Chasidut על משלי 31:6

אחר פרשת מרגלים כתיב פרשת נסכים. היינו אחר שראה השי"ת את גודל מרירות לבם אחר מעשה המרגלים לכן נתן להם פרשת נסכים להחיות את נפשם ולבם הנמרר כמו שכתיב (משלי ל"א,ו') ויין למרי נפש וזה שכתיב (קהלת ט',ז') לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, היינו מי שהוא בעוצב ומרירות ושותה יין שעל ידי זה יתחזק לבו ויהיה לו לב טוב מותר לשתות, אבל מי ששותה יין לרתוח דמו ולכעוס זה הוא מדה מגונה מאוד, וזה שליכא מידי בנביאי דלא רמיזא באורייתא שמזה הפרשה אמר שלמה המלך ע"ה ויין למרי נפש.

כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירה ובער בשדה אחר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם (שמות כב ד). כי כל דור שאין נבנה בית המקדש בימיו כאלו נחרב בימיו (ירושלמי יומא פ"א ה"א), והנה המעכבין בעוה"ר ענוש יענשו, כי האינם מעכבים יטלו חלקם בבא מפני שהיו מעוכבין על ידם בגלות ובחשך, וכן המביאין צרות על ישראל בחטאם. והנה אלו השולחים תאותם חפשי בלי משול עליהם, הם מעכבין כי נכנסין תחת רשות הסט"א ועבד כי ימלוך וגו' (משלי ל כב). וידוע (פסחים פ"ח ע"א) דיצחק קראו שדה, וזה שאין נבנה הוי כאלו נחרב הוא גם כן בסוג שדה, דהא נחרב ולכך נקרא שדה, והבן. וידוע מה שפירשתי ומותר האדם מן הבהמה וכו' (קהלת ג' (יט) י"ט), על פי הקדמת הסמ"ג למ"ע כי בששי ברא השי"ת את האדם, וחיבר בו דעת המלאך היא הנשמה, ובהמה היא הגוף, עיין שם. וז"ש כי מותר להאדם איננו בא מחלק הבהמיי, כי אם מחלק הנשמה, והבן. וידוע דהסט"א נקרא אחר, ולכך נקרא אלישע אחר (חגיגה י"ד ע"ב). והיינו כי יבעיר איש שדה דהיינו שיחרוב בית המקדש בעונו, או כרם ה' צבאות בית ישראל נאכל בכל פה, על ידי מה ושילח את בעירה, היינו הבהמה שלו עם רסן תאותו שולח חפשי בלי ימשול בו, וביער בשדה אחר שנכנס לרשות הסט"א, אזי מיטב שדהו וגו' שיש לו בעולם הבא ישלם, כי יוטל חלקו ומה שלו עוד צדקה, על כן אחינו בני ישראל לא נהיה מן המעכבים. או יאמר ושילח את בעירה, הוא וא"ו המחלקת או שילח את בעירה, על זה גם כן מיטב שדהו וגו', כי נוטל חלקו במה שממלא רסן תאותו, כמו שדרשו בפסוק (משלי לא ו) תנו שכר לאובד (עירובין דף ס"ה ע"א), והבן.

ויירא יעקב מאד וגו'. הענין בזה מפני מה נתיירא. דהנה מה כתיב לעיל מינה ויפגעו בו מלאכי אלהים, וממלאך אלהים בא יראה לאדם, מאחר שמלאך אלהים הוא ההיפך לגמרי מעלמא דין. בעוה"ז הוא עיקר שמחת האדם מה שמטריד דעתו ומבלבלת אותו שישכח ויסיר מלבו כל הרפתקאות וסבלנותיו שעברו עליו, כגוונא דיין שמשמח לבב אנשים ומסיר ממנו מרות נפשו, כדכתיב (משלי ל״א:ו׳-ז׳) תנו שכר לאובד ויין למרי נפש, ששוכח כל הדעת מפני היין שמשכרו^קאעיין כעין זה בתפארת יוסף שביעי של פסח ד"ה ויהי בשלח: בעוה"ז עיקר השמחה של האדם הוא בעת שמטריד דעתו ואינו רואה בבהירות אור השי"ת. כמו שאנו רואין שעיקר השמחה בעוה"ז הוא יין, כמו שכתיב (תהילים ק״ד:ט״ו) ויין ישמח לבב אנוש. והיינו מחמת שיין מטריד דעתו של אדם, מזה נולד לאדם שמחה. כי אדם בעוה"ז אינו בנייחא במקום שעומד בבהירות אור. וכל זה הוא אצל האומות. שאני אצל ישראל שאצלם עיקר השמחה הוא בעת שעומדים בבהירות בלי שום דעה מטרדת, ורואין שמקבלים כל השפעתם מהשי"ת פנים בפנים. ולהיפך במקום שנסתר מהם אור השי"ת אין לבם בשמחה, אף שיש להם כל מיני טובות.. אבל שמחת מלאכי אלהים הוא בשעה שאומרים קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו, שיש להם הכרה שרק השי"ת הוא שברא כל ומושל בכל, ומבלעדו אין שום כח בעולם. ולכן כשיתראה המלאך לפני האדם יפול עליו אימה ופחד, ומסתלקת מאתו כל החשקות והשמחות מעניני זה העולם^קבעיין לעיל פרשה זו אות ח ובהערה סח שם.. ואבינו יעקב כשנתיירא אחר ראותו מלאכי אלהים, ולא ידע מאין באה לו היראה, תלה בהמקולקל, שעשו עומד ומקטרג עליו, ושלח לו דורון, מפני שראה בחכמתו שעוד לא באה העת שיאבד עשו מן העולם. וזהו דכתיב אחר זה ויקרא לו אל אלהי ישראל, ודרשו ע"ז בש"ס (מגילה יח) שקראו הקב"ה ליעקב אל, היינו שנמצא בו נהירו דחכמתא להכניע את עצמו בעת הצורך. וכדאיתא בזוה"ק (צו לא.) אל נהירו דחכמתא: