Chasidut על משלי 23:4

רבי נתן אומר לעת מצוא זו תורה, שנאמר (משלי ח׳:ל״ה) כי מוצאי מצא חיים. תורה מרמז על מצוה פרטית המיוחדת לאדם בשרשו, שלכל אדם יש לו מצוה מיוחדת השייכת לו בשורש, וצריך לדקדק בה בכל החומרות וגדרים יותר מאדם אחר, ובזה יתוקן שרשו, וכענין שמצינו בש"ס (שבת קיח:) אבוך במאי זהיר טפי במצות ציצית^ידמקורו במי השלוח ח"א פרשת ואתחנן ד"ה ואהבת: כי לכל נפש שייך מצוה מיוחדת שעל ידה יגיע לעוה"ב כפי המצוה וכפי אשר יקיימה וזה עיקר לכל נפש. ושם בפרשת תצא ד"ה כי יקרא: מקום שהאדם יודע שהמצוה הזאת שייכת לו בשורשו אז מחויב למסור נפשו אף על מצוה קלה וכו'. כמו שמצינו בדניאל שמסר נפשו על תפלה ומרדכי שמסר נפשו שלא השתחוה להמן ור"ע שמסר נפשו על נטילת ידים, שלא עפ"י כללי הד"ת, כי הבינו שהמצוה הזאת היתה שייכת להם בשורשם, כי לכל אדם שייך מצוה מיוחדת בפרט. ומבואר באריכות בבית יעקב ויקרא פרשת שמיני אות כג.. והענין בזה, שאם ידקדק אדם במצוה שאינה שייכת לשרשו ויחמיר בה יותר מדאי בבטחונו שעל ידה יתוקן שרשו, ע"ז נאמר (משלי כ״ג:ד׳) אל תיגע להעשיר וגו' כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים. והוא, שבעוה"ז הסתיר השי"ת עומק הכונה שגנוז במעשה המצות, שאם לא היה בהמצוה רק הכונה בלבד, א"כ למה צוה השי"ת לעשות המצוה בפועל, משמע מזה שאין לאדם ידיעה בד"ת הצפון והגנוז במעשה המצות בעוה"ז, וכדאיתא בש"ס (סוטה כא.) אמר רב יוסף מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא. והוא שבעידנא דלא עסיק בה אזי לא נשאר בגוף מקדושת המצוה, לפי שאין הגוף מבין שרשה^טומבואר באריכות רבה בספרי רבוה"ק כל עניין כוונת ומעשה המצוות ונביא כאן גרגרים ממשנתם והמשכיל יקחהו משם. עיין בעין התכלת דף תיט: ובידוע דצריך עובדא ורעותא ומלולא, וכמו שלא תספיק הכוונה למלאות מקום המעשה בכל עניני עולם הזה, כגון צרכי האדם בגופו אכילה ושתיה וכדומה, כן במצות מעשיות לא תספיק הכוונה וכו'. אכן אמת עומק יקרת מעשה המצוה, היא גבוה מכל הכוונות, ואף להיחידים שידעו בטעמי המצות מכל מקום המעשה גבוה יותר מהכוונה, שאי אפשר להגיע עד עומק תכליתם, ורק בהמעשה נכללו כל הכוונות. ועיין בתפארת יוסף ראש השנה ד"ה בחודש השביעי [א]: כי השי"ת הלביש את אורו בלבושי ומעשה המצות. והאדם הרוצה להשיג אורו של השי"ת ע"י שמקיים את רצונו ית' בפעולת ומעשה המצות, משיג אורו של השי"ת. ובהכרח צריך לילך ע"י פעולות ומעשה המצות, ולא די בכוונה לבד. כי אילו היה די בהכוונה לבד, למה ציוה השי"ת לגמרי את המצות. מזה משמע שבהכוונה לבד לא יכול האדם לבוא אל אורו של השי"ת, רק ע"י מצות מעשיות, ועל ידם משיג אורו של השי"ת. עיין עוד שם בהמשך המאמר. ועיין היטב לקמן פ' מקץ אות ה ד"ה ולהבין עניין.. אבל מצוה ששייכת לאדם, בפרט אם ירבה בדקדוקיה ובהבנתה, יאיר לו השי"ת שיבין את המצוה באור תורה, שכל עיקר המצוה תהיה דברי תורה^טזמקורו במי השלוח ח"א פרשת האזינו ד"ה כשעירים. ועיין בתפארת יוסף פ' האזינו ד"ה כשעירים: אם האדם בא אל שורש המצוה השייכת לשורש נפשו, ומרחיב את הפתח ע"י זאת המצוה, יכול באמת אח"כ להתמשך אחר רצונו ית' בכל התרי"ג עטין., ויהיה לו הבנה בכוונתה, ויראה שהלבוש והפעולה מהמצוה הוא רק בעוה"ז. וזה הוא שאנו מתפללין (בקדושא דסדרא) הוא יפתח לבנו בתורתו, בוא"ו, וזה מרמז על הד"ת ומצות ששייכים לכל אדם מיוחד בפרט לעיקר השורש שלו^יזמבואר בבית יעקב ויקרא פרשת בהר אות ד: מי שהשי"ת מזכהו לבא אל המצוה השייכת לפרט נפשו ונשמתו, כי לכל אחד מישראל יש מצוה מיוחדת השייכת לנפשו כדאיתא (שבת ק:) אבוך במאי זהיר טפי. וכמו שאמר אאמו"ר זללה"ה על מה שאנו מתפללין בקדושה דסדרא וישם בלבנו אהבתו וכן יפתח לבנו בתורתו ולא סתם אהבה ויראה ותורה, רק שהאדם מתפלל שהשי"ת ישים בלבו האהבה והיראה השיכות לו, וכן מתפלל כי הש"י יפתח לבו בהתורה, היינו המצוות השייכים לפרט נפשו וכמו שנתבאר זה הרבה פעמים (ח"א ואתחנן ד"ה ואהבת) וכשזוכה האדם ובא אל המצוה השייכת לו אז המצוה עצמה הוא מלא דברי תורה ושוב אינו אצלו כמשא ואדרבא כי רואה אז שהמצוה נושא אותו וכמו שמצינו (סוטה ל.) אצל הארון שנשא נושאיו, עצמו לא כל שכן. ועיין עוד בית יעקב שמות פ' תצוה אות טו ד"ה וזהו ג"כ. ועיין לקמן פ' ויחי אות עז שהביא בשם האריז"ל.:

והנ"ל בזה, בהקדים לפרש אמרם ז"ל במסכת אבות (פ"ג מ"ה) כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, וכל הפורק ממנו עול תורה, נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ. על פי מ"ש במסילת ישרים (פרק כ"א) כי שורש העבודה והאהבה והמדריגות כולן הוא בטחון בהש"י, כי זולת זה אי אפשר לפנות אל ההתבוננות, כי המה צריכין הסתכלות ועיון רב בלב פנוי מכל מחשבת עניני העולם, ויסוד הבטחון הוא לידע כי הכל תולה בגזירה, והסיבה שצריך אדם לעשות הוא רק לשלם הקנס בזעת אפך וגו' (בראשית ג יט), על כן אין צריך לבלות בזה זמנים טובא, כמו שנאמר (משלי כג ד) אל תיגע להעשיר, עד כאן עיין שם דבריו כי נעמו. והנה לכאורה קשה דהדברים מסותרים מיניה וביה, דהא הגזירה דבזעת אפך משמעו יגיעה ועמל. והנ"ל בזה כי הלא באמת מצינו ברבי שמעון בן יוחאי וחביריו שתורתן אומנתן ולא עשו שום השתדלות לכל, וכן אמר רבי שמעון בן יוחאי אפשר אדם זורע בשעת זריעה וכו', ואמרו הרבה עשו כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם (ברכות דף ל"ה ע"ב). והענין הוא כי הרמ"ע כתב במאמר חקור דין (חלק ג' פרק כ"ב), פירוש נפלא בפסוק (במדבר לג ב) ויכתוב משה את מוצאיתם וגו', עיין שם שהרמב"ן נמשך אחר מאמר דברה תורה כלשון בני אדם (ברכות ל"א ע"ב), והוא דידיה אמר דברו בני אדם כלשון תורה, עיין שם והבן כי המה דברים נפלאים. והנה בין להרמב"ן ובין להרמ"ע, על כל פנים התורה מדברת גם כן מעליונים, אם כן אף אנו נאמר אם כמשמעו הפירוש בזעת אפך וגו', קאי על לחם הגשמי, הנה באמת קאי גם כן על לחם התורה שנאמר (משלי ט ה) לכו לחמו וגו'. כי הנה להבין בדברי תורה צריך יגיעה רבה, כמו שדרשו (ברכות ס"ג ע"ב) בפסוק (במדבר יט יד) זאת התורה אדם כי ימות באוהל, וכמו שדרשו דבי ר' ינאי על הפסוק (משלי ל לג) כי מיץ חלב וגו', עיין כל זה במסכת ברכות (דף ס"ג ע"ב). והדעת נותן הכרח היגיעה נתחדש אחר החטא, כי מקודם היה כתנות אור (עיין זוהר ח"א ל"ו ע"ב), דהיינו שלא היה מסך המבדיל בינו לבין תורה אור, ונתעצם בעצמות התורה ולא היה צריך ליגיעה, אבל אחר החטא שנעשה כתנות עור והוא מסך המבדיל, צריך ליגיעה רבה. והיינו בזעת אפך וגו', ונראה שהיינו מיץ אף, והבן. ואם כן אף שהגזירה והקנס נקנס על כל בני אדם, הנה אותן שתורתן אומנתן, שוב אין צריכין לשום השתדלות לטרפם, לפי שנתקיים בהו הגזירה בעמל התורה, וההיפך באלו שפורקין לגמרי עול התורה מעל צארם, צריכין ליגע בהשתדלות טרפם מכח הגזירה והקנס הקדום, והבינונים זה משלים את זה, והבן. וזה דברי (המדרש) (הגמרא סנהדרין דף צ"ט (ע"ב) ב') אדם לעמל יולד (איוב ה ז), ואיני יודע לאיזה עמל, והבן כי הבחירה ביד כל אחד באיזה עמל שיבחר. וזה אמרם כל המקבל עליו עול תורה יותר מהנהוג, מעבירין ממנו לגמרי, וההיפך בהפורק, דהיינו אף הנהוג, והבינונים נשמע מהדיוקים, והשתא מיושב דלא נשמע בבא דסיפא מהרישא, ודוק.

ובעל עקידה בשער פ"ה, ביאר מדרש (במ"ר כב, ח), ומקנה רב (במדבר לב, א), זה שאמר הכתוב (קהלת י, ב) לב חכם לימינו - זה משה, ולב כסיל לשמאלו - זה בני גד ובני ראובן שעשו עיקר טפל וטפל עיקר וכו', שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות וכו', ועליהם נאמר (משלי כ, כא) נחלה מבוהלת בראשונה וכו' ואחריתה לא תבורך, וכן הוא אומר (משלי כג, ד) אל תיגע להעשיר מבינתך חדל, ואיזהו עשיר השמח בחלקו (אבות פ"ד מ"א), שנאמר (תהלים קכח, ב) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, עד כאן (המד"ש) [המדרש]. וכת' במקום אחר, והספיקות רבו. ובעל העקידה האריך, ומסיק כי מאמר רבה בר בר חנה הנ"ל הוא חידה, מחמת טרדותן וטרופים אחרי ממונם, עוד ראה כי לא נשאר בידם עשרם רק נמשך לנחלה לזולתו, ושאל אם יתקן לקחת שמץ מדרכם לחזות בנועם ה' לעולם הבא, וחד פשט גדפא - שנשתמט ממנו כלי המעשה לסיבת שמנינותו, וחד פשט אטמא, הרגל, שלא נשאר לו מזה וכו', אמר רבי אלעזר, עתידין ליתן וכו' וביאר מאמר הנביא (ירמיה ב, ז-י) בזה וכו', יעו"ש.