Chasidut על קהלת י:11

בש"ס דתענית פרק קמא (ד"ח ע"א) וא"ר אמי מאי דכתיב (קהלת י׳:י״א) אם ישוך הנחש בלא לחש כו' אם השמים נעצרין וכו' מאי תקנתיה ילך אצל חסיד שבדור ויתפלל וכו', ואם לחש ונענה והגיס דעתו מביא אף לעולם, שנאמר (איוב ל״ו:ל״ג) מקנה אף על עולה וכו', והקשה מורי אם הוא חטא והגיס דעתו, העולם מה חטאו, וביאר כי מהראוי שמי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וידליק כרבי חנינא בן דוסא (תענית דכ"ה ע"א) ואם היו כל בני עולם נוהגין בחסידות לא היה פלא על אחד שאמר לחומץ וידליק וכך היה, כי כולם עושים כך, מה שאין כן מחמת שבני עולם הולכין בשרירות לבם הרע, ואין עולה להם זה, כי אם ליחיד בדורו, שאם נענה בתפלה הוא דבר נפלא בעיניהם, לכך מגיס זה דעתו, ואם כן הוא בסיבת דורו ובני עולם, לכך מביא אף בעולם ודפח"ח:
(תוי"י ויצא דכ"ח ע"א, חקת דקס"ב ע"א, רשפי אש פ' בראשית אות י"ד).

וישימו עליו שרי מסים למען ענותו וכו', דלכאורה הוא מיותר, ונ"ל עפמ"ש (קהלת י יא) אם ישך הנחש וכו' שאלו לנחש ארי דורס ואוכל וכו' מה הנאה שלך והשיב מה יתרון לבעל הלשון [דב"ר פ"ה], כי בעל לשון הרע הוא מבזה את עצמו דסהדי שקרי אאוגרייהו זילי וכמ"ש והושיבו שנים אנשים בני בליעל וכו' (סנהדרין כט.), כי מי שעושה רעה לחבירו שאין לו שום יתרון ענשו גדול יותר כמ"ש (משלי ו ל) לא יבוזו לגנב וכו' [כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב] וכ"כ המצריים שעבדו בישראל רק לצערם ולא בשביל הנאת עצמם, דצריך להבין מאחר שעיר פיתום ורעמסס כבר היו בנויים ולא הוצרכו רק חיזוק כפירוש רש"י והיאך עסקו בעבודה זו כל השנים הללו ששים רבוא אנשים, ועל כרחך צריך לומר שבכל פעם סתרו מצד אחד ובנו מצד אחר, כי כונתם היה רק לצערם וליגעם, וזה"ש וישימו עליו וכו' זה היה רק בשביל לענותם בסבלותם ולא בשביל הנאת עצמם כי הלא בנו רק ערי מסכנות את פיתם וכו' שכבר היו בנוים רק חזקו אותם כנ"ל.

וישמע ראובן ויצילהו מידם (בראשית לז כא). במדרש (ויק"ר ל"ד ח') אלמלא היה יודע ראובן שעתידה התורה לכתוב עליו וישמע ראובן ויצילהו מידם, על כתפו היה מוליכו לאביו. והנה המדרש הזה אומר דרשוני וכי ראובן הצדיק היה חושק להתפארות. עוד במדרש (ב"ר פ"ד ט"ו) אמר ראובן אני הייתי סבור שנדחתי מכח אותה מעשה, והוא מונה אותי עם אחי, שנאמר (בראשית לז ט) ואחד עשר כוכבים משתחוים לי ואיני מצילו. וגם זה אומר דרשוני, דלמה לא נימא דתכוון ראובן לשם שמים. והנ"ל בהקדים הא דאיתא במדרש (פליאה) ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא (בראשית לז ל), ממעשה בלהה. כי הנה ידוע מ"ש המזרחי והפרשת דרכים שאכלו מפרכסת, כי השבטים סברו דדין ישראל להם שכבר יצאו מכלל בני נח, ויוסף היה סובר שלא יצאו, ועיין מ"ש לעיל מזה בפסוק (בראשית לז ב) והוא נער וגו' נשי אביו ויבא יוסף את דבתם, בהמשך הדברים דמשום שהחזיק את בלהה וזלפה לנשי אביו כדין בני נח דבאישות תליא מילתא ולא בקדושין, לכן הביא את דבתם שאכלו אבר מן החי, עיין שם. והפוך בה דיש לומר להיפך, על פי מ"ש הרמב"ם (פ"ט מהל' מלכים הי"א) דבן נח אינו מוזהר על אבר מן החי דעוף, והם אכלו אבר מן החי דעוף דסברו דלא יצאו מכלל בני נח, ויוסף היה סובר דיצאו ודין ישראל להם, ואבר מן החי דעוף אסור וכמו שכתבתי לעיל. ועל פי זה מבואר המדרש הילד איננו, אם כן כיון שנענש, הרי מוכח דהדין עמהם דלא יצאו מכלל בני נח, אם כן ואני אנה אני בא ממעשה בלהה, דהוה ליה אשת אביו דבבן נח באישות תליא מילתא, והבן. ועל פי זה מבואר גם כן המדרש וישמע ראובן, אמר הוא מונה אותי עם אחי לפי דעתו כי לא חטאתי לפי דבריו, ואני אינו מצילו בתמיה, כי אם לא אצילו ואחזיק דראוי למות על לשון הרע כמבואר במדרש, אם כן הריני נתפס על מעשה בלהה. ועל פי זה מבואר במדרש שהתחלנו, דכמדומה לי שראיתי באיזה ספר שלכך ציוה ראובן להשליכו לבור נחשים, דהיה מסופק אם כדין עביד ואינו נידון כבעל לשון הרע, או שלא כדין עבד ונידון כבעל לשון הרע, וכבר אמרו רז"ל (ערכין ט"ו ע"ב) דעל לשון הרע ראוי להשיכו נחש, שנאמר (קהלת י יא) אם ישוך הנחש וגו' ואין יתרון לבעל הלשון, ואם כן עשה זה לנסות והבן. וממילא מבואר דאם היה ידוע לו דכדין עביד, בודאי לא היה מנסהו כלל והיה תיכף מוליכו אצל אביו. והנה בקדושין (דף ל"ט ע"ב) איתי' תניא ר' יעקב אומר אין לך כל וכו' שם, עד מחשבה רעה אינו מצרפה למעשה ומחשבה טובה מצרפה למעשה כדאיתא שם (דף מ' ע"א), ועיין שם בתוספות ד"ה מחשבה רעה, דבבן נח להיפך דמחשבה טובה אינו מצרפה למעשה וכו', וכדברי התוספת מפורש במדרש שוחר טוב (בתהלים סי' ל'), עיין שם. והנה נראה להביא ראיה דבישראל מחשבה טובה הקב"ה מצרפו למעשה, מדכתיב וישמע ראובן ויצילהו מידם, אף על גב שלא גמר ההצלה, דהא אחר כך היה בידם כשהוציאו אותו מן הבור ויהודה הצילו, רק שראובן חישב להצילו לגמרי שנאמר (בראשית לז כב) למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו, והיא ממש כמו מעשה דדריוש דעד הערב הצילו ממש וביקש להצילו לגמרי, ואף על פי כן כתיב לשזבותי', וכאן כתבה התורה ויצילהו מידם, אלא ודאי דבישראל מחשבה טובה מצרף ודו"ק, ומוכח דראובן נחשב כישראל דיצאו מכלל בני נח. וזה הוא דברי המדרש דאלמלא היה יודע ראובן שעתידה התורה לכתוב עליו וכו', אם כן היה מבואר לו דיצאו מכלל בני נח, ועל כן היה מוליכו על כתפיו לאביו, דלא היה צריך לנסות כלל, ודו"ק היטב.