Chasidut על משלי 6:32

אמנם כל הדברים שבעולם לא יוכלו להתברר בשלימות בלי שום פסולת, כי יש פתילות שאין נמשכים אחר השמן, והנמשל באדם הוא שנמצא בו פעולות שלא יוכלו להתכלל בדברי תורה ולהתברר. וע"ז מרמז מה שאסרו בש"ס (שבת כ:) להדליק פתילות שהאור מסכסך בהם, כי אף בנפשות היקרות ביותר נמצא גם בהם פסולת. וכדאיתא בש"ס (שם) אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן ולא בכלך ולא בפתילת האידן ולא בפתילת המדבר ולא בירוקה שעל פני המים. ומפרשינן בגמרא מאי לכש שוכא דארזא, זה מרמז על הפסולת שנפרד מאאע"ה שמדתו מדת החסד, וקרא שם המקום הר, כדאיתא בש"ס (פסחים פח.) אברהם קראו הר, והוא שהיה מנושא מכל חמדות עוה"ז, ומסר כל קניניו להשי"ת עד שאף בהחיים שלו שכח, ומסוספיתא דיליה, היינו מגודל אהבה וחסד בהסעפותה ללבושים רחוקים, יצא מזה חמדה ותשוקה זרה וגאות, ויצא ישמעאל שהתפשט ביותר מדת החסד בלא דעת כלל, עד ששכח בהחיים שלו והשפיע כל מה שהיה לו בלא דעת, ועליו נאמר (משלי ו׳:ל״ב) משחית נפשו הוא יעשנה^לאלעיל פרשה זו אות ג ד"ה וזהו דכתיב ובהערה יא שם. לעיל פ' חיי אות כה.. ולא בחוסן מרמז על הפסולת שנפרד מיצחק אבינו ע"ה שיצא עשו ממנו, שמדת יצחק הוא גבורה ותקיפות, ולעשו היתה תקיפות זרה על מקום אשר לא טוב בעיני השי"ת, ועליו נאמר (שמיני יא) כי מפריס פרסה הוא וגרה לא יגר. ולא בכלך מרמז על הפסולת שנשאר מיעקב אבינו ע"ה, הטיפין שיצאו מיוסף הצדיק, שלבושו הוא כתונת פסים, והוא שירי פרנדא כדאיתא במס' שבת (כ:), ובחינת יוסף הצדיק הוא קנאה, כדאיתא בזוה"ק (ויחי רמה.) קשה כשאול קנאה כל מאן דרחים ולא קשיר עמיה קנאה לאו רחימותיה רחימותא כיון דקני הא רחימותא אשתלים. אכן מפסולת מדה זו מסתעף קנאה דסוטה כדאיתא ברע"מ (נשא קכד.) רוח קנאה מתרין סטרין אשתכח וכו'. ולא בפתילת האידן מפרש בגמרא אחוינא היינו חברותא כלפי שמיא, ואף אמנם שמלא כבוד ה' את כל הארץ ואין מקום פנוי מיניה, אכן האדם מצדו ידע שאין לו חלק בהנהגת השי"ת רק כמה דמכוון דעתיה. ולא בפתילת המדבר היינו מי ששוכח בהחיים שלו לגמרי, כי האמנם שבדברי תורה צריך האדם לשום עצמו כמדבר, וכדאיתא (עירובין נד.) אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כמדבר, אבל בכל זה צריך האדם לזכור בעצמו ג"כ. ולא בירוקה שעל פני המים מים היינו תאות עוה"ז. והנה אמרו בש"ס (חגיגה יב.) תהו זה קו ירוק שמקיף את כל העולם, וכדאיתא בהאר"י הק' ז"ל שזה מורה על ישוב הדעת מעט שיוכל למשול על ידה על תאוותיו^לבמבואר לעיל פרשת בראשית אות יט: איתא בגמ' (חגיגה יב.) תהו קו ירוק שמקיף את כל העולם כולו שממנו יצא חשך וכו'. הענין בזה, תהו היינו היפך ממדת החסד, שחסד הוא שנתפשט ההשפעה מאד. ותהו הוא היפך מזה היינו פחד, שהבריאה הפחידה להשפיע לבריאת עולם להמסר תחת יד האדם, פן יקלקל על ידי שיקבל האדם השפעת העולם הזה ויעשה בה היפך מרצון השי"ת, וישכח שהשי"ת השפיע לו, ולכן תצמצם הבריאה ההשפעה, כדכתיב (ישעיהו מ״ה:י״ח) לא תהו בראה לשבת יצרה. ומבואר עניין הקו ירוק בדובר צדק למרן רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע דף לא. ד"ה ולפיכך: והארץ היתה תהו ובהו. ואיתא בגמ' (חגיגה י"ב.) תנא תוהו, קו ירוק שמקיף את כל העולם כולו ושמעתי דר"ל היראה כמ"ש בזוהר (שלח קע"ה.) דגוון תכלת מורה יראה.. וישוב הדעת בהפלגה עד שתביא את האדם לידי עצלות ג"כ אינה טובה, נמצא שיש גם בזה פסולת מה שלא יוכל להכלל באור. והנה כשיצא יוסף מבית האסורים בטח היה ליעקב אבינו איזו הרגשה, אכן שהיה כענין הישועה שבבית שני בלא ניצוח, וכענין שאמרו בש"ס (מגילה יד.) אכתי עבדי אחשורוש אנן, שהעכו"ם אומרים כל היום איה אלהיך. אכן אח"ז הרגיש עוד יותר ואח"ז הרגיש עוד יותר, כי בישועה כזו יש בה מהדרין ומהדרין מן המהדרין. וזו ההארה והתעוררות, אם הוא ע"י פעולת אדם או מהשי"ת בלבד שהוא נתן צעקה להאדם, ע"ז הוא האיבעיא בש"ס (שבת כד:) אם הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה. הנחה הוא פעולת אדם והדלקה הוא ההארה מהשי"ת, וכדכתיב (דברי הימים א כ״ח:ט׳) אם תדרשנו ימצא לך. תדרשנו, הוא פעולת אדם. ימצא לך, הוא ההדלקה מהשי"ת^לגמבואר בהרבה מקומות עיין תפארת יוסף חג השבועות ד"ה ויסעו מרפידים: כמו שמצינו שהציב השי"ת אם תדרשנו ימצא לך (דברי הימים א כ״ח:ט׳), והיינו שכל כמה שאדם דורש ומחפש ומבקש אחר רצונו ית', כן מאיר לו השי"ת, שכמה שאדם מעורר למטה כן מאיר לו השי"ת למעלה. ועיין עוד שם שמחת תורה ד"ה ויאמר, פ' בראשית ד"ה בראשית [ב], מס' ראש השנה (יח.) ד"ה כתיב.. ובאמת הכל הוא רק מהשי"ת, שהשי"ת חפץ בישועת האדם, לכן נותן צעקה בלבו שיתפלל להשי"ת ופועל ישועה אצל השי"ת, אכן השי"ת קורא זאת על שם האדם שביגיע כפיו זכה לכל זה^לדמבואר במי השלוח ח"א פרשת מקץ ד"ה ויהי מקץ [א]: כי כך הוא מדותיו של הקב"ה טרם אשר יתן הישועה מביא בלב האדם צעקה בזה למען אשר יקרא יגיע כפיך.:

וְהֵן, בְּחִינַת (מלכים־א ה): אֵזוֹב הַיּוֹצֵא בַּקִּיר. אֵזוֹב, זֶה בְּחִינַת קְטַנֵּי קוֹמָה, הֵם בַּעֲלֵי הַשֵּׂכֶל, אֲבָל הַלֵּב אֵינוֹ יָכוֹל לְהַצְפִּין כֹּחַ הַשֵּׂכֶל בְּתוֹכוֹ, כִּי לִבָּם חַלָּשׁ וְחָסֵר. וּבִפְרָט הַנּוֹאֲפִים, הָעוֹסְקִים בְּחָכְמַת פִילוֹסוֹפְיָא, שֶׁמְּאֹד מְאֹד מַזִּיק לָהֶם, כִּי לִבָּם חָסֵר, בִּבְחִינַת (משלי ו): נוֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב. וְזֶהוּ: אֵזוֹב הַיּוֹצֵא בַּקִּיר, הַיְנוּ בְּקִירוֹת הַלֵּב, שֶׁהַשֵּׂכֶל יוֹצֵא דֶּרֶךְ קִירוֹת הַלֵּב, וְאֵין הַלֵּב יְכוֹלָה לְהָכִיל בְּתוֹכָהּ אֶת הַשֵּׂכֶל, בִּבְחִינַת: בְּלִבִּי צָפַנְתִּי וְכוּ'.

[ז] שמיעתו לשרה לגרש האמה הוא נגד לא תנאף. והוא שבמקום שאין רצון השי"ת להשפיע ואם הוא ישפיע אזי יקרא בשם מנאף. וזה הוא ג"כ שאמר לו השי"ת התהלך לפני והיה תמים, היינו שילך עפ"י מערכת שכלו ולא לפי תשוקת הגוף, כי הנואף הולך אחר תשוקת הגוף, ותיבת לפני מורה שיהיה דעת האדם ומחשבתו דבוקה בהשי"ת, והנואף הוא היפך מזה ועליו נאמר (משלי ו׳:ל״ב) נואף אשה חסר לב, שהוא מרוחק מאד מהשי"ת כי שַׂנֵא שַלַח הוא כדכתיב (מלאכי ב) וכדדרשינן בשלהי מסכת גיטין (צ:)^קזעיין היטב במלאכי פרק ב פסוקים י – טז ובמפרשים שם, מצודות ורד"ק, שמבארים כל העניין באר היטב ובהקשר לאברהם אבינו ע"ה ותבין.: