Chasidut על משלי 16:1

וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו וגו'. הענין בזה אף שנאמר (משלי ט"ז,א') לאדם מערכי לב, היינו שהאדם יסדר תפלתו לעצמו. אבל בבאו אל קדש הקדשים ביום כפור צוה השי"ת שלא יהיה שום צורת אדם אך יבטל דעתו לגמרי והשי"ת יאיר לו שם מה יתפלל, וזה שכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד וגו' שאז נכלל עולם שנה נפש, עולם הוא מקום קודש הקדשים שמשם הושתת העולם, ושנה הוא יום כפור שהוא מובחר בזמן, ונפש הוא כהן גדול כדכתיב וכפר הכהן אשר ימשח אותו וגו' שכל עבודת יום כפור אינה כשירה אלא בו.

וכל אדם לא יהיה באהל מועד וכו'. איתא (בגמ') (ויקרא רבה פרשה כ"א,י"ב) אטו כהן גדול לאו אדם הוא. והענין בזה כי שם אדם מורה לעומק יקרות האדם בבינה והשכל, וביוה"כ הכניסה לפני ולפנים לאשר שם המקום המיוחד, כדאיתא בזוה"ק (במדבר ק"ל:) כי יש תרי נחירים אחד נושב חיים ואחד נושב חיי חיים, אך בכל התפעלות נאמר (משלי ט"ז,א') לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון, שלפי מערכת האדם במחשבותיו כן יענהו ה', אבל כאן נאמר וכל אדם לא יהיה, שאין שום שייכות לגבול תפיסת האדם במחשבתו בבינתו בענין עבודת יוה"כ בהשפעה שיורדת מהש"י ממקום הזה.

ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי. הנה כל אדם צריך לקבוע בלבו סדר להתנהג בו ואם יברר עצמו בסדר שלו אזי אם לפעמים יפסיע פסיעה למעלה מסדר שלו אפילו שאין זה חלקו מכל מקום יאיר לו השי"ת שגם זה חלקו וכמו שכתיב (משלי ט"ז,א') לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון, היינו שהאדם צריך לסדר מערכי לבבו ואם יסדרם היטיב אז מה' מענה לשון שהשי"ת יושיע לו שיצא לפועל, ואפילו במקום שפסע מחוץ לסדרו, גם כן יברר השי"ת שמאתו היתה זאת. כמו שמצינו במשה רבינו שביקש לכנוס לארץ ישראל והתפלל על זה, ואף שארץ ישראל לא היה שייך לחלקו, מכל מקום לא הפסיד והרוויח בזה כמו שנתבאר בחלק ראשון (פרשת ואתחנן) שהרי אמר לו הקב"ה שא נא עיניך וראה ובהראיה יש ג"כ טובה וכדאיתא בזוה"ק (נח ס"ט:) בשוא גליו אתה תשבחם (תהלים פ"ט,י') מכאן כל מאן דכסיף לאסתכלא ולמנדע אע"ג דלא יכיל שבחא איהו דיליה וכלא משבחן ליה, וזהו ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי, שהשי"ת תומך שלא פסע לבר בלתי כפי חלקו, כי באמת הנקודה באדם אף שהיא קטנה מכל מקום תוכל להתפשט כרצון השי"ת, וזהו אתה תומך גורלי, שאף במקום שאין האדם יכול מצדו לעלות למעלה זו, מכל מקום השי"ת תומכו כיון שרצון ישראל הוא רצונו יתברך, כמשל מלך שצוה לבניו שיבנו לו בנין ועשאוהו ברפיון ורצון המלך היה לגמור הבנין אמר להם די לפני רצונכם שרציתם לעשות רצוני ואני אשלים הבנין בעצמי, וכן ישראל רואים שכל מעשם הוא רק לברר שרצונם הוא רצון השי"ת.