וַיֹּ֣אמֶר שִׁמְשׁ֔וֹן בִּלְחִ֣י הַחֲמ֔וֹר חֲמ֖וֹר חֲמֹרָתָ֑יִם בִּלְחִ֣י הַחֲמ֔וֹר הִכֵּ֖יתִי אֶ֥לֶף אִֽישׁ׃
ישמח משה
מיהו אי קשיא לי הא קשיא לי, דבשלמא ר' יהודה לשיטתו כמו שאבאר, אבל הרמב"ם לשיטתו קשה כיון דפסק כר' יהודה דנזירות שמשון חיילא דהוי דבר הנדור כמ"ש, אם כן הוה ליה למפסק דאינו מטמא למתים, ואם נטמא מביא קרבן טומאה. ואבאר זה, דהא הש"ס מקשה על ר' יהודה דאמר שכן מצינו בשמשון שנטמא למתים, מנא ליה דשמשון נטמא למתים, אילימא מדכתיב (שופטים טו טז) בלחי החמור הכתי אלף איש, דילמא אגרויה אגריה בהו ולא נגע בהו, עיין פירוש רש"י (ד"ה דילמא) ותוס' (ד"ה גרויי). אלא מהכא (שופטים יד יט) ויך מהם שלשים איש ויקח את חליצותם, דלמא דאשלחינון ברישא והדר קטלינון, ויך ויקח כתיב. ודילמא דשווינהו גוססין (עיין רש"י (ד"ה גוססין) ותוספת [ד"ה דילמא]). ומסיק אלא גמרא גמירי לה. ופירשו התוספת (ד"ה אלא) גמרא גמירי לה דקטלינהו ממש ברישא והדר שלחינהו, ועכו"ם אף על גב דאמעטי' מטומאת אוהל, ממגע וממשא לא אמעטו, עד כאן דברי התוספת. והנה בנזיר (דף מ"ח.) דרוש רבי ישמעאל דנאמר לא יבא (במדבר ו ו), במטמא בביאה הכתוב מדבר, ר"ל דאין הנזיר מוזהר רק במטמא באוהל, לכך אין צריך למעוט נפש בהמה, עיין שם. ומוכח שם בתוס' (נזיר מ"ח) ע"ב (ד"ה ולאחותו) דאף רבי עקיבא סובר כרבי ישמעאל בזה, אף דתירצו שם התוספת תירוצים אחרים לרבי עקיבא, מכל מקום המעיין יראה דזה התירוץ הוא העיקר, דמנא לן לחדש דבר חדש דלא כרבי ישמעאל ודלא כתנא קמא ודוק, ואם כן כיון דתרוייהו ר' ישמעאל ורבי עקיבא הכי סבירא להו, ודאי דהכי קיימא לן, ואם כן הדרא הקושיא מנא לן דשמשון נטמא למתים, דהא מתי עכו"ם הוי דאינם מטמא באוהל, וכיון דאינם בביאה אין הנזיר מוזהר עליהם, בשלמא על ר' יהודה לא קשה, דהוא לא סבר כרבי שמעון בן יוחאי דהוא סתם רבי שמעון דסובר ביבמות (ס"א ע"א) דעכו"ם אינם מטמאין באוהל, אבל הרמב"ם דפסק (בפ"ג מהלכות אבל ובפ"א מהלכות טמא מת) כרבי שמעון בן יוחאי קשה. ועל כרחך צריך לומר דהרמב"ם מפרש אלא גמרא גמירי לה, דשמשון נטמא למתים ודלא כפירוש התוספת דגמרא גמירי לה דקטלינהו ברישא, ודוק. היוצא מזה דר' יהודה ור' שמעון פליגו בפירושא דקרא, דלר' יהודה הפירוש כי נזיר אלקים וגו', היינו שהמלאך צוה שאביו ידירו בנזיר כשיולד, ולפי זה צריך לומר מן הבטן, משעת יציאתו מן הבטן, דהדרת אביו גם כן אינו חל על עובר דהוא דבר שלא בא לעולם, וכן מבואר מהתוספת שהבאתי שכתבו דמלאך הזהיר למנוח שידיר את בנו כשיולד, וזה ברור. ואם כן לפי זה דנזירות לא חיילא עליו עד שיולד, צריך לומר דמה שהזהיר להאשה ועתה תשמרי נא וגו', היינו גם כן אחר שיולד שלא ינוק מאיסורי נזיר, ומה שאמר ועתה, משום דבלשון הנביאה עבר והוה ועתיד בסוג אחד, והרבה מצינו בלשון הנביאים שמדברים על עתיד בלשון עבר או הוה, כן צריך לומר לר' יהודה. אבל לר' שמעון הוא רק הוראת שעה, ומלאך הדירו בציווי שלמעלה. ואביו לא הדירו כלל, אם כן לפי זה יתפרש ועתה כמשמעו, שהיה נזיר מן הבטן היינו משעת התהויתו בבטן, ועל כן צוה לה שתזהר תיכף מעתה, דהרי אמרו רז"ל (נדה דף למ"ד ע"ב) דהילד אוכל ושותה ממה שאמו אוכלת ושותה. והנה צריך לומר דר' שמעון סובר דאם היה אביו מדירו והיה הנזירות שלו בחקי התורה, היה אסור לטמא למתים, רק כיון דאביו לא הדירו כלל ולא היה נזיר כלל בדין תורה, רק על פי הוראת שעה בציוה שלמעלה, לכך היה מותר לטמא למתים, דעל זה לא בא הציוי כלל, כנ"ל ברור לדעת ר' שמעון.