Chasidut על משלי 19:23

אֲבָל כְּשֶׁמְּשַׁבְּרִין תַּאֲוַת אֲכִילָה, בִּבְחִינַת: צַדִּיק אוֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ, עַל־יְדֵי־זֶה הוּא נְשִׂיאוּת פָּנִים, וַאֲזַי אֵין שׁוּם פְּקִידוּת וּשְׂרָרָה לְהָעַזֵּי פָּנִים, כִּי יְנִיקָתָם הוּא רַק מֵהַסְתָּרַת פָּנִים, עַל־יְדֵי תַּאֲוַת אֲכִילָה כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ (משלי י״ט:כ״ג): וְשָׂבֵעַ יָלִין בַּל יִפָּקֵד רָע, וְשָׂבֵעַ יָלִין – זֶה בְּחִינַת צַדִּיק אוֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ; עַל־יְדֵי־זֶה, בַּל יִפָּקֵד רָע – שֶׁאֵין שׁוּם פְּקֻדָּה וְהִתְמַנּוּת לְהָרַע, דְּהַיְנוּ לְהָעַזֵּי פָּנִים וְכַנַּ"ל:

הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר (דברים י יב): מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וכו': וכן אומר רשב"י "אין לו להקב"ה בעולמו אלא אוצרות של יראת שמים בלבד, שנאמר (ישעיהו לג, ו): "יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ" הטוב". ואמר שהוא דרך מאמר הזוהר (תיקוני זהר ה' ע"ב) "מאן דאית בי' יראה לית לי' חוסר כלל", ופירשנו במקום אחר שהזוהר מדבר ביראה השרשית וקדמת לכל בריאת העולמות שהוא יראת ה' לחיים שהוא הדביקות גמור מה שהוא היפך דרך הטבע שארי היראות שהם העדר הדביקות כידוע מסוד חיות רצוא ושוב, שמדרך היראה לסוג אחור מעט, כמאמר (איוב ו, י): "וַאֲסַלְּדָה בְחִילָה" פירוש כאדם הסולד ידו, ואפילו יראה בגין דאיהו רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין שהוא יראת בושת מפני מי שגדול ממנו ומכל העולמות - גם זה העדר הדביקות מעט שכן דרך הבושה, אבל (משלי יט, כג): "יִרְאַת ה' לְחַיִּים" הוא הדביקות היותר גבוה מכל האהבות וכל המדות, והוא כשמתלבש בשכינה ומכוין עצמו היות מרכבה אליו ית' בכל מה שמקבל מאתו ית' מן ההשגות אפשריות הדקות, והם מוצאות האותיות המחשבים שפושט צורה ולובש צורה תמיד לא יחשה, ובהסתכלותו בתחילת שורש מוצא השגתו מאתו ית', ונבהל מפניו להיותו ית' המשפיע והוא המקבל שכן דרך כל המקבלים נבהלים, והוא ענין בטולם שמתבטלים בעצמם ונכללים במשפיעים, ואם-כן היראה זו היא הדביקות הגמו' שהוא נכלל באין-סוף ב"ה, והוא גבוה מכל המדות כמאמר (תהלים קיא, י): "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'", שיראה זו היא ראשית למדת החכמה שהוא למעלה ומופשט מן אותיות כלל אפילו המחשבים, ויראה זו נקראת יראת שמים, שהוא יחוד שני מדות כידוע שתיבת יראה היא תיבה א' ולמעלה ממנה שמים שהוא המשפיע, והיראה נקראת מלכות כידוע, מפני שאי-אפשר לשום יראה אלא-אם-כן מפני הגבוה ממנה והיראה הוא המקבל, וזהו אין מלך בלא עם, ומלכות הוא ההנהגה כידוע ממאמר (תהלים קג, יט): "וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה", והנה אדם שיש בו יראת שמים כנזכר, ונכלל בו ית' בהתבטל כל עצמו וחיותו ונשאר למעלה מאותיות המחשבה, בידו לעשות כל ההשתנות ניסים ונפלאות, שהרי כל העולמות הם בידו, שהרי הוא נכלל בו ית"ש ובידו הכל, ואדם כזה נקרא בעלה דמטרוניתא, שהרי הוא בעל ההנהגה של כל העולמות, וזהו מאן דאית ביה יראה לית ליה חוסר כלל, וזהו הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, פי' מי שיש בו יראת שמים הכל בידו, כמאמר צדיק מושל יראת אלהים, וזהו-שכתוב מה ה' שואל מעמך, כידוע מאמר הזוהר שכל התחלת ההתגלות הוא דקיימא לשאלה מה זה, מה שאין כן קודם התחלת ההתגלות דלא קיימא לשאלה כלל, וזהו כמבואר שהיא היראה השרשית תחלת ההתגלות, וזהו כי-אם ליראה, על-דרך הפסוק (משלי ב, ג): "כִּי אִם לַבִּינָה וגו'", וזהו אין להב"ה בעולמו אלא אוצרות של יראה בלבד, מפני שכבר אינו נשאר כלום אחר היראה, אם הוא כאן הכל כאן, שהוא תחילת הכל ותכלית הכל בהתכללותו בו ית', ומה נשמר עוד וזהו תמיהת חז"ל באמרם אטו יראה מילתא זוטרתי הוא, ואמרו אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא, ופירוש משה שהוא צדיק הדור, פי' צדיק המקשר כל העולמות מן השורש העליון עד השפלים התחתונים, ועל-ידו מתנהגים כל העולמות לגבי' מילתא זוטרתא הוא, שהרי הוא נקרא בעלה דמטרוניתא, וזהו המשל שהביאו חז"ל משל מבקשים ממנו כלי זהב ויש לו דומה לו וכו'.

וקם הבית אשר בעיר אשר לוא חומה לצמיתות לקונה אותו (ויקרא כה, ל) אם לוא יגיד ונשא עונו (שם ה, א) אשר לוא כרעים ממעל לרגליו לנתר בהם על הארץ (שם יא, כא). אלין תלתא כתיבי וקריין. הענין הוא התורה מתחלת בב' מפני שהיראה נקראת בית כי כמו אדם שיש לו עושר ונכסים לרוב כשאין לו בית להכניס בו חפציו הרי כל חפציו מושלכים הפקר וכל הרוצה ליטלו ולהפסידו יוכל להפסידו אבל כשיש לו בית נשמרים מכל הדברים כן האדם שיש לו תורה וחכמה ואין לו יראה הרי הם מושלכים בלי דבר שיגבילם מלהיות חכמותיו בחוץ להשתמש בחיצוני ולהפסד ולכן נאמר בשמואל (ש"א ז, יז) ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ר"ל ששב אל רום המדריגות מפני שכל מקום שהוא שם ביתו עמו היא היראה אמנם היראה מגבלת האדם לבל יצא לחוץ. ואז הכל נשמר בגבולו לכן נקרא היראה בית. וזהו טעם כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת (אבות פ"ג) ויובן ולכן התורה מתחלת בב' לפי שהיא נקרא חכמה בסוד ואאלפך חכמה (איוב לג, לג) וחכמה בלא יראה אינו כלום לכן הקדים הבי"ת שעל ידי זה יתקיימו החכמות כולם שבתורה שבה כלול הכל ונתגלו האלפין בתורה אחר כך מפני שקדמה הבי"ת שהיא היראה שעל ידה יוגבל החכמה כולה אמנם כתיב (יחזקאל א, יד) והחיות רצוא ושוב שהחיות של הקב"ה אינו תמידי רק ברצוא ושוב והיראה נקרא יראת ה' לחיים כי יראת ה' היא חכמה כתיב והחכמה תחיה בעליה (קהלת ז, יב) נמצא החיות היא היראה וזהו יראת ה' לחיים (משלי יט, כג) אלא שהיא ברצוא ושוב מפני שבגלות אי אפשר לקבל היראה שיהיה תמידיות כי היראה היא תענוג גדול יראת ה' לחיים ומפני שהדעת אינו שלם אין המוחין שלימים לקבל תענוג תמידי אלא מסתלק וכשהאדם מתחזק ומעורר עצמו בטוב הכנותיו להמשיך עליו היראה ממשיכין עליו ובשביל זה מסתלק בכדי שיובן התענוג כי תענוג תמידי אינו תענוג למיעוט דעתינו ושכלינו. אמנם לעתיד ומלאה הארץ דעה את ה' (ישעיה יא, ט) שיהיה דעת שלם וגדול יהיה הרחבת הדעת לקבל תענוג הגדול תמיד בלי שום הפסק ולכן יהיה ביום ההוא ה' אחד ושמו אחד ר"ל שיהיה אחדות בלי הפסק אלא תמיד יהיה ההתקשרות והתענוג אבל עתה אי אפשר מפני קטנות הדעת לקבל תמידי וכתיב (ישעיה סו, א) השמים כסאי והארץ הדום רגלי וכביכול אין הכסא שלם כי הדום של הכסא הנקרא ארץ אינו בשלימות ר"ל הרגלים אין להם על מה לסמוך והם נופלים כלומר שתהלוכות עולם שצריך לילך אל השם המכונה בשם רגלים אינם בשלימות כי נופלים הם במדריגות תחתונות ולכן הכסא חסר אמנם לעתיד כתיב (זכריה יד, ד) ועמדו רגליו ביום ההוא יהיה קיום ועמידה לרגלים לילך אל השם כי סומך ה' לנופלים (תהלים קמה, יד) וזהו וקם הבית אשר בעיר אשר לו"א ר"ל אשר בגלות יש שני בחינות לו בוא"ו ולא באלף שלפעמים נמשך אל האדם ולפעמים מסתלקת אבל לעתיד וקם הבית תשאר בתקומה לעולם לצמיתות לחלוטין ולא תסתלק כי אם יהיה תמידי כי אז ימלא הארץ דעה לקבל התענוג כשיקנה הקב"ה את ישראל הנקרא קנינו וזה לקונה אותו, דהיינו כשיקנה הקב"ה את ישראל לדורותיו יהיה כן אבל עתה הוא ברצוא ושוב וצריך האדם לראות להמשיך עליו היראה אחר הסתלקותה מאתו ואם לאו בו תלוי העון שלא המשיך עליו וזהו אשר אמר אם לוא יגיד ונשא עונו ר"ל שלא ימשיך מלשון המשכה ונגידה כיון שיש שתי בחינות בוא"ו ובאל"ף ר"ל רצוא ושוב והוא לא ימשיך ישא עונו וכל זה מפני נפילת רגלים כאמור וזהו אשר לו"א שהם שתי בחינת האמורים יתוקן לעתיד מפני שיתוקנו מנפילתם ועמדו רגליו ביום ההוא ויהיה כרעים ממעל לרגליו לנתר בהם על הארץ שיוגבהו הרגלים מנפילתם במדריגות תחתונות ויהיה על הארץ ויובן. ובשבת היא בלי הפסק שורה היראה על האדם ולכן בשבת הוא שלם מכל סטרוי כמבואר בזוהר (ח"ב פח) שהוא שלימות בלי הפסק משא"כ בחול שהוא בהפסק אלא שההפסק הוא לצורך ההמשכה שיומשך שנית על ידי התעוררות האדם עצמו כאמור לעיל נמצא בחינת ההסתרה היא לצורך שתתגלה וכשהוא בהסתר נקרא הוא וכשמתגלה נקרא אתה לנוכח ולכן אומרים אתה הוא כי הנסתר הוא בשביל התגלות שהוא הנוכח והבן.