Chasidut על משלי 23:1

בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות (ויקרא כ״ג:מ״ב).
בזוה"ק (אמור ק"ג.) מאן דאיהו משורשא וגזעא קדישא דישראל הוא יתיב תחות צילא דמהימנותא. והענין בזה, דהנה השי"ת ציוה מצות עשה ומצות ל"ת, ומן מצות עשה משיג האדם אור פנימי, שמזה שהאדם מיגע עצמו לקיים רצונו ית' בקום ועשה, מזה קובע האדם אצלו קדושה קבועה בלב, וזה נקרא אור פנימי. ומן מצות ל"ת משיג האדם אור מקיף, שמזה שהאדם שומר עצמו, שמה שהשי"ת ציוה שלא לעשות אינו עושה. מזה רואה שהשי"ת מגין עליו ומקיף אותו לשמרו מכל מיני איסורים. כי ענין כל דברים האסורים הוא שהשי"ת לא נתנה אל תפיסת האדם, כי באמת מצידו לא ברא דבר לבטלה, ורק שלא נתנה עדיין אל תפיסת האדם שיהיה ביכלתו לקבלו ולהחזירו לנוכח השי"ת. וכמו שאיתא (תו"כ) אל יאמר האדם נפשי קצה בבשר חזיר אלא יאמר אפשי ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי, והיינו שלא נתן השי"ת אל האדם כלי שיהיה ביכולתו לקבלו לתוכו. ודברים המותרים רומז, שהשי"ת נתנה אל תפיסת האדם, והאדם יכול להחזירו פנים בפנים להשי"ת, וכדכתיב (משלי כ״ג:א׳) כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך. ובזוה"ק (עקב ער"ב.) שעת סעודה שעת מלחמה, והיינו, כי באם שאדם מקבל המאכל לתוכו והולך בזה הכח ועובד את השי"ת, אזי נקרא שמנצח את המאכל והוא מתגבר על המאכל, ואם ח"ו שמקבל את המאכל ומטריד את דעתו נקרא שהוא מנוצח מן המאכל, והאוכל מתגבר עליו. וזה הוא החילוק שאצל דברים המותרים נתן השי"ת כח לאדם שיהיה ביכולתו ללחום עם המאכל ולהתגבר עליו. אבל דברים האסורים עוד לא נתנה השי"ת אל תפיסת האדם שיהיה ביכלתו להגביר על המאכל. ומזה שהאדם שומר נפשו מהם, מזה משיג אור מקיף, שהשי"ת שומרו לבל יקבלם. והנה הכלל מכל הל"ת אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שזה רומז מצות סוכה, כי סוכה הוא כדאיתא בש"ס (סוכה ב'.) צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, והיינו כשהאדם נתמשך אחר רצונו ית' בכל רגע ורגע. ומזה רואה שהשי"ת מקיף עליו ומגין עליו, כי הגנת בית אינו רואה שהשי"ת מגין עליו, שאם יש רוחות רעים וטללים רעים, אזי נדמה להאדם שכח אחר מגין עליו, ואינו רואה שהשי"ת מגין עליו. אבל הגנת סוכה מורה כדכתיב (ישעיהו ד׳:ו׳) וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר, והיינו שאצל סוכה רואה האדם שהשי"ת מגין עליו ומקיף אותו ושומרו מרוחות רעים וטללים רעים. וזה האור מקיף של מצות סוכה הוא הכלל מכל מצות ל"ת. והנה האומות אי אפשר להם בשום אופן לשמור מצות ל"ת, והגם שמצות עשה ג"כ אינם יכולים לקיימם. רק החילוק הוא, שאצל מצות עשה יכולים להציב גוון של עבודה. וכדכתיב (מלאכי א׳:י״א) ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה וגו' אבל מצות ל"ת, היינו לשבות מן הפעולה בעבור רצונו ית' אינם יכולים בשום אופן, וכדאיתא בש"ס (סנהדרין נ"ח:) נכרי ששבת חייב מיתה. ולזה מצינו שהבירור האחרון יהיה במצות סוכה, וכדאיתא בש"ס (עבודה זרה ג'.) שיאמרו תנו לנו מראש ונעשנה וכו' אמר הקב"ה מצוה קלה יש לי וסוכה שמה וכו' הקב"ה מקדיר עליהם החמה כל אחד בועט בסוכתו ויצא, ופריך הגמ' והא אנן נמי תנן המצטער פטור מן הסוכה, ומשני בעוטי לא מבעטי. והיינו שזה החילוק הוא שאצל ישראל הוא צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, והיינו שאין לו שום קביעות ואינו נוגע בשום דבר, ורק נתמשך אחר רצונו ית' כחוט השערה, ולזה שרואה שרצונו של השי"ת הוא ללכת לסוכה אזי הוא מקיים רצונו ית' בכך. וכשרואה שמצטער, שהשי"ת מתנהג בהנהגה למעלה מתפיסתו, אזי תיכף נתמשך אחר רצונו ית' ואין לו שום תרעומות. שאני אצל האומות שזאת אינם יכולים לסלק את נגיעתם, ורק יש להם נגיעה בכל דבר ואינם יכולים לשבות בעבור רצונו ית' ולזה כל אחד בועט בסוכתו ויוצא:

וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען וגו' (במדבר יג יז) עד סוף הענין. נ"ל לפרש על דרך מוסר נפלא, על פי שכתב העוללות אפרים ענין שליחות המרגלים, הוא התעוררות נפלא על שליחת האדם לעולם הזה, עד כאן דבריו. והנה צריך האדם לשום אל לבו ולהזהר שלא לצאת מן החזקה שליח עושה שליחותו (עירובין ל"א ע"ב), ועל כן חזקה דאורייתא, כי הוא יסוד כל התורה כולה, והבן. והנה צריך האדם לשום אל לבו מה שכתוב (איוב לח לה) התשלח ברקים וילכו וגו'. כי כל הנמצאים שלוחים של השי"ת המה, כי בכל הקב"ה עושה שליחותו (ויק"ר כ"ב ג'), וכל השלוחים צריכים להשיב להמשלח ית"ש הנני עשינו שליחותך, אם כן מה נשיב לאדונינו. והנה ידוע דכל הנשמות של ישראל אחוזים בנשמת משה, והוא שרשן ועקרן וכללותם, והוא שורש אילן הקדוש והמה הענפים, כמו דאיתא בזוהר הקדוש (ח"ב קצ"א ע"ב), וקבל היהודים (אסתר ט כג), דהיינו משה דאיהו כללא דיהודאי. וכמו ששמעתי לפרש הפסוק והאיש משה עניו מאד מכל האדם (במדבר יב ג), דהיינו כללותן של ישראל שחישב שהוא הגורם לכל רע שיש באיזה אדם מישראל, והבן. והנה איתא בגמרא (נדה דף למ"ד ע"ב) שהנשמה קודם בואה לעולם הזה מזהירין אותה כמו שאמרו רז"ל אומרים לו הוי צדיק וכו', ובזוהר (זוהר ח"ג י"ג ע"ב) על הפסוק (ויקרא ה א) ונפש כי תחטא וגו'. ויתכן דהאילן מזהיר לענפיו קודם התפשטותן למטה, דהא בגמרא נאמר אומרים לו, ולא פירש מי האומר, וכן בזוהר לא פירש מי המשביעו, ומסתמא מקורן דהיינו נשמת משה. וידוע דכנען היינו תגר, כמו שתרגם בפסוק (בראשית לח ב) בת איש כנעני, בת גבר תגרא, וכמו כנען בידו מאזני מרמה (הושע יב ח). וידוע דלמעלה נקראים עומדים, דאין ריווח ואין הפסד, וכמו שהוא צוה ונבראו באיזה מדריגה שרצה השי"ת, ככה יעמידם לעד לעולם ולא יוסיפו ולא יגרעו, ואין להם יכולת לבטל רצון קונם. אבל למטה הוי עולם הסחורה, דכל אחד בידו עולם הזה ועולם הבא, אם רוצה מחליף ונוטל עולם הבא הקיים ונצחי לעדי עד ונועם מתמיד, בעד עולם הכלה ונפסד מעורב ביגונות, ואשרי לו כי אף אם הונח שעולם הבא היה רק שעה אחת, ועולם הזה כל כך שנים כפי אשר יחיה האדם, מכל מקום טוב הוא עשה, כי כבר העידו רז"ל (אבות פ"ד מי"ז) דיפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא וכו', וקל וחומר בן בנו של קל וחומר אם תענוגי עולם הזה הם כלים ונפסדים בין לילה היו ובין לילה אבדו התעיף עיניך בו ואיננו, ותענוגי עולם הבא הם קיימים לעדי עד ולנצח נצחים, כמה טוב המסחר הזה וכמה נאים. ויש שוטים שמחליפין ונוטלים הכלה ונפסד, וכל ימיו בכעס ויגונות וכל הנאותיו מדומה ושקר, ומאבדין העולם הקיים ונצחי ונועם מתמיד, אהה לשטות הזה, ויש כאן ריוח והפסד שיוכל לעלות מעלה מעלה ולהיות צדיק כמשה רבינו ע"ה, או לירד מטה מטה ולהיות רשע כמו ירבעם בן נבט, כמ"ש הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ה ה"ב), הרי עולם הזה היא ארץ המסחר. והיינו וישלח אותם משה, שכללות האילן משלח ומפשיט ענפיו למטה, לתור את ארץ כנען כמ"ש, דהיינו ארץ אשר בו המסחר מתעשר או מתרושש, ויאמר להם, ר"ל שכללות האילן מזהיר ואומר לענפיו בשעת התפשטותן למטה ומוכיחן. ונקדים מ"ש האלגזי בספר אהבת עולם על הכתוב (משלי טו כד) אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה, על פי אמרם (אבות פ"ג מ"א) הסתכל בשלשה דברים וכו', דע מאין באת וכו'. והנה אחי ההסתכלות היא מצוה דרבנן שאמרו הסתכל וכו', מלבד תועלתה המכריח להסתכלות הזה, על כן חובה על כל אחד מישראל לשום עינו ולבו להסתכלות הזה בהתבוננות רב. והנה כבר פירש הרי"ף בחידושי אגדות (בריש מסכת ברכות) הפסוק (משלי כג א) כי תשב ללחום את מושל וגו' עיין שם, (בין תבין את אשר לפניך, היינו קודם לך מאין באת, וגם לפניך פירוש שאת הולך אליה היינו ולאן אתה הולך, (מהגהות ייטב פנים הגי' וישב מצרף ומטהר כסף). ונחזור לדברי האלגזי, כי הנה המדרש שמואל כתב כי שתים הראשונים מאין באת ולאן אתה הולך, הוא להכניע האדם לבבו הערל ולשבור לבו הזונה ולסור מרוע מוקשות חמודותיו, כי מה יחמוד חרס את חרסי האדמה נוצר מטיפה באושה, וסופו נבאש רימה יסובבנהו תולעה תשליטנו. והשלישי לפני מי אתה עתיד וכו', היא להזדרז לעשה טוב, כי אולי יאמר הואיל ואני שפל כל כך, מה אני שאעבוד למלך מלכי המלכים רם על כל רמים ונשא על כל נשאים. לכך צריך להעלותו על לבו שהוא נותן דין וחשבון מה שאינו בשאר בעל חי, לפי שהוא חלק אלקי ממעל וראוי לעבדו ית"ש כאחד מצבא המרום במרום, עד כאן. הרי לסור מרע צריך להשפיל עצמו, ולעשות טוב צריך להגביה עצמו. והיינו אורח חיים הוא למעלה למשכיל, ר"ל משכיל על דבריו יראה כי צריך לעלות עצמו מעלה מעלה. ולמען סור משאול צריך להיות מטה, שצריך להשפיל עצמו, עד כאן דברי האלגזי. והנה כאשר נבין תורף הדברים הוא, כי בענין הגוף ישפיל עצמו מאד מאד, ובענין הנפש שהיא הנשמה דהיינו עסק תורה ומעשים טובים, יעלה עצמו להתלהב ביראת ה' ואש אהבתו, כי היא חלק אלקי ממעל גבוה מעל גבוה. וזה לדעתי אשר מודיעין להנשמה בירידיתה לעולם הזה איך תנשא בעבודת ה', (ולדעתי זה הוא הפירוש הנאמר (דברי הימים ב' יז ו) ויגבה לבו בדרכי ה', ואיך שתשפיל עצמה בעניני הגוף וחמודותיו. וידוע (ב"ב כ"ה ע"ב) דהרוצה שיחכים ידרים, וקדושה נקרא ימין שהיא דרום, וההיפך נקרא מסטרא דשמאלא, כמו שמפרשין בפסוק (קהלת א ו) הולך אל דרום. והיינו עלו זה בנגב, דהיינו בזה שבנגב דהיינו בעניני קדושה, עלו דהיינו אורח חיים למעלה למשכיל כפירוש האלגזי. והנה בווי העמודים פירש על מה שקובל הנביא (ישעיה ה' כ) הוי האומרים לרע טוב וגו' שמים חשך לאור וגו' מר למתוק. על פי הא דאיתא בתנחומא (פרשת בראשית, סי' ז') שלא תאמר כי יצר הרע הוא עז ורע ומר מאד ואין אתה יכול למשול בו, והלא התורמס הזה אין מר בעולם ממנו, ואתה סולקו בשבע מימות והוא מתמתק, התורמס הזה אתה יכול למתקו, ויצר הרע אין אתה יכול למתקו, עד כאן דברי התנחומא. ועל פי זה פירש דהנביא קובל על הרשעים שהם שמים חשך לאור, ושמא תאמר כי אינם יכולים למתקו, לכך אמר שמים מר למתוק במה שצריך כמו התורמוס, ולמה לא יוכלו למתק יצרן כדברי התנחומא, עד כאן דברי בעל ווי העמודים. ואני הוספתי נופך על פי סיומא דקרא ומתוק למר, כי הוא ז"ל נדחק בזה עיין עליו. והנ"ל כי יש צדיקים המהפכין יצר הרע לטוב, כמו שדרשו (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה) באברהם ומצאת את לבבו נאמן לפניך (נחמיה ט ח), וידוע דיש הכל זה לעומת זה, דהיינו דיש רשעים שמהפכין היצר טוב לרע והבן, ועליהם קובל הנביא שמים מר למתוק בעניני צורכי הגוף, ובצרכי הנפש שמים מתוק למר, והבן. וידוע דיצר הרע נקרא הר, כאמרם נדמה להם כהר (סוכה נ"ב.). והיינו ועליתם את ההר, שתראו להעלות גם את ההר דהיינו להעלות גם היצר הרע אל הקדושה, (וכן ראיתי באיזה ספר שפירש להאי ועליתם את ההר, כמו שפירשתי רק על פי הקדמה אחרת).

במדרש (במ"ר פי"ח ג'-ח') קרח שפיקח היה ומטועני ארון היה, מה ראה לחלוק עם משה. עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצא ממנו וכו' (מובא ברש"י פרשה זו (במדבר טז ז, ד"ה רב), רק הא דמטועני ארון היה, אינו ברש"י רק במדרש). והנה המדרש הזה אומר דרשני. בהקדים מה דמוסיף נופך בבית שמואל אחרון פרשת אחרי על דברי האלשיך בפסוק (מלכים א' ב א-ב) ויצו את שלמה בנו לאמר, (מלכים א' ב ב) אנכי הולך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש וגו', ועל פי מה שפירש הרי"ף (בחידושי אגדות ריש מסכת ברכות) על הפסוק (משלי כג א) כי תשב ללחום את מושל וגו', דישיבה לשון עכבה כמו ותשבו בקדש וגו' (דברים א מו), עיין עליו. והיוצא מזה דעבודת האהבה היא עבודה מצד השכל, והאמת כדבריו דהא אף הבהמות יראים מפני המזיק להם, ועבודה מצד אהבה הוא שכלי דהא השכל גוזר השתעבד פחות לנכבד, ומכל שכן לאשר הטיב עמו עד אין שיעור ואין הפסק לטובתו, והבן. והנה לפי זה כיון שהכירו מעלת משה, הרי השכל גוזר להכנעת הפחות לנכבד ולא לחלוק עליו וגם מצד היראה רבה מאד היא, כמ"ש כבר על הזוהר דביומיהון דשבטים לא הוי תבע דינא, משום דהוי דחיל מקמייהו, דהיינו משום דהוי בבחינת בתי גוואי ראוי לירא מפניהם, אם כן הכי נמי במשה דידוע דהיה בבחינת עמידה, כדכתיב (דברים ה כח) ואתה פה עמוד עמדי, ומכל שכן זה שמבין מדריגה זו. והנה ידוע מהיערות דבש הטעם דהארון צריך להיות בכתף דוקא, משום שהתורה בחינת בתי גוואי, אם כן ברור דודאי נלקח לזה אלו היראים וחרדים מאד והם בבחינת בתי גוואי, ואם כן הם הבינו מעלת משה, והבן. זה הוא קושית המדרש וקרח שפיקח היה ומטועני ארון היה, מה ראה לחלוק וכו', ר"ל מצד השכל דהלא פיקח היה, והן מצד היראה הגדולה דהלא מטועני ארון היה. והשיב תירוץ אחד לשניהם, דראה שלשלת גדולה וכו', אם כן החשיב עצמו יותר לנכבד, וגם לא היה ירא דסמך על זה. ומה שאמר עינו הטעתו, יש עוד כונה עמוקה, דהא קרח השיג בגדולת הבורא, דאם לא כן מנין לו כל הכבוד הזה להיות סוכה ברוח הקודש, ומכל שכן לפי מ"ש לעיל דהיה משיג ענין פרה אדומה, רק בשפלות בן אדם לא ראה. ובהקדים מה שפירש הרב הקדוש מו"ה אלימלך זצק"ל על המשנה (חגיגה, ב' ע"א) סומא באחת מעיניו וכו', היינו שרואה בגדולת הבורא ב"ה ואינו רואה בשפלות עצמו, פטור מן הראיה, כלומר יותר טוב היה אם לא ראה ולא ידע כלל, כי תועבת ה' כל גבה לב (משלי טז ה). והיינו עינו דייקא הטעתו, ר"ל שראה רק בעינו אחת, דאלו היה רואה בשתי עיניו לא היה טועה, והבן. והיוצא מזה דאחר כל הכבוד והמעלה, צריך להתרחק מכל גאה וגאון. וכבר אמרנו הא דאמרו רז"ל (כתובות דף ס"ח.) כל המעלים עיניו מן הצדקה וכו', דהיינו דמעלים עיניו, הוא מחמת גובה וגאון שאין כבודו להשגיח בעניים ושפלים, לכך הוא כעובד ע"א, כמו שאמרו רז"ל (סוטה ד':) כל המתגאה וכו', על כן יש להשגיח על העניים והיה מעשה הצדקה שלום.