Chasidut על שמות 15:16

והנה מקודם דניישב הקושיא הנ"ל, נסביר דהלא קשה בריש דבריו דכתב דמקודם ריחק הנשואין באמרו תביאמו ותטעמו, ואחר כך קירב הנשואין, ואין זה שינוי רצון כיון דהתם פשעו בחטאם והבן, ואם כן קשה הלא מצינו חוטא נשכר, דקודם החטא ריחק הנשואין, ואחר החטא קירב הנשואין. מיהו זה יש ליישב דקודם החטא לא נצרך למשכן להנשואין, דמשה קיים והם אוכלי המן טהורים וקדושים, ונאמר עליהם (תהלים פב ו) אלקים אתם ובני עליון כולכם. והנה אף על הקמת המשכן נאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ודרשו רז"ל בתוכו לא נאמר אלא בתוכם. ואם כן לכאורה קשה לפי זה דלזה המקדש למה, והבן. וצריך לומר דהם מושפעין מהמשכן ומקדש והבן, ואם כן לפי זה התכלית הוא ושכנתי בתוכם, ועשיית המשכן הוא הכנה, ואם כן לפי זה קודם החטא היו כדאים להיות נשפעין מעצמן ואין צריכין למשכן ומקדש, והבן כי הוא נכון ואמת. אבל עדיין קושיית מהרש"א אינו מתורצת, ואדרבה קשה ביתר שאת וביתר עוז לפי מה שביארתי. והנ"ל בזה בהקדים לבאר המאמר בברכות (דף ד' ע"א) למה נקוד על לולא, אמר דוד לפני הקב"ה וכו', כדתניא עד יעבור עמך ה' (שמות טו טז), מכאן אמרו וכו' עיין שם פירוש רש"י. והנה לפי דרש זה אינו מחובר תביאמו וכו', דקאי על ביאה ראשונה לפי מה דמשמע בגמרא דכתובות הנ"ל. ונ"ל לקשר ההמשך היטב, דהא באמת קשה איך יעוד הנביא להמון לטובה לא יתקיים, והלא זה יתד ומופת הנבואה כנודע. והנה בויירא יעקב כבר תירצו הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות לסדר זרעים, דיעוד הנביא עצמו בינו ובינו יתברך שאני, ואם כן לפי זה הא דעד יעבור לא מתורצה. ונ"ל דרמז סתום שאני, וכן תירץ המזרחי בפרשת וישלח, וכיון דזכינו לזה דהוא רק רמז סתום, נוכל לומר גם כן דעוד רמז סתום יש בה, דהיינו דכמו דלפי דרשת רז"ל איתקש ביאה שניה לביאה ראשונה להיות ביד רמה לולי שגרם החטא, הכי נמי נאמר אנחנו דביאה ראשונה אתקש לביאה שניה למה שאבאר לולי שגרם החטא, דהנה הגמרא הנ"ל בכתובות פירש בעל העיר בנימין דהאיך שייך המשל לנמשל, דהא בעניני דברים דרבי יש בו סרך ביטול תורה, ובבנין בית המקדש לא שייך זה. ופירש הוא ז"ל על פי מה דאיתא ברז"ל דלכך נתעכבו ישראל במדבר ארבעים שנה, כדי שילמדו התורה תחלה קודם כניסתם לארץ, דאז יהיה כל אחד פונה לזיתו ולכרמו, ואפשר לומר דלכך עלה במחשבה לפני הקב"ה לעשות מקדש אחר ביאתם לארץ, כדי שלא יבטלו מתורתם בבנין בית המקדש, וכדאיתא במגילה (ט"ז ע"ב) גדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש, ולבסוף כתיב ועשו לי מקדש, דהיינו שיעשו תיכף במדבר אף כי על ידי זה היה ביטול תורה, ושפיר הוי המשל דומה לנמשל, עד כאן דבריו ודבריו נכונים. אבל לפי זה קשה טובא דאם כן לכתחילה מאי קסבר דתלמוד תורה עדיף מהקמת המשכן, ולבסוף מאי קסבר. ונ"ל בהצטרף דברי מהרש"א ז"ל ושניהם כאחד טובים, דמחשבתו יתברך לעד קיים, והמחשבה ראשונה ואחרונה על קוטב אחד יסובו, כי קודם החטא שהיו נקיים וטהורים וצדיקים, היה נח לו יתברך בתורתן של בנים, אבל אחר החטא שדן משה קל וחומר כנודע ממאמר רז"ל (שבת דף פ"ז ע"א) קל וחומר מפסח וכו' כל ישראל מומרין וכו', ואם כן אם לא כיפר על אותו עון ח"ו, נאמר (תהלים נ טז) ולרשע אמר אלקים וגו', ונמצא הוצרך בהכרח למלאכת המשכן שיכפר על אותו עון וישארו נקיים ותורתו מתקבלת, ונמצא המחשבה הראשונה וגם השניה בשביל התורה, והבן זה כי נכון הוא בס"ד. ועל פי זה יובן דביאה ראשונה איתקש לביאה שניה גם כן ברמז, דהיינו דכמו דביאה שניה דעזרא נתעכב בשביל ביטול תורה, הכי נמי ביאה ראשונה, ולכך תביאמו וגו' לולי שגרם החטא, והבן כי נכון הוא מאד, ועל פי זה נתיישב קושית מהרש"א גם כן, דהא ודאי לא אורי לן הש"ס פריצות, רק דהא והא לשם שמים ושני המחשבות אחת הן בשביל התורה, דמעיקרא חישב ליזל קודם, כמו דאיתא (קידושין כ"ט ע"ב) ילמוד תורה ואחר כך ישא אשה שלא יהיה רחיים בצוארו, ואחר כך כשנתיירא אותו הצדיק מהרהורים שלא יהיה תורתו מתועב ומעורב, אמר לצורך התורה אינסב והדר איזל, כמו שמבואר באה"ע דאם אי אפשר לו לעמוד בלא הרהור, ישא אשה קודם ולשם שמים כיון, ורבינו הקדוש הבין כונתו הטהורה, לזה אמר מדעת קונך יש בך, דהוא ממש זה כדמות זה לפי מה שביארתי, והוא נכון ואמת בס"ד.

וזה אומרם ז"ל (פסחים פ"ז:) ד' קנינים קנה הקב"ה וכו' עד ישראל קנין אחד שנאמר (שמות ט"ו, ט"ז) עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית וכו', כי זה הוא הקניה שקנה הקב"ה את עמו ישראל להיות עבדי ה' לעבוד עבודתו לראות תמיד ליחד שמו הגדול והקדוש בבחינה זו שהוא אחד ועל ידי זה יתיחדו מתתא לעילא ומעילא לתתא שהקב"ה ישפיע לעולמו כל מיני טובות וברכות וזה עיקר תענוגו ושעשועו בעולמו כשמיטיב עם בריותיו על ידי הטבת מעשיהם ומיחדים שמו הקדוש. וזה אומרו דזבין אבא בתרי זוזי שקנה אבינו אותנו בשני היחודים הללו שתמיד ניחד שמו הקדוש בבחינת זוזי והוא ייטיב לנו תמיד על ידי זה כרוב טובו, וכל הקליפות הנזכרים כולם אכלו לגדיא צאן קדשים ישראל עמו בכל פה. ועתה בלילה הזו בעת היחוד השלם כולם נכנעין בטילין ומבוטלין, ומי החסדים כבה לאש של גיהנם אשר בתוך עמקי הקליפות ההם כי גם השור בחינת הדין שתה ממים הלז ונעשה שור תם ומתמם עם תמימים אלו ישראל והשמאל נכלל ונמתק בימין ונעשה ברמז ו"ו כפולה הימין והשמאל שוין מיחדים באחד ועל כן מים שני פעמים מ"ה כי נעשו שניהם בבחינת הרחמים, ונעשה תמים תהיה עם ה' אלהיך פירוש בעת שהוא בחינת תמים תם מים אז ה' אלהיך שאלהים נעשה בבחינת הוי"ה הרחמים ומצטרף בשלושה צירופים אחרים כידוע, כי אלהים שבבינה נעשה ממנו בעת המיתוק מי אלה כי אלה קשה הוא כמאמר חז"ל (בבא בתרא פ"ח:) אל קשה ואלה קשה מאל וכו' עד כאן. כי אלה רומז על ו' קצוות ששה פעמים ששה מספר אלה בלי הרמת ראש ומוחין, והם בחינת הדינין. ואך "מי" הוא הממתיק את אלה כי מי הוא סוד הבינה ששם המתקת הדינים בשורשן כי שם רחמים פשוטים למאוד, ועל זה אמר הכתוב (ישעיה מ', כ"ו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה כלומר בחינת מי הוא המבריא ומרפא את האלה להמתיקו להכלל ברחמים, ואלהים שבגבורת זעיר אנפין נצטרף בבחינת אל"י מ"ה כי נמשך החסד והטוב ממקור העליון הנרמז בבחינת היו"ד דרך צינור ההשפעה הנרמז בשם מ"ה אל, אל שהוא קשה כנזכר ונמתק ונעשה רחמים, ואלהים שבמלכות שנקראת גם כן אלהים נצטרף לתיבת לי מאה כי מאה הוא היחוד השלם שנכללו כל העשר ספירות זה בזה ונעשה כל אחת כללות כולם, עד שמלכות שבמלכות נעשה בבחינת מאה והוא המיתוק הגמור. וגם מאה הוא מספר מ"ו סוד מילוי ע"ב סוד מקור החסד, והמלכות נקראת לי בסוד לי לשמי או הרי את מקודשת לי, ועל כן לי מאה הוא סוד המיתוק. וגם כי אלהים יורה כסדר זה אל ה' ים, כי נודע שהמלכות היא בסוד הדל"ת כי הוא בבחינת הדל דלית לה מגרמה וכו' וכשהיא נתמלאת מהבריכה עליונה בסוד החסדים המתפשטין ממקום העליון שהוא יו"ד אז נכנס בחינת יו"ד אל הדל"ת ונעשים ה' בסוד (בראשית מ"ז, כ"ג) הא לכם זרע שנתמלאה בזרע זרוע על פני השדה וצומחת ומגדלת ונותנת זרע לזורע ולחם לאוכל ואז נעשית בסוד הים כי כל הנחלים הולכים אל הים. נחל הוא ראשי תיבות נ'צר ח'סד ל'אלפים ונתמלאת בחסדים טובים, וזה אל ה' ים כי אל רומז גם לחסד בסוד (תהלים נ"ב, ג') חסד אל וגו' ומכח השפעת החסדים מאל אליה נעשית ה' דל"ת יו"ד ואחר כך נתמלאת על כל גדותיה ונעשית בסוד הים שכל הנחלים הולכים אליה ומנהגת עולמה במדת הרחמים (ועיין בדברי מרן הקדוש האר"י זצוק"ל בספר עץ החיים בפרק שלישי משער הכללים איך אשר בסגנון זה מתחלק אלהים שבבינה להשלים לרי"ו, וכאמה כן בתה להיות כן גם במלכות והכל מרומז במאי דקמן בפסוק וארא אל אברהם וגו' באל שדי כמו שכתב בסוף פרק הנזכר.

ויירא יעקב מאד וגו' (בראשית לב ח). הגם שכבר הבטיחו השי"ת, אמר שמא יגרום החטא כדאיתא בברכות (פ"ק דף ד'.), עיין שם. והקשו המפרשים הא אמרו רז"ל (שם (ברכות) דף ז' ע"ב) כל דבר שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר, מנא לן ממשה שנאמר לו (דברים ט יד) הרף ממני ואשמידם ואעשך לגוי גדול, ואף על גב דבעי רחמי ובטלה, אפילו הכי אוקמיה בזרעיה. ונ"ל לתרץ דהרי כתיב (שמות ו ג) וארא אל אברהם וגו' באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם, ועיין שם ברש"י (ד"ה ושמי) ובמזרחי שפירש שההבטחה עם שם הויה, מתקיימת בלתי שום תנאי בין חטאו ובין לא חטאו, וההבטחה עם שם שדי, אינה מתקיימת רק בתנאי שלא יחטאו, עד כאן דבריהם עיין שם. ולפי זה לא קשה מידי, דלגבי משה נאמר (שמות לב ט-י) ויאמר ה' אל משה וגו' (שמות לב יא) ואעשך לגוי גדול, הרי שנבואתו היה בשם הויה ולכך לא חזר בו, אבל ההבטחה לאבות היה הכל באל שדי, והוא בתנאי שלא יחטא, על כן היה ירא שמא יגרום החטא. וכך יתפרש מה שאמרו רז"ל (ברכות ד' ע"א) עד יעבור עמך ה' (שמות טו טז), זו ביאה ראשונה, עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שניה. היינו לפי שבביאה ראשונה נאמר עמך ה', ונזכר בו הויה, ובביאה שניה לא נזכרה בו שם ה' רק סתם, מכאן אמרו ראוים היו ישראל וכו' אלא שגרם החטא, והבן. ועל פי זה יתפרשו הפסוקים בפרשת וארא, (שמות ו ג-ז) וארא וגו' באל שדי, ואם כן הוא בתנאי כמ"ש המזרחי שם, ואם כן יש פתחון פה למדת הדין, (שמות ו ד) וגם הקמותי את בריתי וגו', ויש מכל מקום חילול השם בדבר אם לא יקיים אף שאינו מוכרח, (ועל פי זה יתבאר גם כן כדי שלא יאמר אותו צדיק וגו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית טו יד), לא קיים בהם (ברכות ט' ע"א). כלומר דלולי אמירתו אינו מוכרח לקיים דהכל בתנאי שלא יחטאו), (שמות ו ה) וגם (ר"ל מצורף לזה) אני שמעתי וגו', ולכך הנני רוצה להושיע, לכן הקדם נפשך ואמור לבית ישראל אני ה' (שמות ו ו), כדי שלא יהיה שוב פתחון פה למדת הדין כיון שכבר היה בשם ה' שהוא בלא תנאי, והבן, ועל פי זה יתפרש ואתחנן אל ה' דייקא בעת ההוא לאמר (דברים ג כג), ר"ל לאמר שם ה' שם בהבטחתי שיהיה בשם ה' בלי תנאי. ועל פי זה יתפרש (ישעיה נ י) יבטח בשם ה' וישען באלהיו, ועל פי זה יתפרש גם כן הפסוק (פרשת שופטים י"ח כ"ב) (דברים יח כב) אשר ידבר הנביא בשם ה' וגו', שבודאי אין תנאי בו, ולא יהיה הדבר וגו' בזדון דברו הנביא וגו' כנ"ל. ואם כן גאולה העתידה הנאמר גם כן בשם ה' משם יקבצך ה' (דברים ל ד), וקאי על גאולה העתידה כמו שהוכיח רבינו סעדיה גאון (העתיקו בעל מרפא לנפש בסוף שער הבטחון [חובת הלבבות], עיין שם). וכן בפרשת וארא נרמז כל הד' גאולות, והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי (שמות ו ז), והכל בשם ה', וכן כל הנביאים נבאו פה אחד, אם כן הוא בלי תנאי. וזה שאמר הכתוב (מלאכי ג' ו) אני ה', ר"ל בכל מקום שנזכר שם זה העצם, לא שניתי, ר"ל שאמר השי"ת אני לא שניתי שם ה' בשום מקום, וה' דבק ללא שניתי והבן, כין אין בו תנאי, לכך ואתם בני יעקב לא כליתם, כי כבר הובטח לכם בשם ה' כנ"ל.