Chasidut על שמות 23:26

ויהיו חיי שרה וגו'. עיין בדברינו בסיום פרשה שלפנינו בביאור הכתוב, ועוד נראה לבארו כי חז"ל (בראשית רבה נ"ח, א') סמכו האי מקרא לכאן (תהלים ל"ז, י"ז) יודע ה' ימי תמימים וגו' והענין כי ידוע אשר כל עיקר בריאת הימים ימי הארץ הכל הוא בכדי שיעבוד האדם בהם עבודת קונו כראוי באהבה ויראה בתורה ומצוות ואז הקב"ה משפיע בכל יום ביומו כל בחינת שפע וברכה וחיות לכל העולמות ועל זה נאמר (תהלים ס"ח, כ') ברוך ה' יום יום ואמרו חז"ל (סוכה מ"ו.) בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו, פירוש שתראה להמשיך הברכות וההשפעות לכל יום השייך לו, ואז היום הזה מתמלא שפע אור משמו הגדול והקדוש ומחסדיו המרובין ועליהם חיה יחיה שמחיה עצמו באור ה' הנשפע בו, ולזה היה בריאתו שיקבל שפע אור שמו יתברך להנהות הבריות מטובו. וזה נקרא את מספר ימיך אמלא (שמות כ"ג, כ"ו), שכל הימים מתמלאים בחיות אורו יתברך וכולם חיים וקיימים נאמנים ונחמדים לעד. ועל זה נאמר (בראשית א', ה') ויקרא אלהים לאור יום, כי לא ברא היום כי אם להיות אורה בו ולא נקרא יום כי אם בהיות בו אורה ושמחה בשפע וברכה, אבל ולחושך קרא לילה פירוש אפילו ביום אם היום ההוא חושך ולא תופיע עליו נהורא שלא נותן לו מעין ברכותיו שצריך לקבל מאור קדושת ה' הרי הוא נקרא לילה ולא יום. שעל כן כל ימי הגלות בכלל נקראים לילה כמאמר חז"ל (עיין בראשית רבה ב', ד'). כי אף הימים לילות הן לצד כי אינם מקבלים ברכותם הראוין לימים. ועל כן איוב וירמיה קללו ימיהם שנולדו בו, כי אף היום גופא מרגיש בברכה אם נתברך מה' כראוי אז אורה ושמחה אליו וחי הוא, ובאם לאו בן מות הוא ונקרא יום מהומה ומבוכה ומרגיש בחשכו וקללתו.

עוד נ"ל, על פי מה שמצאתי כתוב בספר עיר בנימין בשם המנוח מו"ה שמואל דרשן ז"ל מלובלין, טעם על שנקרא מחצית השקל תרומה לכפר על נפשותיכם (שמות ל טו), על פי התוספת (סוטה ה' ע"א ד"ה אדם) בשם רבינו חננאל דרביעית דם שבאדם, הוא דם הנפש ומשקלו כ"ה סלעים, ולפי התרגום שתרגום על שקלים סלעים משקלו חמשים חצאי שקלים, ואם כן פדיון נפשו של אדם הוא במשקל אחד מחמשים מדבר שחייו תלוים בו, כמדת הבינוני דתורם אחד מחמישים (תרומות פ"ד מ"ג), עד כאן. ובהקדים עוד מה שכתבתי (בריש פרשת תרומה) דמשה הוא תרומה מכל העולם עד סופו, ולפי זה ראוי לכפר כל ימות עולם על הנפשות ישראל הקרוים אדם, והבן. עוד ביאור על המדרש תנחומא הנ"ל (תנחומא תשא סי' ג'), בהקדים מ"ש היערות דבש לפרש הגמרא מגילה (דף י"ג ע"ב) תנא כיון שנפל פור בחדש אדר, שמח שמחה גדולה אמר נפל לי פור בירח שמת משה רבן, והוא לא ידע שבז' באדר מת משה ובז' באדר נולד משה, עד כאן. והקשה שם היערות דבש הא מהמיתה שהיתה בז' באדר, שפיר ידע, רק דלא ידע מהלידה, ומאי קאמר ולא ידע שבז' באדר מת משה. ועוד יש לדקדק מאי ראיה מהלידה, כיון דמת גם כן בז' באדר אחר אחרון אני בא, ואפילו אם נולד בז' באדר כיון שמת גם כן בז' באדר. ותירץ הוא ז"ל, על פי דאיתא בגמרא (ר"ה י"א ע"א) דהקב"ה ממלא שנותיהן של צדיקים מיום ליום, שנאמר (שמות כג כו) את מספר ימיך אמלא. והנה לכאורה יש להבין מה היא הטובה אם הקב"ה ממלא שנותיהן מיום ליום, או אם יחסר אף יום אחד משנותיהן או יעדיף. ופירש דהנה על פי הטבע יום שנולד בו האדם, הוא מוצלח בו ואינו נופל ביום הגנוסיא שלו. והנה מצאתי סמך לדבריו בירושלמי (ר"ה פ"ג ה"ח) דאיתא התם כשרצה עמלק להלחם עם ישראל, בירר רק אנשים שיום גנוסיא שלהם היה ביום המלחמה, כדי שלא יהיה להם נפילה כי אז שעתם מוצלחת. וזה הוא הטעם שהקב"ה ממלא שנותיהן של צדיקים מיום ליום, להראות בזה שאין מיתתם מיתה גמורה, וגם במיתתן קרוים חיים (ברכות י"ח ע"א), כיון שאין אדם נופל וכו', ואדרבה עליה היא להם. ועל פי זה יובן הגמרא הנ"ל, דבאמת ידע גם מהלידה רק דסבר דאחר אחרון אני בא, ולזה שמח כיון שמת גם כן באותן זמן עצמו, אבל האמת הוא דמיתת הצדיק אינה קרויה מיתה, רק הסתלקות מעולם התחתון לעליון ועליה היא לו. ולזה מדייק הגמרא לומר ולא ידע דבז' באדר מת משה ובז' באדר נולד משה, דלכאורה הוה ליה להזכיר הלידה קודם המיתה. אמנם הורה בזה דאין המיתה מיתה גמור, כיון שנולד גם כן באותו יום, ואין אדם נופל ביום גנוסיא שלו, ומזה מוכח דאין זה נפילה ח"ו רק עליה, והבן עד כאן דבריו. ובאמת מצינו מפורש בגמרא (סוטה דף י"ג:) דמשה לא מת, מגזירה שוה דשם שם, כתיב הכא (דברים לד ה) וימת שם משה, וכתיב התם (שמות לד כח) ויהי שם עם ה', מה התם עומד ומשמש, אף כאן עומד ומשמש. והנה פירשתי הגמרא דלא תסתור הגזירה שוה פירוש הפשוט של הפסוק דכתיב וימת, דהכי פירושא דקרא וימת, ושמא תאמר דמת לגמרי כמות כל אדם, לזה אמר שם משה עבד ה', ר"ל שם בשמי מרום הוא חי וקיים עומד ומשמש ולא מת, רק בבחינת הסתלקותו מזה העולם, והבן. והנה איתא במסכת מגילה (י"ג ע"ב) אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו וכו'. הרי דהשקלים נתיסדו לבטל עצת המן ולתשועת ישראל, והנה באמת אז בימי מרדכי לא היה הבית קיים ולא היה שקלים נוהג, אך דענין זה הוטבע מראשיתו באותו זמן, והתעוררות הקריאה מועיל לזה, אף כי לההצלה היה די לידת משה, אבל להוציאם מאפילה לאור גדול ולהיות להם זקיפת ראש כאמור במגילה (אסתר ט ג) מנשאים את היהודים, זה לא יתכן רק על ידי איזה מצוה, ואם כן הן ההצלה והן הזקיפת ראש, נעשה הכל על ידי משה, ואדרבה מזה דפרשת שקלים מועיל לענין המן, מוכח דמשה לא מת ועומד ומשמש כאז כן עתה, דאם לא כן למה יועיל כיון שלא היו שקלים אז. והנה ידוע (ירושלמי פאה פ"ב ה"ד) דנאמר למשה גם כל מה שתלמוד ותיק עתיד לחדש, ועל פי זה יתבאר התנחומא הנ"ל כשהגיע משה לפרשת שקלים, ואז השיג דענין השקלים המה מיוסדים על ענין המן וכמאמר ריש לקיש הנ"ל, היה קשה לו אז הלא לזה היה די הלידה שלי ולמה נצרכים השקלים, אלא ודאי מוכח מזה ח"ו דהמיתה שבאותו יום עצמו תבטל ח"ו הלידה, והמיתה תהיה מיתה ממש דאחר אחרון אני בא, ולזה אמר שמא משאני מת אין אני נזכר, ולזה בא הצוה על השקלים כנ"ל. א"ל הקב"ה חייך, ר"ל אדרבה זה הוא החיות שלך כי תעלה ותתעלה, והשקלים הן המה להיות זקיפת ראש לישראל על ידן, ואדרבה מזה מוכח דאין זה מיתה ממש ח"ו, כי בכל שנה ושנה כשיהיו קוראין וכו' כאלו אתה וזקף את ראשן לפני כנ"ל, והבן.

ראובן בכורי אתה וגו' (בראשית מט ג), פחז כמים אל תותר (בראשית מט ד), עיין בב"ר (ב"ר צ"ח ד') ובנזר הקודש. ובגמרא (ב"ב דף קכ"ג.) מה ראה יעקב שנטל הבכורה מראובן, דכתיב (דברי הימים א' ה א) ובחללו יצועי אביו, ומה ראה שנתנה ליוסף וכו', ומסיק ראוי היתה הבכורה לצאת מרחל, דכתיב (בראשית לז ב) אלה תולדות יעקב יוסף, אלא שקדמתה לאה ברחמים, ומתוך צניעות שברחל החזירה הקב"ה לה, עיין שם. ועיין מ"ש לעיל בפסוק (בראשית מח כב) ואני נתתי לך שכם אחד וגו', דכלהו טעמי איתנייהו, עיין שם. והנה על מה דקשה הא היתה רחל עקרה בתחילה, ואם כן אם היתה רחל בביאה ראשונה לא היתה מתעברה, ואיך הוי יוסף בכור למחשבה. ונראה לומר דברחל עון חוץ לארץ גרם שלא תלד, כמו שאמר לה יעקב התחת אלקים אנכי (בראשית ל ב), עיין רש"י, רק בלאה הואיל ששנואה היתה פתח רחמה (בראשית כט לא), וברחל אחר כך על ידי תפלה. והנה בנאנס לא שייך לומר עון חוץ לארץ גורם, עיין בנודע ביהודה חלק אה"ע סי' א' בשהה עמה עשר שנים ולא ילדה, והוא רצה לעלות והיא אינה רוצה, עיין שם. והנה יעקב מוכרח היה על פי צווי של אביו לקחת אשה שם (בראשית כה ב), והנה אם היה אז רחל, לא היתה עקרה בתחילה, והבן. ועל פי זה יש לפרש הסמיכות (בראשית כח ז) ואני בבואי מפדן למה שלפניו, כי יעקב חישב דעד שלא נשא את רחל עוד לא קיים ולקחת משם לך אשה, כי לך משמעו לדעתך וכמו שפירשתי בפרשת וישלח, והיא עקרת הבית, וכמו שכתב מהרש"א דמשום שעבד ברחל, היא קודמת לנשואי לאה ואין לגרש אותה, ואת לאה אינו צריך לגרש, כי היה שוגג בנשואיה ולא הוי נשואין באיסור, וכיון דהנשואין היו בתחילתן בהיתר, לא חש כל כך קודם מתן תורה, והבן. והנה לפי זה מוכח דרחל עקרה בטבע היתה, דליכא למימר משום עון חוץ לארץ, דהא היה מוכרח לישא אותה גם כן במצות אביו והוי אונס ועם כל זה לא ילדה, נמצא יוסף אף בכור למחשבה לא הוי, והבן. והנה ידוע מדברי הרמב"ן דלכך מתה רחל בהכנסו לארץ, כדי שלא יכנס לארץ ישראל עם שתי אחיות, וכיון שמתה רחל שמע מינה דנשואי לאה הראשונים עיקר, וקיים בה וקח לך משם אשה, ונמצא לפי זה שפיר יש לומר דברחל עון חוץ לארץ גורם, ואם כן שפיר הוי יוסף בכור למחשבה, לכך כיון שאמר כראובן ושמעון יהיו לי (בראשית כח ה), משום דיוסף בכור למחשבה סמך לזה המאמר ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל דייקא, והבן. ואמנם בגוף סברת הנודע ביהודה דהיכי דיושב בחוץ לארץ באונס לא שייך לומר חוץ לארץ גורם, אם לדין יש תשובה, דהנה הבאתי אסמכתא גדולה להפוסקים דגם בדידן שייך לומר ישיבת חוץ לארץ אינה עולה מן המנין, דבאברהם נאמר (בראשית יב א-ב) לך לך וגו', וסמיך ליה (בראשית יב ב) ואעשך לגוי גדול, הכי נמי בדידן נאמר בפרשת משפטים (שמות כג כו) לא תהיה משכלה ועקרה בארצך, בארצך דייקא. והנה בגוף הענין אין נראה פירושו במה שרצה לומר בעל הנודע ביהודה דהא דישיבת חוץ לארץ אינו עולה, היינו משום דעון חוץ לארץ גורם, דמה נשתנה חטא זה משאר חטאים, ואם כן אין לדבר סוף דאין לך אדם מישראל שאינו מחויב עשה (זבחים ז' ע"א). רק דהפירוש הוא דהנה לאברהם נאמר לך לך וגו' אל הארץ וגו' ואעשך לגוי גדול, פירש רש"י (ד"ה לך) כאן אי אתה זוכה לבנים. והענין דשורש המחצב אין ראוי למציאות על פי טבע, ולכך התרופה לזה היא ארץ ישראל עיני ה' אלקיך בה (דברים יא יב), ואין המזל שולט שם. וכן הוא בכל איש הישראל כי מצד המזל אינם פרים ורבים, ובחוץ לארץ צריך איזה זכות, ואם כן לפי זה לא מהני טענת אונס, דזה דומה למ"ש הש"ך בחו"מ סי' כ"א (ס"א) דמי שמחייב עצמו נגד חבירו בדבר שלא היה חייב, על מנת שיעשה לו חבירו איזה ענין ליום פלוני, וארעו אונס לחבירו, אין המתחייב חייב בשביל אונסו של זה, דאונס רחמנא פטריה אמרינן, אבל אונס רחמנא חייב לא אמרינן, עיין שם. וכללו הרמ"א במתק לשונו בסי' קע"ו סעיף י"ט שכתב שותף שחלה או נאנס ולא עסק בשותפות, אין הדין שהאחר ירויח ויתן לו, עיין שם ובש"ך שם, ודומה למ"ש מהרי"ט חלק ב' סי' א' בענין נאנס בהתנאי של השבועה, לחלק בין שהתנאי בקום ועשה, ובן שהוא בשב ואל תעשה, והבן זה. ואם כן לפי זה נופל בבירא הממה נפשך של בעל הנודע ביהודה בתשובה ההוא, עיין שם והבן. ועל פי זה יתבאר הסמיכות (בפרשת משפטים) לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא, על פי כי בחוץ לארץ אין מופת, ולפעמים צריך להיות העדר על ידי זה, אבל בארץ ישראל יש מופת, והבן.