Chasidut על משלי 29:23

ויקרא אל משה וגו' (ויקרא א א). בתנחומא (ויקרא סי' ג') זה שאמר הכתוב (משלי כט כג) גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד, כל מי שבורח מן השררה השררה רודף אחריו, משה ברח מן השררה בשעה שאמר לו הקב"ה ואשלחך אל פרעה (שמות ג י), ואמר שלח נא ביד תשלח (שמות ד יג), אמר לו הקב"ה סופך לילך, כיון שהלך ואמר כה אמר ה' אלקי העברים וגו' (שמות ה א), אמר אותו רשע מי ה' אשר אשמע בקולו (שמות ה ב), אמר משה כבר עשיתי שליחותי הלך וישב לו, אמר לו הקב"ה ישבת לך, בא דבר אל פרעה (שמות ו יא), לסוף הוציאם ממצרים, וקרע להם את הים, הוריד להם את המן, העלה להם הבאר, הגיז להם את השליו, והקיפן ענני כבוד, ועשה את המשכן, אמר מכאן ואילך מה יש לי לעשות, עמד וישב לו, אמר לו הקב"ה חייך יש לפניך מלאכה גדולה מכל מה שעשית, ללמד לבני הלכות טומאה וטהרה ולהזהירם איך יקרבו קרבן לפני, הוי ושפל רוח יתמוך כבוד, זה משה שנאמר (תהלים ח ו) ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו, לכך נאמר ויקרא אל משה, עד כאן המדרש. והמדרש הזה אומר דרשוני וחיו. (א), מה ענין זה שאמר משה אחר תשובת אותו רשע וכבר עשיתי שליחותי לכאן, בשלמא קרא קמא בי ה' שלח נא ביד תשלח, הוא להורות שברח מן השררה דהוא עצם הדרשה, אבל זה שנאמר כבר עשיתי שליחותי, אין לו שייכות כלל לכאן. (ב), מאי ענינו של הדרשה זו לקרא ויקרא אל משה. (ג), מה דעתו של משה במה שעמד וישב לו, וכי לא ידע שצריך ללמדם טומאה וטהרה וקרבנות, הלא כל התורה כולה כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה הכל בסיני נאמר לו (תו"כ כ"ה א'). (ד), למה מקודם אמר הלך וישב לו, וכאן אמר עמד וישב לו. (ה), מה דאמר חייך יש לפניך מלאכה גדולה מכל מה שעשית ללמד לבני הלכות טומאה וטהרה והקרבנות, והלא כולם יעידין ויגידין שיותר בניקל ללמד טומאה וטהרה והקרבנות, מלקרוע את הים ומלהוריד את המן שתלמיד חכם מובהק יכול ללמד, אבל מופתים כאלו לא יכול עשוהם רק כשידבק החלק בכל בתכלית הדבקות. (וא"ו), הוי ושפל רוח יתמוך כבוד וכו', אם הכונה כפשוטו, הלא כבר נתבאר זה בהפתיחה ופירוש אחר כך לסוף הוציאם ממצרים וכו', ואלו רצה לחזור הדברים שם, היו ראוי לסיים הוי ושפל רוח וכו', אלא ודאי דהכונה כאן לענין אחר יותר עמוק, ויש להבין מה היא. (זיי"ן), מאי ראיה מייתי מפסוק ותחסרהו ומאי צורך לראיה, ודאי אין כבוד גדול מזה שעשה כל הגדולות האלה. (חי"ת), לכך נאמר ויקרא אל משה, קשה מאי קשה לו בפסוק זה, ואיך יתיישב על פי האמור.

וְהֵיכַל הַקֹּדֶשׁ הַזֶּה שׁוֹרֶה וּמַלְבִּישׁ אֶת הָרוּחַ הַחִיּוּנִי שֶׁבְּלֵב הָאִישׁ הַכָּשֵׁר, כִּי הָרוּחַ הוּא בַּלֵּב, בִּבְחִינַת (יחזקאל ל״ו:כ״ו): וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה; וְהֵיכַל הַקֹּדֶשׁ יוֹנֵק חִיּוּתוֹ מֵהָרוּחַ הַזֶּה, בִּבְחִינַת (משלי כ״ט:כ״ג): וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד.

ויבוא וגו' ויאמר מי האנשים וגו'. מלת עמך שבכתוב לכאורה מיותר ויתבאר על דרך אומרם ז"ל (עבודה זרה נ"ה.) החליקן בדברים כדי לטורדן מן העולם וכו' וכן כאן הנה הקב"ה כיוון לטובה לשאלו מי האנשים וגו' כדי ליכנס עמו בדברים כפירוש רש"י. ואך הוא ראה וטעה לסבור שח"ו פעמים אין הכל גלוי לפניו. ואמנם כי בשתים טעה כי היה מסופק בזה אם זה אמת שלפעמים אין הכל גלוי וכו' או על כל פנים היתה כוונתו בשאלתו לומר כי מי האנשים האלה האינם חשובים עמך שישבו אתך בצוותא חדא כמו שאמר למעלה וישבו שרי מואב עם בלעם. כי לצד רוח גבוהה שהיה בו. דן בנפשו שיכוון הקב"ה שאין כבודו לישב עם אנשים פחותים ממנו. ועבור זה הוסיף לו הקב"ה כביכול מלת עמך להחליקו בדברים. לשאת אותו עד תכלית גבהותו להוסיף לו גיאות על גיאות שיסבור שהקב"ה מקפיד על כבוד החמור. וזה הוא מפלתו כי גאות אדם תשפילנו (משלי כ"ט, כ"ג). ועל כן השיב להקב"ה,