Chasidut על קהלת 2:5

וְעַל כֵּן בַּתְּפִלָה עִקַּר שְׁלֵמוּתָהּ דַּיְקָא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, דְּהַיְנוּ הַחַזָּן, שֶׁהוּא שְׁלִיחַ צִבּוּר, כִּי עִקַּר כְּלָלִיּוּת בִּבְחִינַת לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם, הוּא עַל יְדֵי תְּפִלָּה, שֶׁעַל יְדֵי זֶה זוֹכִין לֶאֱחֹז בְּכִסֵּא הַכָּבוֹד שָׁרְשֵׁי הַנְּשָׁמוֹת, שֶׁהוּא בְּחִינַת מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, כַּמְבֹאָר שָׁם בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל. וְעַל כֵּן שָׁם אֵין חֲשַׁשׁ מִכְשׁוֹל עַל יְדֵי הַשָּׁלִיחַ מֵחֲמַת גַּשְׁמִיּוּת הַמָּקוֹם כַּנַּ"ל, כִּי עַל יְדֵי הַתְּפִלָּה עִקַּר הָעֲלִיָּה וְהַהִתְקַשְּׁרוּת לִבְחִינַת לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם, בְּחִינַת מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן בַּתְּפִלָה עִקַּר שְׁלֵמוּת הַתְּפִלָּה עַל יְדֵי הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁמּוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן, כִּי כָּל הַשְּׁלוּחִים כָּל שְׁלִיחוּתָם הוּא בְּמָקוֹם, כִּי זֶה עִקַּר שֵׁם שְׁלִיחוּת שֶׁנִּשְׁתַּלְּחִין מִמָּקוֹם לְמָקוֹם כַּנַּ"ל. אֲבָל הַשָּׁלִיחַ שֶׁל הַתְּפִלָּה שֶׁהוּא הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר כָּל שְׁלִיחוּתוֹ הוּא מִמָּקוֹם, לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם, כִּי הַתְּפִלָּה הוּא בִּבְחִינַת לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ בְּחִינַת כָּל הַקּוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ וְכוּ', כִּי עִקַּר קְבִיעַת מָקוֹם הוּא כְּשֶׁזּוֹכִין לְהִתְקַשֵּׁר לִבְחִינַת לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם לִבְחִינַת מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם שֶׁשָּׁם הַמָּקוֹם שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁאֵין הָאָדָם מְקַשֵּׁר מְקוֹמוֹ לְשָׁם, הוּא נָע וָנָד בָּאָרֶץ, כִּי הָאָדָם הוּא גֵּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֵין לוֹ שׁוּם קְבִיעוּת מָקוֹם בְּזֶה הָעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "כִּי גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ וְכוּ'". וְעַל כֵּן נִקְרָא תָּמִיד "הוֹלֵךְ", כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קֹהֶלֶת יב), "כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ", וְאֵין לוֹ שׁוּם מְנוּחָה וּקְבִיעוּת מָקוֹם כִּי אִם כְּשֶׁזּוֹכֶה לְקַשֵּׁר מְקוֹמוֹ בְּכָל עֵת בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם, לִבְחִינַת מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם שֶׁשָּׁם עִקַּר קְבִיעוּת מָקוֹם, כִּי שָׁם עִקַּר הַמְנוּחָה וְהַנַּחֲלָה שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. וְעַל כֵּן אָמַר דָּוִד "נֹדִי סָפַרְתָּה אָתָּה וְכוּ'". כִּי הָאָדָם תָּמִיד נָע וָנָד בָּאָרֶץ הַזֹּאת כָּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ מְקַשֵּׁר עַצְמוֹ לְשָׁרְשׁוֹ לִבְחִינַת לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ "בַּה' חָסִיתִי אֵיךְ תֹּאמְרִי לְנַפְשִׁי נֹדִי". כִּי כְּשֶׁאֲנִי חוֹסֶה בַּה', שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, שׁוּב אֵינְכֶם יְכוֹלִים לוֹמַר לְנַפְשִׁי נֹדִי. כִּי תֵּכֶף כְּשֶׁאָדָם חוֹסֶה בַּה' יִתְבָּרַךְ וּמִתְפַּלֵּל אֵלָיו יֵשׁ לוֹ קְבִיעוּת מָקוֹם, כִּי נִתְקַשֵּׁר לִבְחִינַת לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם שֶׁשָּׁם עִקַּר קְבִיעוּת מָקוֹם כַּנַּ"ל. וְזֶה 'כָּל הַקּוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ', שֶׁקּוֹבֵעַ הַמָּקוֹם לִתְפִלָּתוֹ, שֶׁמְּקַשֵּׁר וּמַעֲלֶה וְקוֹבֵעַ הַמָּקוֹם אֶל הַתְּפִלָּה, שֶׁהִיא בִּבְחִינַת לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם, בְּחִינַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד כַּנִּזְכַּר לְעֵיל, עַל יְדֵי זֶה 'אֱלֹקֵי אַבְרָהָם בְּעֶזְרוֹ'. כִּי אַבְרָהָם הוּא הָרִאשׁוֹן שֶׁפָּתַח דֶּרֶךְ הַתְּפִלָּה בָּעוֹלָם, כִּי הָיָה נְדִיב לֵב הָרִאשׁוֹן. וְכָל עֲבוֹדָתוֹ הָיָה עַל יְדֵי תְּפִלָּה וְהִתְבּוֹדְדוּת, כַּמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר. וְעַל כֵּן עִקַּר הַתְחָלַת בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה שֶׁבַּתְּפִלָּה מַתְחִילִין אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּבוֹ דַּיְקָא חוֹתְמִין מָגֵן אַבְרָהָם כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, יָכוֹל, יִהְיוּ חוֹתְמִין בְּכֻלָּן וְכוּ'? כִּי הוּא הָרִאשׁוֹן שֶׁהִתְחִיל לְהַמְשִׁיךְ דֶּרֶךְ הַתְּפִלָּה בָּעוֹלָם וְעַל כֵּן הוּא זָכָה לִמְצֹא קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁאִיתָא בַּזֹּהַר, תָּקִיל בְּתִיקְלָא עַד דְּאִתְגַּלְיָא לֵהּ. כִּי עִקַּר הַתְּפִלָּה בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, וְהָעִקָּר בִּירוּשָׁלַיִם וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁשָּׁם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, שֶׁהוּא נְקֻדַּת הָאֶבֶן שְׁתִיָּה, שֶׁהוּא נְקֻדַּת מְקוֹם הָעוֹלָם, כִּי שָׁם כְּלוּלִים כָּל הַמְקוֹמוֹת שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, כִּי מִשָּׁם יוֹצְאִין צִנּוֹרוֹת לְכָל מְקוֹמוֹת שֶׁל כָּל מְדִינוֹת הָעוֹלָם כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק "וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי" (קֹהֶלֶת ב), וְעַל כֵּן שָׁם עִקַּר עֲלִיַּת הַתְּפִלָּה, כִּי דֶּרֶךְ שָׁם מְקַשְּׁרִין כָּל הַמְקוֹמוֹת לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם, כִּי כָּל מְקוֹמוֹת הָעוֹלָם נִכְלָלִין שָׁם בְּהָאֶבֶן שְׁתִיָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים בִּנְקֻדָּה אַחַת, עַד שֶׁנִּכְלָלִין עַל יְדֵי זֶה לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם. וְעַל כֵּן נִקְרָא הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּשֵׁם "מָקוֹם", כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְכוּ'". וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר בְּאַבְרָהָם:

ובזה יש מוסר השכל אל אלו החכמים בעיניהם ודוברים על צדיק עתק בגאוה ובוז אם רואים איזה דבר בהצדיק יסוד עולם מצדיקי דורם וזמנם שנראה להם לעוול, אז ימלא פיהם שחוק בדברי נבלה ולשון הרע וליצנות ולדבר עליו בשער בת רבים בדברי היתול. ואפילו בכשרי ישראל נמצא לפעמים מדה גרועה זו שהוא חכם בעיניו ומבין ועומד על דעתו שכאשר נראה לו שלא טוב דרך הצדיק הזה ימלא פיהו מרמה בלשון מדברת גדולות לדבר עליו דברים אשר לא כן. ואינו נותן על לבו לומר אולי השגת שכל וחכמת הצדיק הזה גדול מחכמתו ושכלו ומבין יותר ממנו ויודע אשר כזה נכון וראוי לעשות, לא כמו ששכלו סובל ומבין. ועל כן אמרו חז"ל (סנהדרין ק"י.) כל המהרהר אחרי רבו כאילו מהרהר אחרי השכינה. ולכאורה איך דימו חז"ל בשר ודם אל אלהינו ברוך הוא לומר שהמהרהר אחר זה כאילו אחרי זה. ואמנם באמת הכל אחד כי מיד שאדם עומד על דעתו וחכמתו וסובר שאין שכל אחר מבלעדו. ומה שהוא אינו מבין ודאי ששום אחר לא יבין את זאת. ודאי קרוב הוא להרהר אחרי הנהגות האל יתברך ברוך הוא גם כן שמיד כאשר ידמה לו שזה אינו נכון לפי כח שכלו לא יאמר כי חכמת אלהים גדול מחכמתו רק ידמה לו חס וחלילה וחס ושלום שזה עוול בחיקו יתברך חלילה וחלילה. ועל כן אמרו חז"ל ומביאה הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות טומאת צרעת וזה לשונו: וזהו דרך ישיבת הלצים הרשעים בתחילה מרבין דברי הבאי כענין שנאמר (קהלת ב', ה') וקול כסיל ברוב דברים, ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים כענין שנאמר (תהלים ל"א, י"ט) תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק, ומתוך כך יהיה להם הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם כענין שנאמר (דברי הימים-ב ל"ו, ט"ז) ויהיו מלעיבים כו' ומתוך כך באין לדבר באלהים וכופרין בעיקר כענין שנאמר (מלכים-ב י"ז, ט') ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה' אלהיהם. והרי הוא אומר (תהלים ע"ג, ט') שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ, מי גרם להם לשית בשמים פיהם לשונם שהלכה תחילה בארץ כו' עד כאן לשונו. ועל כן מנאו חז"ל (אבות ו', ו') בהארבעים ושמנה דברים שהתורה נקנית בהם. אמונת חכמים. כלומר שצריכין להאמין בחכמי ישראל אפילו אם רואין בהם דבר שנראה שלא כן הוא לפי שכלינו, צריך להאמין שבודאי הוא כתורה עושה ואך לפי שחכמתו ושכלו ויראתו את פני ה' גדלה מחכמתינו על כן אין אנו מבינים עשייתו. כי ודאי אם אחד יראה לחכם מחכמי ישראל שעוסק בתורה ותפילה מעוטף בטלית ותפילין כל היום וכל הלילה ומתענה ונוהג בפרישות, לזה אין צריך אמונה להאמין כי צדיק הוא, כי עיניו תראינה זאת בחוש ולא היו צריכין להזהיר את זה בתורת אמונה. אך עיקר אמונת חכמים הוא להאמין בו אף שרואה ממנו דבר שנראה לו שאינו כן לפי שכלו, זאת ישים אל לבו לומר הלא כמה וכמה אלפי אלפים דרכים שאנו רואין מהנהגתו והשגחתו יתברך שאין אנו מבינים אותם כלל כמו בהצלחת מעשה הרשעים בעולם ובירידת כשרי ישראל מטה מטה. ואך כי אנו מאמינים כי הצור תמים פעלו וגו' אל אמונה ואין עול וגו' (דברים ל"ב, ד'), וחכמתו יתברך גדלה מכח חכמתינו ושכלינו. כן במעשה הצדיקים ודאי הם עושים כנכון לפני ה' ורק אנו אין מבינים דרכיהם ומעשיהם.