Chasidut על רות 4:11

הנה כי כן יובן משארז"ל (סנהדרין צ"ח.) אין בן דוד בא אלא אם כן יהיה כולו זכאי או כולו חייב. והיינו, כי בהיות כולו זכאי יהיו ראוים לגאולה, ובהיות ח"ו כולם חייבים אי אפשר שיהיה להם ח"ו עונש הראוי, דא"כ יתבטל כוונת הבריאה, לכן הקב"ה נוהג חסדו לישראל להיותם כללות כל העולמות ותכליתם, ואם ח"ו יענשו די בעונש קל כל דהוא. והנה בהיות שבטי יה היו הם אז כללות ישראל כי לא היו יותר ונידונו בעונשם כמרובים, לזאת כשחטאו כולם במכירת יוסף לא נענשו בעונש חמור והיה די להם במה שהגיע להם הצער מיוסף שצערם בבואם אליו כדי שיתכפרו, אבל עונש חמור לא היה להם עד זמן הרוגי מלכות וגם זה היה בעוות הדין כמבואר בזהר איכה, והיינו מטעם הנ"ל שכלם חטאו בזה אין נקי והשופט כל הארץ חלילה לו מעשות משפט מעוקל שיעניש א' או ב' והשאר ינצלו שכולם חטאו בשוה ואת כולם אי אפשר לענוש כאמור. ואם אמנם היה בהם בנימין שלא חטא וגם יוסף עצמו, וא"כ היה אפשר לכאורה שמהם יבנו את בית ישראל. אין הדבר כן, כי מקרא מלא הוא (רות ד', יא) כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל שאי אפשר לבנין בית ישראל בלתי שניהם כידוע ליודעים, אכן נוכל לומר ג"כ בהיפוך, מאחר שראובן אמר אל תחטאו בילד הרי את נפשו הציל ואין בידו עון אשר חטא וא"כ היה ראוי לשאר אחיו עונש חמור מאחר שנמצא בין בני לאה א' שלא חטא ואולי מטעם אחר חס עליהם ה'.

אֲכִילָה – כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (רות ד׳:י״א): וְקָרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם.

והנה אברהם וכל אביזריה נכנסו תחת כנפי השכינה, ושני אלפים תורה (סנהדרין צ"ז ע"א), נחשב מהנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב ה), מה שאין כן נחור וביתו, כי אלהי נחור (בראשית לא נג) הוא חול (ב"ר ע"ד ט"ז), ועל כן רבקה היתה צריכה להתגייר, ובודאי גיירה אליעזר או יצחק. אך הצדיקת הלזו ודאי כונתה לשם שמים היה, רק במקום דאיכא גם הנאה מרובה, אין שום אדם אף בעצמו אינו יכול לידע בירור אם כונתו רק לשמו ית', אף אם מכוון לשמו מכל מקום חושד את עצמו שמא הוא מחמת הנאה, רק היודע מחשבות יודע האמת דמי איכא ספיקא קמיה שמיא, וזה ידוע מאד להמתקדשים ומתטהרים במחשבתם ואין חכם כמו בעל הנסיון. והנה רבקה בעצמה נסתפקה בזה אם לא היה תערובות של הנאה במחשבתה, וצערה את עצמה על זה, וסברה שעל ידי הזרע יתברר מחשבתה, אם יהיה קדוש, הרי הוית מגירי הצדק, ויהיה הולד הורתו ולידתו בקדושה, ואם לא ח"ו ההיפך. והנה כאשר התרוצצו כפירוש רש"י שם (ד"ה ויתרוצצו) כשהיתה עוברת וכו', עמדה משתומם ממה נפשך דאם ח"ו תערובות במחשבתה, אם כן מנין קדוש כזה שמכיר בוראו עוד בבטן אמו ומפרכס לצאת על פתח בית הכנסת ובית מדרש, ואם מחשבתה היה בלי סיג הטמא הזה, מהיכן הוא לה, והיינו דאמרה אם כן דיש אחד קדוש ואחד טמא, למה זה אנכי, ר"ל מה היה כונתי הא קשה ממה נפשך, ותלך לדרוש את ה' מה יהיה בסופה, והבן. והנה באמת נצמח עשו משום זה, כי אף אם היה כונתה ומחשבתה נקיה, מכל מקום כיון דאין ניכר לשום נברא, יש אחיזה למקטרג כמו שביארתי בפרשת העקדה בפסוק (בראשית כב יב) כי עתה ידעתי כמו הודעתי, ועוד ראיה ברורה מקטרוג השטן על איוב באמרו החנם ירא איוב את ה' וגו' (איוב א ט). ובאמת העידו רז"ל במשנה (דסוטה דף כ"ז ע"ב) על איוב דלא עבד את המקום אלא מאהבה, והבן. ועל כן קודם שסיפר הכתוב מלידת יעקב ועשו, הקדים הפסוק (בראשית כה כ) בקחתו את רבקה בת בתואל וגו', שזה היה הסיבה והבן. והנה גם רחל ולאה היו צריכין לגירות, וקודם שבא יעקב, לא היו יכולין להתגייר אף שהיו צדקניות מכבר ובעלי רוח הקודש, דהא בעי גירות לפני בית דין כמבואר במסכת יבמות (דף מ"ו ע"ב ודף מ"ז ע"ב), ובינה לבין עצמה לא מהני כלל, ויעקב היה יחיד מומחה דהוי כג' כמבואר בחו"מ (סי' מ"ו ס"ד), ואם כן ודאי כשבא נתגיירו שתיהן, ואם כן לאה דלא ידעה כלל שתנשא לו, הוי גירות מעליא בודאי, אבל רחל הצדיקית הגם דמחשבתה ודאי היה זכה לשמים, אך אינו ניכר לשום נברא. והנה רצה הבורא להודיע זה, וגלגל הדבר שהטעה לבן את יעקב, והיא מסרה הסימנים ללאה כדי שלא תתבייש, ואז שוב לא ידעה אם שוב תנשא ליעקב, כי מי יודע אם ירצה יעקב לעבוד עוד שבע שנים אצל הרמאי הלז, וגם שמא לא יהיה מרוצה אביה ליתן לו שני בנותיו, ואף על פי כן לא חזרה כלל מהגירות ומצדקתה, ואז נתגלה כשרון ויושר לבה ולא היה שום אחיזה לס"א, על כן היה מטתו שלמה. והיינו דאמרה נפתולי אלקים, (ר"ל שנתחברה בלי ערעור) נפתלתי עם אחותי, ר"ל עם ענין אחותי ועל ידה, ואין להצטער ולהתרעם על שהטעה אותו ויש לה בנים, על כן אמר אשר מנע ממך וגו' (בראשית ל ב), והבן כי אלולי זאת היה ערעור על התחברותה לאלקים, כי גם זאת שלא היה לה בנים, היה משום זה כדי לגלות יותר צדקתה, כי כבר חשבו הכל שיגרשנה יעקב, וכן חשבה היא בעצמה וכמו שכתב רש"י, וכמו שיסד הפייטן האדמון כבט שלא חלה וכו', ואף על פי כן לא חזרה מצדקתה, והבן. ועל פי זה יתפרש (ישעיה כ"ט כ"ב) לא עתה יבוש יעקב וגו' כי בראותו ילדיו וגו', ילדיו דייקא כי בנכריה ולדה בתרה אזיל כמבואר במסכת קדושין (דף ס"ח ע"ב), אבל כאן היה ילדיו, כי גירי אמת היו לשם שמים, והמופת מעשה ידיו בקרבו, דהיינו שהם נשמות קדושות, דעל זה נאמר (ישעיה ס' כא) ועמך וגו' נצר מטעי מעשי ידי להתפאר והבן, אף דהכל מעשה ידו, מכל מקום לא נזכר בתורה בריאה מפורש רק באור ולא בחשך (בראשית א ג), אף שהחושך נברא גם כן, דאין מיחד שמו על הרעה (עיין ב"ר פ"ג ו'), רק כדי שלא נטעה ח"ו לומר שלא נברא, נאמר על ידי נביא ובורא חושך (ישעיה מה ז), וכן הוא ברע, רק דזה מעשה ידי להתפאר, והבן כי נכון היא מאד כי בריאת הטוב מפורש בכל מקום בביאור, והיינו מעשה ידי בקרבו, דהיינו מה שמייחד שמו עליו. ועל פי זה יובן גם כן האמור (רות ד' י"א) יתן ה' האשה הבאה אל ביתך כרחל ולאה וגו'. כי כונת רות היה רק לשמים, כמו שאמר לה בועז הטבת חסדך האחרון וגו' (רות ג י), והנה הפרשת דרכים פירש כל זה על הפסוק לא עתה יבוש יעקב וגו', וכן הפסוק יתן ה' האשה וגו' בפנים אחר, אך לדרכי ילדיו מדויק טפי. ואפשר לצרף דברי ודבריו ולומר הכפל לא יבוש על ענין הגירות, ולא עתה פניו יחורו על ענין שתי אחיות, כי בראותו ילדיו וגו' כמ"ש דזה תולה בזה, דאם היה הגירות כראוי, גם איסור ב' אחיות ליכא, כמ"ש הפרשת דרכים בעצמו דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, והבן.