Chasidut על קהלת 9:14

ועיין בעיר גיבורים פרשת תבוא מה שפירש על המשנה (ביכורים פ"ג מ"ב) כיצד מעלין את הביכורים עיין שם, הגם שאינה שנויה כלשון המשנה ממש, אין לדקדק בזה דהוא רק אסמכתא בעלמא להסמיך רמז מוסר עליו ולא פירוש. ואענה גם אני חלקי בזה להסמיך רמז מוסר על המשנה הנ"ל כפי שהוא שנוי במשנה בשם, וזה לשון המשנה שם: כיצד מעלין את הבכורים, כל עירות שבמעמד מתכנסין לעיר המעמד, ולנין ברחובה של עיר ולא היו נכנסים לבתים, ולמשכים היה הממונה אמר קומו ונעלה ציון אל ה' אלקינו. כי ביכורים רומז לימי הבחרות כמ"ש לעיל שאז מרבה לחטא, וצריך להעלות הבחרות מהטומאה אל הקדושה ולעשות מזדונות זכיות, ואמר כיצד מעלין, על זה אמר מתכנסין כל העירות שבמעמד לעיר המעמד, עיין בלשון המשנה שם, ולדרך עיר גבורים לא יתכן. ולדרכי יתכן, בהקדים מה שפירש ביערות דבש על אמרם (ברכות ל"ד ע"ב) במקום שבעלי תשובה עומדין כו', כי אית בתי בראי ואית בתי גוואי, ובחינת בתי בראי הוד והדר עוז וחדוה (דברי הימים א' טז כז), ובחינת בתי גוואי המשל ופחד (איוב כה ב) בחינת עמידה שרפים עומדים (ישעיה ו ב), ובבתי בראי בחינת טיסה ועיפה. והנה צדיקים עובדים בשמחה בבחינת בתי בראי עם חיות הקודש, ודי להם יקר וגדולה ולא עביד קוב"ה ניסא למיגנא להכניסם בבתי גוואי, מה שאין כן לבעלי תשובה לשמחה מה זו עושה, ומה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו (איכה ג לט), אין לו מקום בבתי בראי רק בבתי גוואי, ואיך יכנס לבתי גוואי בלי דרך בתי בראי, כי לטרקלין נכנס דרך הפרוזדור (אבות פ"ד מט"ז), על כן חותר חתירה כו' (עיין סנהדרין ק"ג ע"א), אבל צדיק גמור אין צריך לזה ולא עביד קוב"ה ניסא למגנא, על כן במקום שבעלי תשובה עומדין כו', עד כאן דבריו וש"י. ולדעתי משום זה נקראו הבעלי תשובה אנשי מעמד, שהם בבחינת עמידה. והנה מצאנו ראינו בספרים קדושים מגדילים מעלת התבודדות, ובפרט שבעת שיתבודד בינו לבין קונו וישים אל לבו היטב היטב גדולת מלך מלכי המלכים ושפלות עצמו, ואיך שהטיב לו ית"ש ומטיב לו בכל עת, וגודל מריו בזמן הטבה ובהטובה עצמו ולפניו ית"ש, ויקרע לבבו בשנים עשר קרעים וישבור רוחו בקרבו, וידכה ישוח ויתחרט בחרטה גדולה עד מאד ויזעק מרה על פשעיו אשר עבר וחטאיו אשר גבר, ויתוודה בכל לב ויבקש מחילה וסליחה, ויעזוב עזיבה גמורה באמת ויעיד על עצמו מי שאמר והיה העולם ב"ה וב"ש שלא ישוב עוד לתעתועים. וז"ש כל העיירות, (היינו בני אדם כמו שדרשו (נדרים ל"ב ע"ב) עיר קטנה (קהלת ט יד) זה הגוף) שבמעמד מתכנסין לעיר, המעמד היינו בבכי יגון ואנחה ששורשו במקום עמידה, ולשם באים ולנין ברחובה של עיר, היינו שאחר ששבין על העבר עוסקין בתורה לשמה, ומרבין חבילות חבילות מצות כנגד חבילות עבירות שעשו (עיין ויק"ר פכ"א ה'), ובזה עוסקין יומם ולילה תמיד לא יחשו. והיינו ולנין ברחובה של עיר, היינו בבתי כנסיות ובתי מדרשות על דרך ברחובת תתן קולה (משלי א כ). והנה רבינו יונה בשערי תשובה כתב העצה היעוצה לבעל תשובה, שלא ישיב תיכף בפרטי פרטות על כל חטא וחטא כי יקוץ בו, רק ישוב דרך כלל וישתמש בתורה ומצות זמן זמנים טובא, עד שיעשה אצלו טבע מוטבע, אחר כך יפקח עינו כי יאיר לו התורה הקדושה על מה שפגם מכבר, ואז יתחיל לתקן מה שפגם בפרטי הפרטיות, עד כאן קצת מדברי רבינו יונה ותוספת מרובה משלי בס"ד, וביני ביני ישים לו ציונים בנפשו ובמחשבתו על מה שעבר לתקן לעת מועד, ולדעתי לזה רמז הנביא (ירמיה ל"א ל"א) הציבי לך ציונים שיתי לבך דרך הלכת. ועל פי זה יתבאר, כי עד עתה בחושך הלך, עד שנשתרש בתורה והמאור שבה מחזירתו למוטב, ואז מאיר לו השחר, על דרך אמרם ז"ל האיר לו השחר, ניצול מכולם ואז למשכים לתשובה, כמו שפירשו וישכם אברהם בבוקר (בראשית כב ג), אומר, כי עד עתה לא דבר רק מהתשובה דרך כללות, כי כל זמן שלא האיר לו אינו יודע האיך לתקן בפרטיות, והיינו ולמשכים, רק אחר (עלות השחר) שאז מתחיל שעת השכמה כמו דקיימא לן (ברכות ח' ע"ב) לענין קריאת שמע שחרית דאז מתחיל זמן קימה, וגם אז (שעת הכושר) להשכים לתשובה, היה הממונה חכם שבעיר רופא הנפשות אשר חולי הנפש באים אליו לרפאותו, ע"ז כשרואה שכבר נשתרש בתורה והאיר לו השחר, אז אומר קומי והתעוררו, כמו מפני שיבה תקום (ויקרא יט לב) לדברי הזוהר (ח"ג רכ"ז ע"ב), ונעלה ציון היינו מה שהציב ציונים אל ד' אלקינו ולעשות מזדונות זכיות.

ויקם מלך חדש וגו' אשר לא ידע את יוסף (שמות א ח). להבין ענין זה, נ"ל על דרך שכתב הכלי יקר בפסוק (שמות א ט) ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, דהכונה כי עצום הוא ממנו כביכול (סוטה ל"ה ע"ב), שהקב"ה גוזר והצדיק מבטל (מו"ק ט"ז ע"ב), אם כן הגזר של ד' מאות שנה הוא משענת קנה רצוץ, עד כאן דבריו. ולפי זה יש להבין אומרו רב. והנ"ל על פי דאיתא במדרש (קה"ר פ"ט, קהלת ט יד) עיר קטנה זה בית הכנסת, ואנשים בה מעט זה הציבור, ובא עליה מלך גדול זה הקב"ה שמשרה שכינתו בבתי כנסיות וכו'. וצ"ל לאיזה כונה ייחס להציבור בתואר מעט, ועיין בפרשת דרכים (דרך כרמים) שמפרש על פי דכתיב (דברים ז ז) לא מרובכם חשק ה' בכם כי אתם המעט מכל העמים, ואמרו רז"ל (חולין דף פ"ט ע"א) אמר הקב"ה חשקני בכם שאפילו בשעה שאני נותן לכם גדולה אתם ממעטים עצמיכם. וז"ש ואנשים בה מעט זה הציבור, דהיינו שהם ממעטים עצמם, אז ובא עליה מלך גדול זה הקב"ה שמשרה שכינתו בתוכם, דאי אינם ממעטים את עצמם, כביכול אינו שורה בתוכם, כדכתיב (תהלים קא ה) גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, עד כאן דבריו. ועל פי המהרש"א בחידושי אגדות (ב"ב דף ע"ג.) בעובדא דרבה בר בר חנה גבי ודלינן גלא, ועל פי הגמרא דמועד קטן (מו"ק ט"ז ע"ב) מה שדרשו ואלה שמות הגבורים אשר לדוד וגו' יושב בשבת תחכמוני (שמואל ב' כג ח), אמר רב אמר לו הקב"ה הואיל והשפלת עצמך תהא כמוני, שאני גוזר גזירה ואתה מבטלה, עיין שם. אם כן לפי זה היה מקום לייעץ ליתן להם גדולה לישראל שיתגאו ולא יוכלו לבטל הגזירה, אך מה שהיו יודעים שהם יכולים לבטל הגזירה, נ"ל דהיינו ממה ששמעו שיעקב ביטל הגזירה של הרעב בבואו למצרים כמבואר ברש"י בנימוקי החומש (בראשית מז יט, ד"ה ותן), ושפט שבודאי לא היו מוכנעים אז שהיה להם גדולה שיוסף מלך היה, לכך אמר הנה עם בני ישראל רב, ר"ל מתגאה היפך המעט שדרשו באתם המעט וכו', ואף על פי כן ועצום ממנו כביכול כפירוש הכלי יקר, לכך (שמות א י) הבה נתחכמה, אבל זה היה מחמת שלא ידע את יוסף, דודאי עניו היה כאמור לעיל (שמות א ה) ויוסף היה במצרים, עיין רש"י (ד"ה ויוסף), ולא עבר על הפסוק (קהלת י ד) אם רוח המושל יעלה עליך מקומך אל תנח, ולא ידע שאף שנותן להם גדולה הם ממעטים עצמן שאין זה בכל העמים והבן, ושומה מאת ה' היה כדי שיהיה להם פתח תקוה, והיינו (שמות א יב) כאשר יענו אותו כן ירבה וגו', ויזעקו ותעל שועתם (שמות ב כג), מה שאין כן אם היה נתחכם עליהם להגביהם ולנשאם, והבן.

והענין הוא על-דרך מוסר, ידוע מאמר הזהר על פסוק (קהלת ט, יד): "עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט", ודרש "עִיר קְטַנָּה" היא התורה, ואם אמנם (איוב יא, ט): "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ" וגדולה היא, נקראת קטנה מפני ש-"אֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט", והאמת הוא להיות התורה נקראת עיר מפני שהיא כרכא דכולא בה ובה תחזי אשר עין לא ראתה, לתת עצות בנפשו איך ובמה לזכך גופו ואיבריו וקדוש יהיה, מקדש אקרי משכן ה', כי התורה והמצות נקראים אור ונר שלהבת יה, כמצרף לכסף וכור לזהב ובוחן לבות ה' כי בהכניס פחד ה' בלבו יחודו ואהבתו יתבחן לבו ויצרף צירוף אחר צירוף, שבכל מקום קדוש משם יתפרדו כל פועלי און, ובפרט בעלות הלהב השמימה מפני פחד ה' והדר גאונו כידוע מדרך הטבע שכל פסולת המתכות מאליהם נופלים בהתיכם באש, הנה כללא דמילתא להיות עיקר ושורש עסק התורה בכדי להתקשר בשכינתא וכדי שהתורה תורהו יראת ה' היא אוצרו ועצות בנפשו, וזהו (תהלים קיב, ז): "נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה'", ויאמין באמונה שלימה שאחר היגיעה ועסק התורה ימצא מרגוע לנפשו לבא אל הקודש, ומכשיר אותו לחיבת הקודש באהבה וחיבה ויהיה דבריו כדבש למתוק, וכמאמר שהתורה מתוקה מדבש, שהרי לכאורה הם שני כתובים דסתרו אהדדי, כתוב א' אומר (משלי ב, ד): "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה" כי (משלי ב, ה): "אָז תָּבִין יִרְאַת ה'", וכתוב אחד אומר שהתורה (תהלים יט, יא): "נֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב". אבל הענין כמאמר רז"ל: שעיקר תנאי עסק התורה צריך-להיות באופן שאמרו רז"ל, שתהא (אבות ג, ט): "שֶׁיִּרְאַתוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ" ויעסוק בתורה כדי שתורהו התקשרות ואהבת ה' והידבק במצותיו, וכשיאמין באמונה שלימה שהתורה תופע עליו נהרה (איוב כט, ג): "בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי", אז בהתייחדו עם עסק התורה ובא אל יחוד והתקשרות אמיתי ובקע כשחר אורו על-ידי אותה האמונה.