Chasidut על שמות 10:2

(ג) יתבאר אומרו (שמות י א) בא אל פרעה כי אני הכבדתי וגו'. דהנה עוד קשה אומרו למען שיתי אותותי וגו' לשון הוה, דהוה ליה לומר למען אשית, עיין רש"י (ד"ה שתי). ונ"ל דהנה כבר עמדו המפרשים אהא דכתיב (שמות ז ג) ואני אקשה את לב פרעה, וכתיב כאן אני הכבדתי וגו', וכי יעוות משפט גבר להכביד לבו כדי להענשו. והרמב"ן תירץ (בפרשת וארא) כי כאשר גברו המכות עליו ונלאה לסבול אותם, רך לבו והיה נמלך לשלחם מכובד המכות לא לעשות רצון בוראו, כי אם מכח ההכרח ולא בבחירתו, ותשובה שעל ידי הכרח אינו כלום, על כן הקשה השם את רוחו ואמץ את לבבו להעמידו על קו הבחירה, אולי ישוב וישלחם מרצונו על ידי שיבחר בטוב, והוא עמד ברשעו על כן נענש, אלו תורף דברי הרמב"ן כפי שביארנו דבריו במקום אחר. וז"ש כאן בא אל פרעה והתרה בו כפירוש רש"י (ד"ה ויאמר), ושלא יאמר משה התראה זו מה טיבו, הא אין לך התראה גדולה מהמכות אלא שחיזק ה' את לבו, אם כן אינו בבחירתו כלל, על כן אמר לו כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, אותו רכות הלב מה שנתרכך למען שיתי אותותי אלה בקרבו, ואותו ההכרח שהוא שלי, אני נוטל ועודנו נשאר בבחירתו, לכך התרה בו אולי יחזור בו מדעתו ורצונו. ועל פי הדברים האלה ביארנו הפסוק (ישעיה ו י) השמן לב העם הזה ואזניו הכבד וגו' פן יראה בעיניו וגו', וכמו כן ענין צדיק ורע לו רשע וטוב לו (עיין ברכות ז' ע"א), שכל זה היא להעמיד את האיש ההוא לפי ערכו וטבעו בגדר הבחירה, (עיין בארוכה בהפטורת נצבים). ועל פי זה יש לפרש כאן (שמות י ב) ולמען תספר וגו' וידעתם כי אני ה', מלבד הפשוט, כי בכל מקום פירש רש"י אני ה' נאמן לשלם שכר, או אני ה' המשגיח, דידוע מה שאמר אסף (תהלים עג ב) ואני כמעט נטוי רגלי, דהיינו על התהפוכות טוב ורע לרע טוב ולטוב רע, כענין שנאמר (ישעיה ה כ) הוי האומרים לרע טוב, ועל ידי זה כופרים בהשגחה ובשכר ועונש. והנה לפי מ"ש מענין כבדות לב פרעה, יובן טעם ההיפך שהוא להעמידו על קו הבחירה כמו שהיה בענין פרעה, וזה אומרו ולמען תספר וגו' את אשר התעללתי שחקתי כפירוש רש"י (ד"ה התעללתי), והיינו כבדות לב שהוא ענין שחוק מחזיק לבו כדי שיכה אותו, והמופת לכבדות לב הוא ואת אותותי אשר שמתי בם, כי הוא נראה שאי אפשר בטבע האנושי אם לא כי שימה מאת ה' מן השמים, ובודאי הצור תמים פעלו ואין עול, ועל ידי זה וידעתם כי אני ה' המשגיח ונאמן לשלם שכר, אף שהסדר הפוך לפי מה שהאדם יראה לעינים, והבן.

(ו) עוד נ"ל לפרש, כי השי"ת רצה להשריש בלבות ישראל שהיו אז נעדרי אמונה, אמונת השגחה שידעו שהוא ית' משגיח עליהם בין בגלות בין בגאולה. וידוע כי ההשגחה מתחלקת לשתים, השגחה ניגלית בשדוד הטבע והשתנות המצאים, והשגחה נסתרת, ולא ראי זה כראי זה, כי גילוי הוא שינוי הטבע וזו אינה שינוי הטבע, ולעומת זה היא אמונה יותר גדולה להאמין אף ששעת הישועה סגור ומסוגר לפי הראות, מכל מקום ההשגחה מתפלשת בכל רגע בכל נקודה ונקודה, ויותר נפלא השגחה בעת הגלות מהשגחה בעת הגאולה, כאמרם (אס"ר פ"י י"א) האיך שה אחת יכולה להתקיים בין ע' זאבים. ולכך הכביד הקב"ה את לבם להראות רשעתם ושנאתם לעם ה' מאד מאד, והם ביניהם ובידם כחומר ביד היוצר, ואף על פי כן מתקיימין, וגם השגחה גלויה יתפרסם בעת עשיית הניסים. והיינו בא אל פרעה, כי בין אם מכביד לבו להרע יותר, ובין שיעשה נס, הכל נצרך ולא דבר רק הוא. והיינו כי אני הכבדתי וגו' למען שיתי אותותי אלה, ר"ל אותות שמורה עלי ועל השגחה, בקרבו היינו כשעדיין אתם בקרבו דייקא היינו השגחה מסותרת, (שמות י ב) ולמען תספר וגו' היינו השגחה גלויה, והבן.

ועל פי האמור מובן היטב טעם של מצוה פדיון הבכור, דלפי מ"ש מבואר דרק על ידי מכות בכורים הבא באחרונה והיה אונס גדול, היה גומר ומקנה בלב, אם כן רק על ידי זה היה הפדיה ממצרים, לכך מדה כנגד מדה מציוון אנחנו לפדות הבכורים. ועל פי זה מבוארין הפסוקים בפרשת קדש (שמות י ב-טז), שלכאורה יש לדקדק בהן (א), (שמות יג ג) ויאמר משה זכור את היום הזה וגו' ולא יאכל חמץ, כל זה אין ענינו לכאן. (ב), (שמות יג יד) כי ישאלך בנך מחר לאמור מה זאת, מה היא השאלה, ומה נשתנה מצוה זו שישאל הטעם יותר מכל המצות. (ג), התשובה תמוה מהפך הסדר, מעיקרא אמר כי בחזק יד הוציאנו, ואחר כך (שמות יג טו) ויהי כי הקשה פרעה לשלחני וגו'. (ד), דהוה ליה למימר כי לא אבה, או לא רצה לשלחנו, ומהו לשון כי הקשה. (ה), (שמות יג טז) והיה לאות על ידך, עיין רש"י (ד"ה ולטוטפת), ואינו נמשך לכאן לפי הפשוט. ולפי מ"ש הכל נכון ומסודר היטב, כי השי"ת אמר למשה קדש לי כל בכור, ויאמר משה אל העם הטעם זכור אם היום הזה, שהוא תוך זמנו אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים דייקא, אם כן צריכין לשחרורו, לזה אמר ולא יאכל חמץ, והיינו משום שהיה באמצע הזמן רק ולא יכלו להתמהמה, כדכתיב כי לא חמץ כי גרשו ממצרים וגו'.