוקר (בראשית כב ג), אומר, כי עד עתה לא דבר רק מהתשובה דרך כללות, כי כל זמן שלא האיר לו אינו יודע האיך לתקן בפרטיות, והיינו ולמשכים, רק אחר (עלות השחר) שאז מתחיל שעת השכמה כמו דקיימא לן (ברכות ח' ע"ב) לענין קריאת שמע שחרית דאז מתחיל זמן קימה, וגם אז (שעת הכושר) להשכים לתשובה, היה הממונה חכם שבעיר רופא הנפשות אשר חולי הנפש באים אליו לרפאותו, ע"ז כשרואה שכבר נשתרש בתורה והאיר לו השחר, אז אומר קומי והתעוררו, כמו מפני שיבה תקום (ויקרא יט לב) לדברי הזוהר (ח"ג רכ"ז ע"ב), ונעלה ציון היינו מה שהציב ציונים אל ד' אלקינו ולעשות מזדונות זכיות.

וּבְתוֹרָה וּתְפִלָּה יֵשׁ שְׁנֵי גְּוָנִים, מַחֲשָׁבָה וּצְעָקָה, וְהוּא בְּחִינַת מֹשֶׁה וְדָוִד. כִּי הַצְּעָקָה בְּחִינַת: חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה, וּבְמַחֲשָׁבָה בְּחִינַת: חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ. בְּמשֶׁה כְּתִיב: וַיִּצְעַק מֹשֶׁה, וּכְתִיב: וַיֵּלֶךְ וַיְדַבֵּר וְכוּ', כְּלוֹמַר שֶׁהָיָה מַקְהִיל קְהִלּוֹת בָּרַבִּים, וְזֶה בְּחִינַת: חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה. וּבְדָוִד כְּתִיב: בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹקִים, וְהוּא גַּם כֵּן: חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה:

הדרך הרביעי בפסוק (שמות יט ד) אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. ונקדים להבין מאמר רז"ל בשבת (דף למ"ד (שבת ל') ע"ב) כל תלמוד היושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מור תכונה, דמאי ענין עונש תכונה לזה. וגם להבין אמרם ז"ל (שם (שבת ל' ע"ב)) רבה מקמיה דפתח בשמעתא אמר מילי דבדיחותא ובדחי רבנן, לבתר יתיב באימתא ופתח בשמעתתא. וגם להבין מה שנאמר (במסכת סוכה דף כ"ח ע"א) על יונתן בן עוזיאל בשעה שהיה עוסק בתורה, כל עוף הפורח עליו מיד נשרף. דהנה התייר הגדול הגאון מהר"י בספרו יערות דבש (חלק ב' דרוש ראשון), פירש במאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט נד) זמירות היו לי חקך, עיין שם כל המאמר ותראה פלאות ושפתים ישק, ותורף הדברים דתורה היא בבחינת בתי גואי, לכך צריך ללמוד באימה וברתת, ולכך קודם רבן גמליאל הוצרכו לעמוד בתורה בחינת (ישעיה ו ב) שרפים עומדים (מגילה כ"א ע"א), ולפי זה מובן הך עובדא דרבה. ועל פי זה נראה לפרש הגמרא במסכת ברכות, כתיב (דברים ד ט) והודעתם לבניך וגו', וכתיב (דברים ד י) יום אשר עמדת וגו', מה להלן באימה וכו', עיין שם (ברכות בדף כ"ב ע"א). דהכי פירושו יום אשר עמדת דייקא בבחינת עמידה לפני ה' אלקיך דייקא, מה להלן באימה וכו', ר"ל שם בבחינת בתי גואי, והבן. ובזה מובן השבח של יונתן בן עוזיאל, כי ידוע אמרם במדרש כשעלה משה לקבל התורה הוליכו המלאכים אותו, וכשהגיע לסוף גבולו, אמר המלאך מתיירא אני לגשת להלן שלא ישרפני אשו של המלאך הגבוה ממנו, וכן כל מלאך ומלאך אמר כן, אלמא כשהעליונים נכנסים לתחום דלאו דיליה נשרפים מיד, וכשיונתן בן עוזיאל היה עוסק בתורה, אז היה בבחינת בתי גואי ממש, באופן שמי שהוא בבחינת טיסה ועיפה שמקומו בבתי בראי, אם יפרח אז עליו ויגש אצלו, ישרף דנכנס לתחום דלאו דיליה. ועיין בזוהר פרשת בראשית (זוהר ח"א מ"ו ע"ב) מה שדרש בפסוק (בראשית א כ) ישרצו המים וגו', דעוף היינו מלאך (הובא במעולפת ספירים יום א' פי' ב'), והבן זה עד כמה מגיע גודל מעלת יקר התורה. ועל פי זה יובן שמי שאין שפתותיו נוטפות מור ואין לו פחד, אם כן אינו בבחינת בתי גואי, ועוסק בתורה שהיא בבחינת בתי גואי ונכנס לתחום דלאו דיליה, אם כן תכונה כאמרם (חגיגה י"ג ע"א) יצאה אש מחשמל ושרפו. ועל פי זה יש לפרש הפסוק (שמואל א' ו' (יט) י"ט) ויך ה' באנשי בית שמש דייקא, היינו שאחזו בחינת השמש והבן. ועל פי זה יובן הפסוק שהתחלנו, כי ידוע אמרם (מכילתא בשלח) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה עינו של יחזקאל, ואם כן כבר היו במדריגה גדולה, אך בבחינת בתי בראי, ולכך אז ישיר (שמות טו א). ומזה תבין למה על קריעת ים סוף אמרו שירה, ולא על מתן תורה שהוא יותר יקר וחשוב, וגם נשתנו סדרי בראשית כי בא ה' וכל קדושיו עמו, ושומעין את הנראה ורואין את הנשמע כהנה וכהנה פלאי פלאות, והוא קושיא עצומה לא ראיתי מי שהרגיש בזה. ולפי הקדמה זו יובן בבחינת בתי גואי אין שירה, רק המשל ופחד ויראה ורעדה, (ועיין מ"ש לעיל בפרשת בשלח בביאור המדרש (שמו"ר כ"ג ו') ואני אשיר עזך, בים וכו' עיין שם). וזה מאמר שלמה (משלי א' כ') חכמות בחוץ תרונה, היינו החכמות שהם בחוץ, דהיינו בבחינת בתי בראי דהיינו המשמשין להתורה, תרונה. ונחזור לענינינו, דבמתן תורה הגביהן הקב"ה למדריגת בתי גואי אשר ה' שמה והמשל ופחד עמו כתיב (איוב כה ב), וזה שאמר הכתוב אתם ראיתם את כל אשר עשיתי למצרים, היינו להשר של מצרים, דראו איך המרכבה הקדושה השפיל והכניע להמרכבה הטמאה, והיינו ראתה שפחה על הים וכו', ואם כן כבר אתם במדריגה גדולה, ושמא תאמרו מה יש עוד מדריגה גבוה מעל גבוה, לזה אמר ואשא אתכם, היינו מה שהגבהתי אתכם עד עכשיו, הוא רק על כנפי נשרים, היינו בדרך טיסה ועיפה היינו בבחינת בתי בראי, אבל עכשיו ואביא אתכם אלי דייקא, היינו לבחינת בתי גואי בחינת עמידה בלי שום תנועה. ועל פי זה יש לפרש וירא העם ויניעו ויעמדו מרחוק (שמות כ יח), ר"ל אם היו עובדים בבחינת תנועה, עדיין הם עומדים מרחוק בחינת בתי בראי, ואין זה התקרבות גמור. ועל פי זה יובן שאמר ית' למשה (דברים ג' כ"ח) לך אמור להם שובו לכם לאהליכם, (דברים ה כח) ועתה פה עמוד עמדי, היינו שישאר קיים לעולם בבחינת בתי גואי עולם העמידה כאמור שרפים עומדים, ומזה תבין אמרם (סוטה י"ג ע"ב) במשה מה להלן עומד ומשמש, אף כאן עומד ומשמש, ומזה תראו אחינו בני ישראל גודל מעלת עסק התורה לשמה, וההיפך במבטלו, כי היא תחילת דינו של אדם, כמו שדרשו (קדושין (קידושין) מ' ע"ב) על פסוק (משלי יז יד) פוטר מים ראשית מדון, ואף שאמרו בברכות (דף ה'.) פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה, משמע שזה האחרון ונמצא הדברים סותרין זה את זה. אין כאן סתירה, דודאי ביטול תורה בכלל יפשפש במעשיו כי הוא פעולה הראשונה, אך בכל העבירות אם לא מצא אם כן אין לתלות בהם, אבל ביטול תורה אף אם לא מצא יכול לתלות בו, לפי שאין לו שיעור ומי יודע עד כמה תכבד העבודה, ודוק כי הוא הפירוש האמיתי בס"ד. ומן האמור פירש היערות דבש אמרם (ברכות ל"ד ע"ב) במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ביאור הדבר כי הבעל תשובה מה לו לשמחה והוא באימה ופחד, ועל כן אין לו מקום בבתי בראי, אך הקב"ה חותר חתירה וכו' להכניסו בבתי גואי ששם בחינת עמידה, אבל הצדיקים גמורים עובדים את ה' בשמחה בבחינת בתי בראי, ולא עביד קב"ה ניסא למגנא להכניסו לבתי גואי, והבן. ועל פי זה יש לפרש גם כן (הושע ב' ב) והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, דהיינו בבתי גואי ששם אין מבוא כלל לאלו אשר אין פחד אלקים לנגד עיניהם, שם דוקא יאמר להם בני אל חי אם שבין בתשובה, כי שם דוקא הוא מקום הבעלי תשובה כנ"ל, והבן.