Chasidut על קהלת 7:3

ועל פי זה יתבארו הפסוקים הנ"ל היטב בס"ד, משמים השמעת דין, היינו גבורה ויד חזקה כנודע, ועל ידי זה ארץ יראה, כמו שדרשו בפרק רבי עקיבא (שבת דף פ"ח), וכמו שפרשתי דבריהם לעיל. ושקטה לבסוף שנתכנו עמודיה משום הסברא של הרמב"ם, והיינו (תהלים עו י) בקום למשפט אלקים, ר"ל באותו דבר וסברא עצמו שיקום למשפט אלקים להושיע כל ענוי ארץ אלו ישראל כמ"ש, סלה ר"ל תשועה עולמית דהיינו לעתיד לבוא כמ"ש, ר"ל דאז יקים במשפט גם כן בסברא הנ"ל עם האומות ויושיע בו לישראל, כמ"ש במסכת ע"ז (דף ב' ע"א) וכמו שפירשתי. ומפרש להסברא הנ"ל (תהלים עו יא) כי חמת אדם, ר"ל מה שאתה כועס על ישראל הנקראים אדם כנ"ל, תודך כנ"ל, לפי שנצמח לו לאדם הישראלי טובה גדולה על ידי זה, שבא על ידי זה לידי תשובה גמורה מרצונו בלב שלם, וכמו שדרשו רז"ל במסכת שבת (דף למ"ד ע"ב) בפסוק (קהלת ז ג) טוב כעס משחוק, והבן. וגם שארית חימות, ר"ל מה שאתה משייר חימה ומונע הרע לבא על ישראל ולא יעיר כל חמתו, זאת תחגור, ר"ל שיש לך נחת רוח ותפארת מזה כנ"ל, וכמו שיסדו עבור על פשע והיא תפארתך, וכיון שכן הוא, אם כן אף אם התשובה הוא למנוע הרע, הוא לשם שמים להיות נחת רוח לפניך ותשובה גמורה היא מאהבה והבן, לכך שישראל שבין מאונס ברצון גמור ומוציאין שמנן, לכן (תהלים עו יב) נדרו ושלמו ואין צריכים להתיר, לה' אלקיכם ר"ל בעת שה' הוא אלקיכם ר"ל דייניכם, היינו בעת צרה שהוא ממדת הדין, וכן פירש רש"י (בפרשת קדושים) בפסוק (ויקרא יט י) לעני ולגר תעזוב אותם אני ד' אלקיכם. וגם מרמז התחלתו ומקורו של הדין לישראל הוא ה' רחמים, שהוא רק כדי להטיב אחריתו, וגם הסוף הוא שה' אלקיכם, כי מאלקיכם שהוא דין יוצא לפועל רחמים, כי אחריתו טוב והבן זה. כל סביביו יובילו שי ר"ל מנחה, למורה, ר"ל גם בשביל מורא ופחד בעת צרה למנחה יחשב, אבל (תהלים עו יג) יבצור, ר"ל יקצור ויבטל רוח נגידים, ר"ל רצון נגידי האמות, ר"ל דלא נחשב להן לרצון בעת שהוא נורא למלכי ארץ כמו שהיה בפרעה, רק לאונס גמור יחשב גבייהו ולא לרצון, מה שאין כן בישראל וכדאמרן, והוא פירוש נפלא בהפסוקים בסייעתא דשמיא.

ומיהו על פי מ"ש נתיישב קושית מהר"ם שיף על המפרשים יעשו לפני כנ"ל, דאיך יעשה כמעשיו וכגבורתו. דלא קשה מידי, דודאי בכל המדות אי אפשר להיות ממש כמו הקב"ה, דאל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש (ישעיה מ כה), רק שיהיה דמיון מה, הכי נמי דודאי מה שמהוה כל הויות, אינו ענין לשלש עשרה מדות הרחמים, רק מה שמורה על ענותנותו הוא הענין השייך לשלש עשרה מדות הנ"ל, כי שוכן את דכא להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים (ישעיה נז יט), הכי נמי ראוי להדמות בדרכיו להתנהג בענוה, וכן אל הוא מורה על שכובש כעסו בחזקה, הכי נמי האדם צריך לכבוש כעסו בחזקה ושלא יכעוס כלל וכלל כי מדה מגונה הוא מאד, כמו שאמרו חז"ל (נדרים כ"ב) כל הכועס כאלו עובד ע"א, ואם כן מיושב הקושיא הנ"ל. ונקדים עוד דאמרו חז"ל (יומא כ"ג.) כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש, אינו תלמיד חכם. ושמעתי בזה פירוש נאה דמאי היא הדמיון של הנחש, דהנה אמרו רז"ל (עירוכין דף ט"ו:) לעתיד לבוא כל החיות מתקבצות אצל הנחש ואומרים לה כלום הנאה יש לך, עד כאן. נמצא אין לה הנאה בנשיכתה, כך התלמיד חכם הנוקם ונוטר, יראה שלא יהנה מזה כלל וכלל כאדם הממלא רצונו לנקום נקמתו, רק שיהיה כולו כליל לה' להרבות כבודו וכבוד תורה הק', אבל לא שיהנה ח"ו שום הנאה חומרית מזה, עד כאן שמעתי והוא פירוש יקר. ובאמת דבר קשה מאד הוא שלא יהנה כלל וכלל בעת נקמתו, לכך הנקמה היא רבת הסכנה שלא יאבד נפשו. עוד תנאי אחד צריך לנקמה שלא יכעוס כלל וכלל, כי אין לך מגונה בעולם מן הכעס, והזהירו הקדושים שלא יכעוס כלל אף לדבר מצוה, והר"י ז"ל אמר למהרח"ו שיש לו מנוע להשגה בעבור שכועס על תלמידו בשעה שלומד עמו, ומי לנו גדול ממשה שבא לכלל כעס בא לכלל טעות, ואמרו חז"ל (פסחים דף ס"ו:) מזה כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת, ואם נביא הוא נביאתו מסתלקת, ובודאי כעסו של משה היה לשם שמים, ואף על פי כן היה מזיק לו, ומבואר בזוהר הקדוש (ח"ג קע"ט ע"א) דכל מאן דכעיס פרח מיניה רוח קודש ושריא בגויה רוח מסאבא, רק אם צריך לכעוס על עוברי רצונו, צריך להיות כעס מבחוץ ושחוק מבפנים במה שמונע מהעברת רצונו מכאן ולהלן. ועל פי זה פירשתי מאמר שלמה (קהלת ז' ג) טוב כעס משחוק, דהיינו שזה הכעס הוא טוב, שהוא משחוק שבלב, אבל לא שיהיה פנימי וחיצון שוה מלא כעס.