Chasidut על משלי ב:19

עוד ביאור על המדרש הנ"ל, על פי מ"ש בספר שפת אמת על הפסוק (משלי כ״ה:ד׳) הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי, (משלי כה ה) הגו רשע לפני מלך ויכון בצדק כסאו, בשם המקובל המפורסים מו"ה משה אסטראר מבראד זצ"ל וז"ל: הנה לפני אותיות מלך הן אותיות כלי, ר"ת כ"הנים ל"וים י"שראלים, ואם תמלא אותיות כלי כזה כ"ף למ"ד יו"ד, עולים קצ"ד כמנין צדק. אך אם יש רשעים מפרידים בכלי וצריך להסירם, ואם כן כאשר הגו סיגים מכסף יצא לצורף כלי, כן הגו רשע לפני מלך שיהיה כלי נחמד ומתמלא, ואז עולה קצ"ד כמנין צדק. וזהו ויכון בצדק כסאו, עד כאן מצאתי עכ"ל. והנה הוספתי נופך על דבריו, על פי מ"ש הרמב"ם (מורה נבוכים) דמלא הוא לשון שלמות, לכך אם הכלי היא מצורף, היא בשלמות שאין בה חסרון אם כן הוא במלואה, מה שאין כן כשיש בה חסרון אין בה מילוי, והבן. והנה הובטחנו הבורא ית"ש (ישעיה א כה) ואצרוף כבור סיגיך ואסירה כל בדיליך, היינו המינים והאפיקורסים שהן הפסולת שאין להם תקנה בתשובה, שנאמר (משלי ב יט) כל באיה לא ישובון וגו', וכשיאבדו מתוך הקהל אז יהיה הכלי במלואה ויהיה צדק, אז יבא משיח צדקינו ויהיה צדק איזור מתניו (ישעיה יא ה), ולכך הרמז כלי, אחר כך מלך. והנה ידוע דהמצות הם תקונים, והנה ישראל נמשלו לשמן זית, כמו שדרשו רז"ל (מנחות נ"ג ע"ב) בפסוק (ירמיה יא טז) זית רענן יפה פרי תאר קרא ה' שמך וטעם רז"ל ידוע, ועוד טעם איתא במדרש (שמו"ר ל"ו א') דשמן זית אין מתערב בשאר משקים. והנה הפועל דמיוני של שמן זית זך הוא שיהיה הכלי מצורף ברוב רחמיו וברוב חסדיו, ועל ידי זה יבא משיח, ועל פי זה מבואר המדרש, והבן.

כִּי יֵשׁ חִלּוּק בֵּין הַקֻּשְׁיוֹת; כִּי יֵשׁ קֻשְׁיָא שֶׁיָּכוֹל הָאָדָם לְהָבִין תֵּרוּץ עַל קֻשְׁיָא זוֹ – עַל זֶה נֶאֱמַר: וְדַע מַה וְכוּ'. וְיֵשׁ קֻשְׁיָא, שֶׁאֵינוֹ בְּאֶפְשָׁרִי לַשֵּׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי לְהָבִין תֵּרוּץ עַל קֻשְׁיָא כָּזוֹ, רַק לֶעָתִיד לָבוֹא יִתְגַּלֶּה הַתֵּרוּץ – אָסוּר לְאָדָם לְעַיֵּן בָּהֶם, וְכָל מִי שֶׁסּוֹמֵךְ עַל שִׂכְלוֹ וּמְעַיֵּן בָּהּ, עַל זֶה נֶאֱמַר (משלי ב׳:י״ט): כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן; כִּי עַל קֻשְׁיָא כָּזוֹ, אָסוּר לִסְמֹךְ עַל שִׂכְלוֹ, רַק לְהַעֲמִיד עַל אֱמוּנָה.

וְעַל כֵּן עַל הָאֶפִּיקוֹרְסוּת הַזֹּאת נֶאֱמַר (משלי ב׳:י״ט): כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן; כִּי אֵין שׁוּם תְּשׁוּבָה עַל הָאֶפִּיקוֹרְסוּת הַזֹּאת, מֵאַחַר שֶׁבָּא מֵחָלָל הַפָּנוּי, שֶׁמִּשָּׁם צִמְצֵם אֱלֹקוּתוֹ כִּבְיָכוֹל.