Chasidut על משלי 30:16

עם לבן גרתי ואחר עד עתה. במדרש (רבה וישלח פה) ולמה אחר עד עתה שעדיין לא נולד שטנו של אותו האיש אבל עכשיו נולד שטנו של אותו האיש כו' וכדכתיב, והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו. והענין בזה, דהנה כח האש הוא המכלה כל, וכל מי שיאמר שיש לו כח והון בפני עצמו וכחו ועוצם ידו עשה לו חיל, הוא מתברר באש שמכלה הון, כדכתיב (משלי ל׳:ט״ז) אש לא אמרה הון, ובהתעטף הקב"ה בזה הלבוש אזי כח האש יבטל זה ההון. וזהו דאיתא (שבת קיט.) אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חילול שבת. כי שבת מרמז שלה' הארץ ומלואה, והאדם מחוייב לשבות מכל פעולה ביום השבת, ולהמליך את השי"ת על כל ההתפשטות ששה ימים, ומי שיתנגד לזה יתלבן ויתברר באש, וכדאיתא ברבה (צו פרשה ז) כל המתגאה נידון באש. ולהבה הוא השולט למרחוק, וקש הוא העלול ביותר להשרף, כי בהריחו כח האש מיד ישרף. ולעומת זה הם בעולם יעקב ויוסף ועשו. יעקב הוא הקורט והמובחר שבכל התבואה, ועשו הוא רק הקש שבתבואה, וכל זמן שהתבואה לא נגמרה בשלימות אזי צריכה עוד להקש, אבל כשתגמר התבואה בשלימות אז אין שום צורך לקש. וכן הוא בעולם הזה שעוד לא נגמר הבירור בשלימות, צריכין עוד להקש והפסולת, וכמו שמצינו (שמות כ״ג:ל׳) מעט מעט אגרשנו. אבל אחר שיגמר הבירור בשלימות, אזי לא יהיה שום צורך לפסולת בעולם^עבלקמן פרשה זו אות מח.. ובזה העולם הוצרך יעקב להחניף לעשו ולשלוח לו דורון מהונו ורכושו, וזרח בלבו צפוי וקווי לישועה, שידמה לנפשו שיש לו עוד תקוה להטוב הצפון, ועי"ז לא יפרוק עולו לגמרי, מפני שיירא פן יפסיד חלקו, והמתין עד לידת יוסף הצדיק בזה, מפני שעיקר הכח הזה נמצא ביוסף הצדיק, והוא המחזיק והמגביל שלא יפול צרור ארץ לבלתי ידח שום נפש מישראל מחוץ לגבול ח"ו, כי מדתו הוא פשוטי מצות שלכל ישראל יש להם אחיזה בזה. ורמז רמז לו השי"ת בהתגלות הסולם על נפש יוסף הצדיק, שהוא המגביל שלא ידח שום נפש מישראל שלא יהיה לו מקום^עגכמבואר לעיל פרשת ויצא אות ע עיי"ש.. כי סלם עם השם יקו"ק הנצב על הסולם בגימטריא יוסף. וכן מנין הבהמות ששלח אבינו יעקב דורון לעשו בגימטריא סולם עם השם יקו"ק אלהי"ם שהוא בגימטריא יב"ק^עדצריך עיון הלשון כאן בחשבון האחרון. ויש לגרוס כגרסת הבית יעקב הכולל בפרשתנו ד"ה ואחר: וכן גם הבהמות ששלח לו, בגימטריא שלשה פעמים יוסף, בהצטרפות שני שמות הוי"ה ואלהים, שהוא בגימטריא יב"ק. (ובסה"כ תק"פ).:

וזהו הענין דאיתא בש"ס (ב"מ מד.) מתני ליה רבי לר' שמעון בריה בילדותיה הכסף קונה את הזהב ובזקנותיה הזהב קונה את הכסף. כסף היינו חשק לד"ת ועבודה, וזהב הוא קנין בד"ת, וזהב הוא יקר מכסף, ולכן בילדותיה היה סבור שע"י התשוקה יקנה לו הזהב, הוא הקנין והקביעות בהד"ת. ובזקנותיה, כשהבין שעיקר הקנין בעוה"ז הוא החשק והתשוקה, לכן היה חביב אצלו התשוקה והחשק, ולכן היה סבור הזהב קונה את הכסף, שעיקר הקנין הוא התשוקה, כמו שנתבאר במי השלוח חלק ראשון פ' תולדות (ד"ה ואלה)^פחוזה לשון המי השלוח כאן (ח"א פ' תולדות ד"ה ואלה תולדות): וזה ג"כ ענין הגמ' (בבא מציעא מד.) מתני ליה רבי לר"ש בריה בילדותיה, הכסף קונה את הזהב, ובזקנותיה הזהב קונה את הכסף. היינו כי בילדות של האדם יש גודל תשוקה וחמדה לד"ת ועי"ז קונה את הזהב היינו ד"ת לאמיתם יקראו בשם זהב, וכסף היינו תשוקה וכסיפה. אבל בזקנה צריך האדם לבקש שלא יוסר ממנו החשק לד"ת, כי לעת הזקנה כל כחות התשוקה של האדם מתחלשין, ע"כ שינה לו הזהב קונה את הכסף, והוא תפלה שהתפלל לה' שע"י ד"ת יבא בלבו חשק להוספת עוד ד"ת, והוא למשל לאדם ששבע מאכילה ואעפ"כ אם בא לפניו מאכל טוב המאכל הזה ממשיך לו תאוה וחשק לאכול יותר, וכן הוא הענין בד"ת. ועיין בפרי צדיק פרשת במדבר אות טז שמפרש זאת באופן אחר קצת.. וזה דאיתא בש"ס (בבא מציעא מז:) דבר תורה מעות קונות, היינו מן הדין מי שיש לו חשק לד"ת קונה הד"ת, והשי"ת ודאי יסיים ההתחלה לטוב. כי מעות היינו ההתחלה והתשוקה מלשון המו מעי לו וגו' (ירמיהו ל״א:כ׳), רק בעוה"ז אם יהיה להאדם קנין פן יתגאה בהם וימשוך השי"ת את אורו מתוכו וישאר ריק לגמרי, וזהו שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה, היינו ע"י שהאדם יתעלה בהן, והשי"ת הוא אש אוכלה (דברים ד) ואש מכלה כל הכחות, כדכתיב (משלי ל׳:ט״ז) אש לא אמרה הון, היינו כל מי שאומר שיש לו הון אש מכלה הכח שלו, וכדאיתא במדרש רבה (צו ז) כל המתגאה נידון באש. ולכן אין האדם קונה ע"י התשוקה, רק בעוה"ז אין לאדם רק התשוקה לד"ת, והשי"ת אומר שזה די, ולכן האדם לא יסתכל כלל על הקנין רק על החשק, שבודאי השי"ת יסיים החשק הזה לטוב, אבל האדם לא יחזיק אותו עדיין לקנין גמור רק החשק הוא בעוה"ז. ולכן בזקנותיה היה מתני לו הזהב קונה את הכסף, ולכן כתיב (משלי ח׳:ל״ה) כי מוצאי מצא חיים, ויש בהכתוב הזה קרי וכתיב ואמר אאמו"ר זללה"ה (מי השלוח ח"א משלי [ח] ד"ה כי מצאי) שהקרי שהוא כי מוצאי מצא חיים, היינו מי שמצא השי"ת אז יש אצלו גם כן חיים, והכתיב הוא, כי מוצאי מצאי חיים, היינו כי מוצאי מצאי מי שיש לו התשוקה למצוא השי"ת היינו הד"ת, זו בעצמו הוא גם כן חיים, שעל ידי התשוקה שיש לו לדברי תורה זה בעצמו די^פטלקמן פרשת ויגש אות יא ד"ה וכענין., אבל הקנין בדברי תורה הוא רק לעתיד, ולכן מדת יצחק הוא רק לעתיד:

והנה בכאן נאמר, ויאמר אלהים יהי אור, ובעת שאמר השי"ת יהי בודאי כבר נתהוה האור ולמה נאמר עוד ויהי אור, להורות על מדרגה שניה, היינו שהאור יהיה יותר מפורש לעין האדם. כדאיתא בזוה"ק (בראשית כב:) יהי אור מסטרא דאבא ויהי אור מסטרא דאמא. והענין בזה, כי אנו רואים שעיקר צורך להאור בזה העולם מפני שנמצא בעולם מיני טובות, לכן נצרכים לאור שיהיו ניכרים לעין האדם לקבלם, וכן אם נאבד דבר אחד נצרך אור לחפש אחר הדבר הנאבד. נמצא שהטובות נבראו קודם, שבעבורם יש צורך להאור, וכאן מצינו שהאור נברא קודם כל דבר. אך הענין בזה, כי האור קדמאה הוא חיבור שמחבר כל העולמות ביחד, כמו שנתבאר (בענין פסח) שפעמים העולמות בבחינת ולא קרב זה אל זה, היינו שיראים להשפיע זה לזה פן יקלקל חבירו אם יקבל הרבה אור ממנו, ולפעמים כתיב (ישעיה ו) וקרא זה אל זה, ומתרגמינן ומקבלין דין מן דין, שנתחברו כל העולמות ביחד ומשפיעין זה לזה. והנה בשעה שהאדם מקבל עליו עול מלכות שמים בקריאת שמע, היינו שמבטל כל רצונותיו, ואין לו שום רצון אחר בלתי רצונו יתברך, והשי"ת יחיד ומיוחד, ומוסר עצמו לאש אוכלה, כי זה הוא מדת אש, שאינו יכול לסבול שום הון ורכוש ומכלה הכל, כדכתיב (משלי ל׳:ט״ז) ואש לא אמרה הון, היינו שמכלה הכל, ואז הוא בבחינת ולא קרב זה אל זה. אכן לפעמים גם מדת אש מסכים שיתחברו עולמות זה עם זה, ומשפיע כל אחד לחבירו, וזה הוא האור הראשון. וזהו ה' בחכמה יסד ארץ, שמורה על אור קדמאה, קודם שנראה מפורש ד"ת באדם רק חשק לבד, וגם הבעל תשובה נתחבר בזה האור, כדאיתא במדרש רבה (פ"א) שתשובה קדמה לעולם. והיינו מפני שצריך להתעורר בו זה האור, שמצד זה האור יש תיקון לכל מה שעוות, שאפילו בעת שאמר כחי ועוצם ידי גם אז לא היה נפרד מהשי"ת, ולכן צריך לעורר זה האור קדמאה, שאז לא היה עדיין שום רע. ולכן לא נפתח לאדם שום דברי תורה עד שעושה תשובה ומתנוצץ בו האור הזה, ואין לאדם שלימות עד שזה הדברי תורה שהוא מבין יכניס לחבירו: