מֵסִ֣יר אָ֭זְנוֹ מִשְּׁמֹ֣עַ תּוֹרָ֑ה גַּֽם־תְּ֝פִלָּת֗וֹ תּוֹעֵבָֽה׃
ערבי נחל
ובזה אפשר לפרש מש"ה (משלי כח, ט) מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה. ויובן עם מ"ש בס' זב"ש לבאר משארז"ל (סוטה ל"ה.) א"ל הקב"ה לדוד דברי תורה זמירות קרית להו חייך שאני מכשילך בדבר שתשב"ר יודעין כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו כו', והקשה מה זה מדה כנגד מדה. ותירץ עם משארז"ל (שבת קל"ח:) עתידה תורה שתשתכח מישראל רשב"י אומר ח"ו שתשתכח התורה שנאמר (דברים לא, כב) וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו וקאי על כל התורה שנקראת שירה, וחכמים סבירא להו דתורה לא איקרי שירה רק קאי על שירת האזינו. לז"א זמירות קרית להו וס"ל דתורה איקרי שירה ולא תשתכח התורה הנני מכשילך כו' ומזה תבין שאין התורה נקראת שירה עכ"ד. וזה יאמר מסיר אזנו משמוע תורה, הנה לסברתו אינו מקפיד אם תשתכח התורה א"כ תורה לא איקרי שירה, א"כ מש"ה יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי לא קאי על העוסק בתורה בלילה כיון דתורה לא איקרי שירה, אלא ודאי פירושו שאין המלאכים אומרים שירה רק בלילה א"כ אם תפילת ערבית חובה מתבטל כל שירת המלאכים ע"י התפלות ממילא גם תפלתו תועבה.
ליקוטי מוהר"ן
כִּי מִתְּחִלָּה לֹא הָיָה יָכוֹל לְדַבֵּר מֵחֲמַת הַחשֶׁךְ הַסּוֹבֵב אוֹתוֹ, וְעַל־יְדֵי שֶׁיּוֹצֵא מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ וּמִתְפַּלֵּל הֵיטֵב, עַל־יְדֵי־זֶה הוּא מְתַקֵּן תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִישִׁים, הַיְנוּ עוֹלָם הַשָּׁפָל וְעוֹלַם הַגַּלְגַּלִים וְעוֹלַם הַשֵּׂכֶל. (אַךְ אִי אֶפְשָׁר לְהִתְפַּלֵּל, רַק כְּשֶׁלּוֹמֵד תּוֹרָה, כִּי לֹא עַם־הָאָרֶץ חָסִיד (אבות פ"ב); וּכְתִיב (משלי כ״ח:ט׳): מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה, גַּם תְּפִלָּתוֹ תוֹעֵבָה (כְּתַב יַד הַחֲבֵרִים)):
שם משמואל
ולעומת שלימות שתי אלה באה מצות ק"ש, ראשונה פסוק היחוד להיישיר את שכל האדם, ובענין רעיון האדם ביחוד ה' אין לכחות הלב חלק בו והוא מתייחס רק להשכל, וזהו שמע ישראל שהוא לשון הבנה שהיא בשכל, ואח"ז באה מצות ואהבת את ה"א בכל לבבך וגו' להיישיר את הלב להיות דבוק באהבה ומשתוקק למה שראוי עפ"י הוראת השכל שהשכיל בפסוק היחוד, והנה היא טהרת הלב והשלמתו, ובאשר זה בלי זה עוד גרע כנ"ל, ע"כ השכילו אנשי יריחו ולא הי' מפסיקין בין פסוק היחוד לואהבת להורות על ענין נכבד זה, שאין אלו שני ענינים נפרדים אלא שא"א לזה בלי זה, וחכמים ס"ל דאדרבה משום זה עצמו נכון להפסיק מעט להורות ששתיהן צריכי ולא נגררין זה אחר זה ממילא אלא תרי מילי נינהו, ויכול להיות השכל משכיל ומ"מ הלב נמשך לדברים פחותים ואיננו נשמע להשכל, וכ"כ להיפוך, וכבמדרש שמורה מצות לולב והדס, זה לבעלי מצוות [המתיחס ללב] בלי תורה, [המתיחס לשכל] וזה לבעלי תורה בלי מצות, ולא יסתפק האדם בהיישרת אחד מהם לומר שהשני יבוא אחריו ממילא, וכאמרם ז"ל יבמות (ק"ט:) האומר אין לי אלא תורה אפי' תורה אין לו ומכ"ש להיפוך מצות בלי תורה הן כנר בלי אור, וכמ"ש (משלי כ"ח ט') מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה, אלא כל אחד מהם צריך היישרה בפני עצמו, ע"כ ראו חכמים שנכון יותר להפסיק להורות על ענין נכבד זה, ומ"מ לא מיחו ביד אנשי יריחו, כי שניהם לדבר אחד נתכוונו, ע"כ לא רצו להעבירם ממנהגם: