Chasidut על שמות 2:19

ואפשר לזה נאמר ברבקה (בראשית כ"ד, י"ח) ותמהר ותרד כדה על ידה ותשקהו, כי כל עיקר נסיון אליעזר היה לראות אם היא גומלת חסדים שתהיה ראויה ליכנס בביתו של אברהם כפירוש רש"י שם (פסוק י"ד) ורבקה כן עשתה לרוב מדת החסד שהיתה בה שמיהרה מאוד והורידה כדה על ידה ובעוד הכד על ידה נתנה לו לשתות מה שהיה ראוי להעמיד הכד בארץ ואמנם לרוב תשוקת החסד שבה לא עצרה כח להמתין רגע להציגו על הארץ וסבלה הכד על ידה ותשקהו במהרה. ואפשר על כן נאמר שם להלן (בפסוק כ') ותשאב לכל גמליו ומהראוי היה לומר ותשאב ותשק לכל גמליו ואכן לרוב המהירות היה נראה אשר תיכף בעת השאיבה כבר היה לכל גמליו בבחינת דולה ומשקה בבת אחת ממש. ועל כן תיכף ויקח האיש נזם זהב קודם השאלה בת מי את כי הכיר בה מדתו של אברהם בבחינת בן ובת להשפיע תיכף אחר השאיבה ובודאי ממשפחת אברהם היא. ואולי שגם בנות יתרו הגידו שבח הזה על משה רבינו ע"ה (שמות ב', י"ט) וגם דלה דלה לנו וישק את הצאן וגו'. כלומר תיכף בעת הדליה השקה את הצאן ולא איחר כלל. ועל כן כפלו לומר דלה דלה והיה די בפעם אחת ואמנם השני קאי למטה לומר שבדליה אחת השקה את הצאן כי נעשה כמו בפעם אחת ממש כנאמר.

בילקוט אמר משה לפני הקב"ה, עצמותיו של יוסף נכנסין לארץ, ואני איני נכנס. אמר לו הקב"ה מי שהודה בארצו יקבר בארצו, יוסף שהודה בארצו שנאמר (בראשית מ טו) גונב גונבתי מארץ העברים, יקבר בארצו. מי שלא הודה בארצו שכן בנות יתרו אמרו איש מצרי הצילנו מיד הרועים (שמות ב יט), לא תקבר בארצך. אמר לו הקב"ה אם אתה תקבר במדבר, בזכותך הן באין עמך, משל למה הדבר דומה כו'. והנה על תחלת המדרש יש לדקדק למה דוקא קנא על יוסף, ולא באנשי דורו. ועוד מאי קושיא, הא נאמר לו בחטא מי מריבה יען לא האמנתם בי לכן לא תביאו (במדבר כ יב), ויוסף לא חטא בזה. ועוד המקרא צווח יען לא האמנתם, והמדרש אמר על שלא הודה בארצו. ועוד יש לדקדק למה דקדק לומר עצמותיו של יוסף. והנ"ל בזה על פי מ"ש בספר שפת אמת בסי' י"א פ' כ"ד, על המדרש בפרשת בשלח (שמו"ר כ' י"ט) כי השבע השביע (שמות יג יט), למה שני פעמים כו' עיין שם, הוא נשבע להם והם נשבעו לו וכו'. ותוכן דבריו שנשבעו להעלות עצמותיו, ובאמת יהיה בלבם עליו שהשבועה לשוא הוא כי ירקבו עצמותיו, על כן אמר שאין בלבו עליהם, דהיינו שאין לו קנאה ואין עצמותיו נרקבים כו' (עיין שבת קנ"ב ע"ב). והנה ידוע כי קנאה הוא ענף מן גאוה, ומשה ראש לענוה כאמור (במדבר יב ג) ואיש משה ענו מאד, ולא היה בו רושם קנאה, ומקרא מלא הוא (במדבר יא כט) המקנא אתה לי. והנה על חטא מי מריבה נאמר לכן לא תביאו, אבל מכל מקום למה יקבר בחוץ לארץ, ישאוהו עמהם כמו שנשאו עצמות שאר שבטים, ושמא תאמר כי שמא יתארך הזמן עוד מאיזה סבה ואולי ח"ו לא יתקיים, על זה אמר עצמותיו של יוסף כו', מטעם שלא היה בלבו קנאה, ואני איני נכנס בתמיה. על זה השיב לו מי שהודה כו' יקבר בארצו דוקא, וזה אינו מחטא מי מריבה, ודוק. והנה בתשובת הקב"ה יש לדקדק שמרכיב שני ענינים ולא אמר דבר אחד, ועיין בספר שפת אמת בסימן הנ"ל פ' כ"ב דאיתא שם תוכן דבריו, דבאמת איתא בזוהר הק' איש מצרי, היינו על ידי שהרג את המצרי וברח לכאן, על ידי זה הצילנו. ואם כן אם בשביל טעם זה, היה אמר משה שנבואה הוא בידם, ואמרו על המצרי ולא עליו. ועל הטעם האחר היה אומר מפני מה דוקא בזכותו הן באין, על זה מצרף גם כן קצת עבירה הנ"ל. והמעיין יראה דאינו מיושב עדיין רק בדוחק גדול, כי הם לא הבינו רק שנצנצה רוח הקודש בפיהם. אבל לי יראה להוסיף נופך ולומר דמיושב שפיר, דהא משה לא היה אז בשעה שאמרו בנות יתרו, רק אם תאמר דהיה יודע ברוח הקודש, אם כן ידע דקאי על מצרי ממש, ואין חילול השם אף לפי הבנתם דהא הם לא ידעו דהוא ידע. אך דיש להבין דלמה לי ניצוץ רוח הקודש הזה למה ולמה. אבל נ"ל דהוא להורות למשה כח הצלתו, דהנה המצרי שלא כיון לזה ולא לטוב, רק לרע והיה סיבה רחוקה נתלה בו, כיון שמכל מקום נסבב על ידו, על אחת כמה וכמה מי שמכוין להצלה והוא סיבה ראשונה, ומזה ראיה כמה יש להשתדל בהצלה, כנ"ל ברור.