תנ"ך ופרשנות
תנ"ך ופרשנות

Chasidut על קהלת 6:7

ישמח משה

והנה נקדים עוד דההבדל בין הפחותים לבני עליה, דהפחותים חיים בעבור עצמם, ובדבר שיש בו הנאת עצמם, מכוונים להנאתם ועושים מצות גם כן. אבל הבני עליה אינם חיים בעבור עצמם, והם לא יחיו כפי אשר הוא אדם, כי אם דבר אלקי שיש בו, וממקור החיות הם חיים, וכל עשייתם לתכלית אחת לעולם כמבואר בשמונה פרקים להרמב"ם. והיינו חיים שאל ממך (תהלים כ"א ה'), והבן. והדבר שהוא בדול לתאות הגשמיית, אין בהם כונה להנאת עצמם, ורבי אלעזר ב"ר שמעון יוכיח שאמרו עליו ודומה כמי שכפאו שד (נדרים דף כ' ע"ב), ואם כך באלו, מכל שכן אצל המצות נעדרי התאות, בודאי אין לשער גודל זכות כונתם והבן, ושמא תאמר מנין המיתה להם ומתי הזמן, בשלמא בההמונים שחיים בטבע, אתי שפיר דהזמן המוגבל בהכלות הליחות השרשיות דהיא אפיסת הכחות, כמבואר בעקדה בפסוק (קהלת ו ז) כל עמל אדם לפיהו וגם הנפש וגו'. אבל אלו שהם חיים בחיות שחוץ לטבע באור אלקים ממקור החיות, מהיכן נצמח המיתה. והתירוץ הוא בהתרבות האור בגודל התענוג עד שאינו יכול לעמוד הנפש בהגוף, ופרחה כרגע בחשקות נמרץ לדבקיתו הטהור, והוא ענין נשיקה, ועיין מה שפי' על כחיזרא בגבבא דעמרא (ברכות ח' ע"א), וכף הקלע (שבת נ"ב ע"ב). אבל אלו הצדיקים נשארים באור התענוג אשר נעתקו ממנו, ומוסיפים כפלי כפליים עד עולם, כמ"ש הרמב"ם בפרקי הצלחה. ונקדים עוד שבארץ ארם שם היה בקיאין מעולם בחכמת הכוכבים ומזלות, כמו לבן הארמי והכלדיים מהן, וזה היה עבודתם בימי נמרוד, ואחר כך כמ"ש הרמב"ם במורה נבוכים בשם ספרי הצאבה, עיין שם. וגם מבואר בפסוק (בראשית כה ו) וישלחם מעל יצחק בנו קדמה, ואמרו (סנהדרין צ"א ע"א) שם טומאה מסר להם, וכן מחכמת כל בני קדם הנאמר בשלמה (מלכים א' ה י), ועיין במדרש רבה פרשת חקת (במ"ר פי"ט ג').
Ask RabbiBookmarkShareCopy

ישמח משה

וכפלים לתושיה לפרש הפסוק הנ"ל (ירמיה ח יד) על מה אנחנו יושבים וגו', כי ידוע אמרם ז"ל (אבות פ"א מ"ב) על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. והנה בסיבת חורבן הבית משוש תפארתינו, נתמוטטו העמודים האלו, כי התורה נתמעטה ונשתכחה בסיבת הגליות והצרות אשר רבו כמו רבו, ושפע המזון נתמעט כי אין לנו לא שדות ולא כרמים, וכל אחד מחפש אחר פרנסתו וכל עמל האדם לפיהו (קהלת ו ז), ורחים על צוארו ויעסוק בתורה (קידושין כ"ט ע"ב), ואם אין קמח אין תורה (אבות פ"ג מי"ז), מה שאין כן כשהיה הבית המקדש קיים ואיש תחת גפנו וכו'. וגם היה השפעה מרובה מן השמים, כמבואר בזוהר הק' (ח"ב קנ"ב ע"ב) וז"ל: בזמנא דהוו ישראל בארעא קדישא, יהבי חולק תמצית לעמין עובדי כוכבים ומזלות ולא איתזנו אלא מתמצית, והשתא דישראל אינון בגלותא וכו', שם הא סעודת לכלבי ואסתלק לון תמצת, ככה יאכלו וגו' את לחמם טמא בגוים וכו' (יחזקאל ד יג), עיין שם שהאריך. ועל כן נתמעטה התורה ועמודיה ירופפו בעוה"ר, וגם הלא אמרו רז"ל משחרב בית המקדש נמסרו רזי התורה לחיצונים, ועמודי העבודה היא עבודת הקרבנות נעדר לגמרי בעונותינו הרבים, ועמוד גמילת חסדים נתמעט מחמת לחץ ודוחק וידל ישראל מאד.
Ask RabbiBookmarkShareCopy

ליקוטי הלכות

כִּי כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ (קֹהֶלֶת ו). כִּי מֵחֲמַת פְּגַם עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע שֶׁהוּא בְּחִינַת פְּגַם אֱמוּנַת חֲכָמִים כַּנַּ"ל, מֵחֲמַת זֶה צְרִיכִין לְהִתְיַגֵּעַ מְאֹד וְלִטְרֹחַ הַרְבֵּה בְּפַרְנָסָתוֹ. וּמְזוֹנוֹתָיו בָּאִין לוֹ בִּיגִיעָה גְּדוֹלָה שֶׁכָּל זֶה נִמְשָׁךְ מִבְּחִינַת בְּזֵעַת אַפֶּךָ תֹּאכַל לֶחֶם (בְּרֵאשִׁית ג), בְּחִינַת בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה שֶׁנִּמְשָׁךְ מֵחֲמַת פְּגַם עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע שֶׁהוּא פְּגַם אֱמוּנַת חֲכָמִים כַּנַּ"ל. וְזֶה שֶׁמְּבֹאָר שָׁם בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל שֶׁעַל-יְדֵי פְּגַם אֱמוּנַת חֲכָמִים הוּא נִדּוֹן בְּמוֹתָרוֹת, הַיְנוּ שֶׁמּוֹתְרוֹת הָאֲכִילָה עוֹלֶה אֶל הַמֹּחַ וּמְבַלְבֵּל וּמְעַקֵּם אֶת דַּעְתּוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, הַמַּלְעִיג עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים נִדּוֹן בְּצוֹאָה רוֹתַחַת וְכוּ' שֶׁהוּא מוֹתָרוֹת וּפְסֹלֶת הָאֲכִילָה שֶׁעוֹלֶה אֶל הַמֹּחַ וּמְבַלְבֵּל אֶת דַּעְתּוֹ וְעַל-יְדֵי זֶה אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִשְׁפָּטִים וְהַנְהָגוֹת יְשָׁרוֹת מִכָּל מַה שֶּׁהוּא לוֹמֵד וְכוּ'. וְעַל-יְדֵי זֶה נִפְגְּמָה עֲצָתוֹ וַאֲזַי עֲצָתוֹ חֲלוּקָה לִשְׁתַּיִם וְאֵינוֹ יָכוֹל לָתֵת עֵצָה לְנַפְשׁוֹ בְּשׁוּם דָּבָר, עַיֵּן שָׁם. וְזֶה הַמּוֹתָרוֹת הַמְבַלְבֵּל אֶת הַמֹּחַ וְכוּ' כַּנַּ"ל נִמְשָׁךְ מִבְּחִינַת בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה שֶׁמִּשָּׁם אֲחִיזוֹת הַמּוֹתָרוֹת, שֶׁהֵם הַקְּלִפּוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת עַצְבוּת בִּבְחִינוֹת בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר, (כַּמְבֹאָר בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּמָקוֹם אַחֵר). כִּי הַקְּלָלָה שֶׁל בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה נִמְשָׁךְ עַל-יְדֵי פְּגַם עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע שֶׁהוּא פְּגַם אֱמוּנַת חֲכָמִים, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה נִתְקַלֵּל בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה, שֶׁהוּא בְּחִינַת מוֹתָרוֹת כַּנַּ"ל, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת הַמְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל שֶׁהַמּוֹתָרוֹת מְבַלְבֵּל הַמֹּחַ עַל-יְדֵי שֶׁפָּגַם בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים כַּנַּ"ל. וַאֲזַי אֵין לוֹ עֵצָה שְׁלֵמָה כַּנַּ"ל וְזֶה עִקַּר קִשּׁוּי וּכְבֵדוּת הַפַּרְנָסָה שֶׁנִּמְשָׁךְ מִבְּחִינַת בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה. כִּי בֶּאֱמֶת עִקַּר כְּבֵדוּת הַפַּרְנָסָה הוּא מֵחֲמַת חֶסְרוֹן הָעֵצָה שֶׁאֵין הָאָדָם יָכוֹל לָתֵת עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ בְּמַשָּא וּמַתָּן אֵיךְ לְהִתְנַהֵג, כִּי אֵין אָדָם יוֹדֵעַ בַּמֶּה יִשְׂתַּכֵּר, כִּי בְּוַדַּאי בְּכָל עֵת וּבְכָל מָקוֹם יֵשׁ דְּבַר סְחוֹרָה שֶׁיְּכוֹלִין לְהִשְׂתַּכֵּר בּוֹ הַרְבֵּה, כִּי אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם, כִּי לְכָל דְּבַר סְחוֹרָה יֵשׁ עֵת וּמָקוֹם רַק שֶׁאֵין אָדָם יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה סְחוֹרָה יַצְלִיחַ עַתָּה. אִם בְּשַׁעֲוָה אִם בְּחִטִּים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן (זֶה יָדוּעַ לְמִי שֶׁבָּקִי קְצָת בְּטִיב מַשָּא וּמַתָּן). וְעַל-כֵּן עִקַּר הַצְלָחַת הַמַּשָּא וּמַתָּן הוּא כְּשֶׁזּוֹכֶה לְעֵצָה שְׁלֵמָה לֵידַע מַה לִּסְחֹר וְלִקְנוֹת וְלִמְכֹּר בִּזְמַנּוֹ וּשְׁעָתוֹ וּמְקוֹמוֹ בְּאֹפֶן שֶׁיַּרְוִיחַ. וְאָז יָכוֹל לְהַרְוִיחַ הַרְבֵּה בְּנָקֵל בְּלִי יְגִיעָה וְזֶה שֶׁכָּתוּב (דְּבָרִים ח), כִּי הוּא הַנּוֹתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל. וְתַרְגּוּמוֹ, אֲרִי הוּא יָהֵיב לָךְ עִיטָא לְמִיקְנֵי נִכְסִין. כִּי עִקַּר הָעֲשִׁירוּת הוּא עַל-יְדֵי הָעֵצָה כְּשֶׁיּוֹדֵעַ מַה לִּסְחֹר בִּמְקוֹמוֹ וּשְׁעָתוֹ וּכְמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בַּגְּמָרָא בְּמַעֲשֶׂה דְּחָסִיד אֶחָד שֶׁהִקְנִיטָתוֹ אִשְׁתּוֹ וְהָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וְכוּ' וְשָׁמַע שְׁתֵּי רוּחוֹת מְסַפְּרוֹת וְכוּ' שֶׁכָּל הַזּוֹרֵעַ בִּרְבִיעָה רִאשׁוֹנָה וְכוּ'. וְלַשָּׁנָה הַבָּאָה שָׁמַע לְהֵפֶךְ, וְעַל-יְדֵי זֶה הִצְלִיחַ בְּאֵלּוּ הַשְּׁתֵּי שָׁנִים מֵחֲמַת שֶׁיָּדַע מָתַי לִזְרֹעַ. נִמְצָא, שֶׁעִקַּר יְגִיעַת הַפַּרְנָסָה הוּא מֵחֶסְרוֹן הָעֵצָה שֶׁאֵין הָאָדָם יוֹדֵעַ בַּמֶּה יַצְלִיחַ עַתָּה וְכָל זֶה נִמְשָׁךְ מֵהַמּוֹתָרוֹת הַנַּ"ל שֶׁמְּבַלְבֵּל אֶת הַמֹּחַ שֶׁנִּמְשָׁךְ מִבְּחִינַת בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה, שֶׁנִּמְשָׁךְ מִפְּגַם אֱמוּנַת חֲכָמִים שֶׁהוּא פְּגַם עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע וְכוּ' כַּנַּ"ל. וּמֵחֲמַת זֶה צָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְיַגֵּעַ בִּיגִיעָה גְּדוֹלָה עַד שֶׁמּוֹצֵא פַּרְנָסָתוֹ וּמְזוֹנוֹתָיו. וּבֶאֱמֶת עִקַּר הַיְגִיעָה הוּא שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְיַגֵּעַ עַד שֶׁבָּא עַל הָעֵצָה הָאֲמִתִּית מַה שֶּׁצָּרִיךְ לִסְחֹר. וְעַל-כֵּן בֶּאֱמֶת כָּל הַיְגִיעוֹת הֵם בְּחִנָּם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ בִּשְׁטוּתָא. כִּי בֶּאֱמֶת עִקַּר הַתִּקּוּן לְהַמְשִׁיךְ פַּרְנָסָה הוּא רַק עַל-יְדֵי הַתִּקּוּן הָעֵצָה שֶׁתְּלוּיָה בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים שֶׁהוּא כְּלָלִיּוּת הַתּוֹרָה. בְּחִינַת רִבּוּי הַסְּפָרִים שֶׁל הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁצְּרִיכִין לְהַאֲמִין בְּכֻלָּם. וְעַל-כֵּן עִקַּר תִּקּוּן הַמַּשָּא וּמַתָּן הוּא עַל-יְדֵי הָאֱמוּנָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת לא), נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה, הַיְנוּ אֱמוּנַת חֲכָמִים, שֶׁהוּא עִקַּר יְסוֹד הָאֱמוּנָה. וְזֶה בְּחִינַת שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּשׂכָר בְּאֹהָלֶךָ (דְּבָרִים לג). שֶׁזְּבוּלוּן שֶׁהוּא בְּחִינַת הַסּוֹחֵר כְּשֶׁמְּקַשֵּׁר וּמְקָרֵב עַצְמוֹ לְהַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁהוּ בְּחִינַת יִשָּשׂכָר שֶׁהָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּזְבוּלוּן הָיָה מַסְפִּיק אוֹתוֹ אֲזַי נֶאֱמַר, שְׂמַח זְבֻלוּן בְּצֵאתֶךָ-לִסְחוֹרָה. כִּי בְּוַדַּאי בְּכָל אֲשֶׁר תִּפְנֶה תַּצְלִיחַ בִּסְחוֹרָתְךָ, כִּי מֵאַחַר שֶׁהַסּוֹחֵר מְקַשֵּׁר עַצְמוֹ לְהַתַּלְמִיד חָכָם הָאֱמֶת וּמַסְפִּיק אוֹתוֹ שֶׁזֶהוּ בְּחִינַת אֱמוּנַת חֲכָמִים, עַל-יְדֵי זֶה זוֹכִין לְעֵצָה שְׁלֵמָה וְאָז בְּוַדַּאי יַצְלִיחַ בְּכָל מַה שֶּׁיַּעֲשֶׂה כִּי עִקַּר הַהַצְלָחָה הוּא עַל-יְדֵי הָעֵצָה כַּנַּ"ל:
Ask RabbiBookmarkShareCopy

אגרא דכלה

זמין למנויי פרימיום בלבד
פסוק קודםפרק מלאפסוק הבא