Chasidut על שמות 40:35

ויקהל משה וגו' (שמות לה א). פירש רש"י (ד"ה ששת) הקדים אזהרת שבת למלאכת המשכן, לומר שאינו דוחה שבת. ומקשה המזרחי מהיכי תיתי יהיה הוה אמינא דמלאכת המשכן דוחה שבת, הלא שבת עשה ולא תעשה והמשכן עשה לבד, ואם כן למה הוצרך להקדים פרשת שבת. (ב), קושית האלשיך על לא תבערו, דלמאן דאמר לחלק (שבת ע' ע"א), למה דוקא בהבערה. (ג), מאי ענין זה של לימוד חילוק מלאכות כאן, דלא נצרך ענין שבת פה רק להודיענו דלא נדחה מפני מלאכת המשכן, ולימוד זה דחילוק מלאכות היה להודיענו בעיקר ענין שבת, וגם למאן דאמר ללאו יצאת קשה כנ"ל. (ד), קושית האלשיך למה כאן דוקא ויקהל ולא בשאר גופי תורה, וגם לא בעיקר דיני שבת, רק כאן שנאמרה דרך אגב. והנ"ל בזה על פי מה שכתב בשפת אמת סי' כ"ה בשם נזר הקודש על המדרש בפרשת לך (ב"ר ל"ט י"א) על ואעשך לגוי גדול (בראשית יב ב), ועל המאמר (נדרים ל"ב ע"ב) ביקש הקב"ה להוציא הכהונה מזרעו של שם, ועל מאמרם במסכת ברכות (דף ל"ב ע"א) שאמר משה ומה כסא של (רגל אחד) [שלש רגלים] אינו יכול לעמוד בפני זעמו וכו', עיין שם. ותוכן דבריו דאברהם עקר היה, וממנו ואילך מתחיל בריה חדשה כי כבר נפסק חלק מולידיו מצד טבע שיתוף קרבת הגוף, לכך שפיר אמר במדרש ואעשה אותך לגוי גדול ולא מנח, כי אני עושה אותך בריה חדשה. וזה אמרם ביקש להוציא הכהונה מזרעו של שם, אבל מכיון דהקדים ברכת עבד לרבו הוציאה מאברהם, דהיינו כנ"ל שהיה עקר, וממנו היה מתחיל התחלה חדשה. וזה שאמר משה ומה כסא של רגל אחד, ר"ל באם היה ח"ו מכלה את ישראל ולעשות אותו לגוי גדול, היה צריך להרבות זרע משה על שעה שלא כדרך הטבע לעשות אותו רק אותו כבריה חדשה, ואם כן כבר היה נפסק זכות האבות, והוי רק רגל אחת, עכ"ל הצריך לענינינו פה ודפח"ח. אך קשה על דבריו דהא לא אמר למשה ואעשך לגוי גדול רק מפני הקושיא ושמא תאמר מה אעשה לשבועת אבות, עיין ברש"י בנימוקי החומש (ד"ה), ואם כן לסברא זו אם יעשהו כבריה חדשה, לא יצא ידי השבועה. ונראה להצדיק את הצדיק דמעיקרא הוא בעל נזר הקודש, על פי מה שאמרתי טעם על שהיו אבותינו אברהם ויצחק עקרים (יבמות ס"ד.), דלטעם רז"ל משום שהקב"ה מתאוה לתפילתן, היה די באמהות עקרות. והענין דצפה הקב"ה שמאברהם ויצחק יצאו ישמעאל ועשו, ורצה השי"ת שלא יגן עליהם זכותן, וענין זכות אבות הוא מחמת שתולדותיו אצלו בכח, על כן היה עקרים בטבע, ואם כן לא היה בהם תולדותם בכח הגוף כלל, אבל ישראל היה בכח נשמתן כנודע דאברהם ויצחק הם מקור נשמת ישראל. ועל פי זה פירשתי כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא יב), ר"ל אותן שהם במציאות בכח ביצחק יקרא לך זרע, (והארכתי בכל זה בפרשת תולדות בביאור הירושלמי, עיין שם). ועל פי זה אתי שפיר דהא דאמר ואכלם, ודאי על כליון הגוף, דהא מצד הנשמה כל בית ישראל חיים וקיימים המה, והנה מצד הנפש ודאי דהאבות הן היסוד והשורש והגזע וכמו שאמרנו ביצחק, ונמצא שבועת האבות הוי נתקיים בבני משה אף דהו נעשה כבריה חדשה, דהא כל חשיבות הישראלי הוא מצד הנשמה דאקרי אדם, דאתם קרוים אדם ודאי (יבמות ס"א ע"א), היינו מצד הנשמה, דמצד הגוף עובדי כוכבים ומזלות וישראל שווין המה, אבל לענין קיום הגופני ודאי לא הוי רק כסא של רגל אחת, ודוק. והנה נקדים עוד מה שאמרתי על הפסוק (שמות מ לה) וכבוד ה' מלא את המשכן, על פי הגמרא (פסחים נ"ד.) שבעה דברים קדמו לעולם, ואחד מהם בית המקדש שנאמר (ירמיה יז יב) מרום מראשון מקום מקדשינו, נמצא נשלם כבוד ה' את המשכן ר"ל עם המשכן, (ויתבאר להלן). והנה נ"ל הטעם של שבת, שכל מלאכה היא ודאי מעין הנעשה בששת ימים וקנה שביתה, מה שאין כן המשכן שהוא בריאה ומציאות בפני עצמו, ולכך צדקו אמרם (ברכות נ"ה ע"א) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בו שמים וארץ, וכמו שאמרו בכתובות (דף ה' ע"א) גדולים מעשה צדיקים וכו', ואלו במקדש כתב (שמות טו יז) מקדש ה' כוננו ידיך, ולכך אמרו ישראל אפשר שהשכינה תשרה על ידי בן עמרם שהוא תכלית כונת הבריאה, כאמרם (תנחומא נשא סי' ט"ז) נתאוה שיהיה לו דירה בתחתונים ודוק, וכבר ידעו כל ישראל דהמשכן הוא מציאות חדש שהקב"ה צוה להודיעם, כאמור (שמות לה ל-לא) ראו קרא ה' בשם בצלאל וגו', (שמות לה לא) ואמלא אותו בחכמה ובתבונה ודעת, מיניה ילפינן דידע הצירוף, דכתיב הכא ודעת, וכתיב התם (משלי ג כ) בדעתו תהומות נבקעו, ולפי זה לא היה המשכן מעין הנעשה בששת ימים, ומאי ענין שבת לזה. אך התירץ כי אמרינן (שחרית לשבת) כי לעמך ישראל נתתו ולא ישכנו בה ערלים, ועובד כוכבים ומזלות ששבת חייב מיתה (סנהדרין נ"ח ע"ב), ולכאורה לפי מ"ש מסתבר דלא שייך לישראל, דהם גם כן קדמו במחשבה לעולם, כאמרם ז"ל (ב"ר א' ד') ישראל עלו במחשבה, ויציאתן בפועל מאברהם שנעשה בריה חדשה, ואם כן הם אינם מעין הנעשה בששת ימים. אך התירוץ דעיקר חשיבותן מצד הנפש, וכל הנשמות היו כלולין באדם הראשון, והם בני אדם מצד הגלגול כמו שפירשו ברשע בן צדיק (ברכות ז' ע"א), אבל לא בני נח, ועל זה הקפיד אברהם, ואם כן השבת שייך להם. ואם כן לפי זה אף שמשכן הוא מציאות בפני עצמו, מכל מקום כיון שנעשה בידי אדם והוא מעשה הצדיקים כמבואר במסכת כתובות (ה' ע"א), אם כן כיון שנברא אדם, היה המשכן בכח בעולם ושייך עליו השבת, והראיה דמה שהיה בכח בעולם היה חל עליו השביתה, מאש שנברא במוצאי שבת כידוע ממאמר רז"ל (שם בפסחים, נ"ג ע"ב) דאש נברא במוצאי שבת, ודוק. ועל פי זה מיושב הכל ויקהל משה, ואז בס' רבוא ניכר חשיבות הישראלי כמ"ש בנזר הקודש במאמר דכסא של רגל אחת, דהיו צריכין להיות ס' רבוא עיין שם, והזהירן על שבת, וכיון דניכר חשיבותן של ישראל שהם מציאות חדש, קשה מה שייך להם לשבת כמ"ש, אבל התירוץ כמ"ש דהיו באדם הראשון מצד הנשמה, והיא הקדמה דמלאכת המשכן אינו דוחה שבת, דלא תימא כמ"ש שהוא מציאות בפני עצמו, דזה אינו דכיון דנברא האדם היה בכח דכל הנשמות כלולין בו, ושמא תאמר מה בזה דהיתה בכח, לזה אמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, ומוכח דכיון דהיה בכח אז הוי כבעולם, ודוק.

ויקחו לי תרומה (שמות כה ב). יש לדקדק על מילת תרומה, למה נקרא שמה תרומה, ראוי לומר הפרשה, עיין רש"י (ד"ה תרומה), ותרומה לשון הרמה הוא, ומאי ענינו לכאן ועיין במזרחי. והנ"ל בזה, כי מדריגות המשכן נשגבה מאד, ועיין ברס"ג על שיר השירים מה שפירש על הפסוק (שמות מ לה) ולא יכול משה לבא אל אוהל מועד וגו'. והנה לפי זה היו הרמה לדברים הללו שמדומם נעשה כוכב בשמים, ויותר מזה והבן, ועל פי זה פירשתי המדרש (שמו"ר מ"ט א') שהביא העקדה (בריש שער מ"ח) וזה תארו: ויקחו לי תרומה, הדה"ד (שיר השירים ח ז) מים רבים וגו', הדה"ד ולא יכול משה וגו', עיין שם. והנה בענין ותוכן של המדרש להראות תוכן אהבתו של ישראל, ואף על פי כן אינו ענין להאי קרא ויקחו לי תרומה, כי אין מבואר פה שישכון בתוכו, רק על קרא (שמות כה ח) ועשו לי מקדש וגו', או שאר פסוקים המורים על השראת הכבוד, אבל בפסוק זה אינו מבואר רק הכנה אל הכנה, ולא נתבאר בפסוק זה מה ואיך ולמה. אבל לדברי יומתק מאד שקשה להמדרש מה הוא לשון תרומה, לזה אמר המדרש הדה"ד מים רבים וגו' אם יתן איש את כל הון ביתו וגו', אבל בני יעשו מקדש של יריעות דייקא שהוא רק במדריגת דומם, וירדתי כביכול ושכנתי בתוכם. וזה הדה"ד ולא יכל משה לבא אוהל מועד וגו', היינו כמ"ש הפירוש בשם רס"ג ודי הרמה בזה, והבן זה כי נכון הוא בס"ד. ולדברי הוא הרמה למשכן כמ"ש, והוא הרמה לישראל והבן. ועל פי זה תבין שם תרומה לתרומת כהנים, וטעם על הפרשת תרומה והמעשר המתנות כהונה, מלבד הטעם הפשוט שיהיה למשרתי ה' במה להתפרנס. והענין הוא כי בכל יש ניצוצי קדושה, וצריכים תיקון להעלותם ממדריגת דומם צומח חי למדריגת מדבר, והנה לא כל אדם יוכל לעמוד בסוד ה' לתקן בכוונת אכילה ואלו הכהנים נתייחדו לשרתו, והלוים למטה מהם, כמו שנאמר (דברים יז ט) ובאת אל הכהנים ואל הלוים וגו', על כן צוה השי"ת להפריש התרומה לכהן, ומשגיח בחסדו ית"ש שמבחר הניצוץ יתעטף בזה, על כן נקרא ראשית כמו וראשית שמנים ימשחו (עמוס ו ו), ועל כן נחרץ עונש גדול לזר האוכלו שלא יתחלל קדושתו, ועל כן שם קדושה עליה, והניצוצות הקלים במעשר, ומהבהמה המנות לכהנים כנ"ל, והבן זה כי הוא טעם נכון על מצות הפרשת תרומה ומעשר, ועל מה שנקרא בשם תרומה ובשם ראשית, ועיין בבעל הטורים כי תרומה אותיות מ"ם תורה, כי התורה ניתנה לאוכלי המן, שנית לה לאוכלי תרומה (תנחומא בשלח סי' כ'), עד כאן דבריו. ולפי זה יומתק מאד מ"ש לעיל בטעם תרומה ובשם תרומה, ודא ודא אחת היא כי מאחר שהתורה ניתנה לאוכלי תרומה שפרנסתם מזומנת להם, על כן היא תרומה שיוכלו להרימה כאמור, והרמז מסייע להפשוטו, וטעם הפשוט מסייע לטעם הנכבד, ואלו ואלו דברי א' חיים, וכן דרכי לפרש בכל מקום.

בקרבתם לפני ה' וימותו (ויקרא טז א). לכאורה הוא משולל הבנה, דנראה כמו שבא לפרש סיבת מיתתם, ולא פירש כלל. ונקדים מדרש הפליאה בשעה שנכנסו שני פולמסין דנורא לתוך חוטמיהון של נדב ואביהו, ענו שרפי הקודש ואמרו השיבנו ה' אליך ונשובה (איכה ה כא). ומקודם אקדים ליישב סתירת המאמרים במיתת בני אהרן, דאיכא מאן דאמר שמתו על שלא נשאו נשים, ואיכא מאן דאמר שנכנסו למקדש שתויי יין (ויק"ר כ' ט'), ואיכא מאן דאמר בזה הלשון שהיה משה ואהרן הולכין תחילה, ונדב ואביהו מהלכין אחריהן ואומרים מתי ימותו שני הזקנים הללו, ואנו נוהגין שררה על הציבור, (סנהדרין נ"ב.). ובודאי דאלו ואלו דברי א' חיים, ומקודם נקדים להבין מאמר זה לבד דאמרו מתי ימותו הזקנים, דהוא מאמר מגונה מאד אף לאישי ההמוני, ומה גם לנדב ואביהו שעליהם אמר משה עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך (ויק"ר י"ב ב'). ועוד יש לדקדק במאמר זה דלמה דייקו לומר זקנים. גם יש להבין אומרו שהיו משה ואהרן מהלכין, ונדב ואביהו מהלכין אחריהן וכו'. וכדי ליישב כל זה, נאמר דהנה נאמר (שמואל א' ו' יט) ויך באנשי בית שמש מכה רבה. והוא משולל הבנה דלמה זה, הלא שמחו שמחה של מצוה שבא הארון. אך נראה על פי מה שהקדמתי בכמה דרושים, (עיין בפרשת בשלח על הפסוק (שמות יד יט) ויסע מלאך האלקים, ובפרשת יתרו הדרך הרביעי בפסוק (שמות יט ד) אתם ראיתם, ובפרשת תשא בלך רד), ומקורו מהגמרא (חגיגה ה' ע"ב) דבבתי בראי הוד והדר לפניו (תהלים צו ו), ובבתי גוואי המשל ופחד עמו (איוב כה ב), עמו דייקא. והנה העבדות בשמחה הוא דבר יקר מאד, שנאמר (תהלים ק ב) עבדו את ה' בשמחה, ונאמר (דברים כח מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה, והיא מחזקת האהבה כעין שנאמר (שיר השירים ז ז) מה יפית ומה נעמת וגו'. אבל כל זה בבתי בראי, אבל בבתי גוואי המשל ופחד, והארון בבחינת בתי גוואי כמו שביארתי בדרושים הנ"ל, לכך ויך באנשי בית שמש כנ"ל. ויש לומר דנקראו אנשי בית שמש, על שם המאורע שעשו מעשה השמש שעובדת רק בשיר ובשמחה, אבל אין שם מקומה אצל הארון, והבן. ונראה דלכך אומרים והחיות ישוררו וכו' ושרפים ירונו, דרינה משתמע לכאן ולכאן, כעין שנאמר (איכה ב יט) קומי רוני בלילה. והנה לפי זה יש שני מיני צדיקים, עובדים בשמחה זכאה חולקיהון ועדיין הם מבחוץ, והפנימים הרואים פני המלך עובדים בבחינת המשל ופחד, והבן. והנה משה ואהרן ודאי בבחינת בתי גוואי היו, כי משה נאמן בית רואה באספקלריא המאירה, ומקבל ונותן התורה בכחו והבן. וכבר נאמר (שמות ו כו) הוא אהרן ומשה, ללמדך שהיו שקולין (ב"ר א' ט"ו), ולפי זה התנהגו בבחינת המשל ופחד עמו, ולכך אמרו רז"ל (ברכות ל"ג ע"ב) לענין היראה אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא. והנה נראה דנדב ואביהו היו במדריגה אחת למטה מהם, דהיינו בבחינת בתי בראי, והיו מתלהבים בהתלהבות האהבה והשמחה עד אין חקר, וראו שאין ענין זה במשה ואהרן, וחשבו למיעוט כבוד שמים, והיה קשה בעיניהם ולא השיגו מדריגתם שהוא המשל ופחד, והם לא גילו מדריגתם מרוב ענוות, ואף על פי כן לא רצו לתלות בוקי סרוקי ח"ו במשה ואהרן שיחשבו את עצמם לצדיקים יותר ממשה ואהרן, רק שדנו אותם לכף זכות כי הזקנה גורם מיעוט חדוה, כעין שנאמר (קהלת יב א) עד אשר לא יבואו ימי הרעה אלו ימי זקנה (שבת קנ"א ע"ב), ושבו העבים אחר הגשם וגו. וזה אמרם שהיו משה ואהרן מהלכין תחלה, ר"ל הליכה רוחנית למעלה מהם, שהצדיק נקרא הולך ולא עומד, ונדב ואביהו מהלכין אחריהן, ר"ל במדריגה למטה מהן אחריהן דייקא והם מפסיקים, והם הבתי גוואי בעצמם, כי אז היה עיקר שכינתו יתברך בישראל, והבן. ולכך אמרו מתי ימותו הזקנים דייקא, ואנו ננהיג וכו' ויתרבה כבוד שמים, אבל טעו בזה שלא השיגו מדריגת בחינת בתי גוואי. והנה נאסר לכנס שתויי יין למקדש (ויקרא י ט), ולא יעלה על הדעת שיכנסו שיכורים לבית המקדש לעבוד, ואזהרה למה לי. רק שלא יאמר אדם ויין ישמח לבב אנוש (תהלים קה טו), אשתה קמעא כדי שאעבוד בשמחה נפלאה שהיא עבודה המעולה, לזה אזהר רחמנא דהמקדש בבחינת בתי גוואי, כעין שפירש רבינו סעדיה גאון ולא יכול משה לבא אל אוהל מועד (שמות מ לה), והבן. והנה טעות נדב ואביהו שלא השיגו ענין בתי גוואי, גרם שנכנסו שתויי יין מטעם הנ"ל, ונמצא הא דאמרו מתי ימותו, והא דאמרינן שנכנסו שתויי יין, ענין אחד הוא ר"ל שרצו לחזק השמחה יותר ויותר באהבה נפלאה, או פרועי ראש על ידי רוב שמחה ואהבה, כענין שנאמר (משלי ה יט) באהבתה תשגה תמיד, ואפשר דאמרו רז"ל כן על דרך מליצה על העדר הפחד שהיה להם רק שמחה נפלאה, ולכך מתו כמו שביארנו באנשי בית שמש. והנה לפי זה התקרבותם להשי"ת, היה תמיד בשמחה נפלאה והוטב בעיניו ית"ש, ועתה באותו התקרבות עצמו, אך מפני שבאו לבתי גוואי מתו. וזה שנאמר בקרבתם, היינו בהתקרבותם התמידי לפני ה' דייקא, אז וימותו והבן זה. ולדעתי שזה גם כן הפירוש ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציוה אותם (ויקרא י א-ב), כי היה להם אש התלהבות השמחה נפלאה לשמו ית', אבל הוא זרה במקום הזה אשר לא ציוה אותם, כי ציויו יתברך מורה על המשל ופחד במקום הזה כמ"ש, והבן זה. ויתכן גם כן על פי זה ותצא אש מאת ה' וגו' (ויקרא י ב), דנכנסו בתחומה דלאו דידהו לכך נשרפו. ועתה נבאר שלא יקשה על המאמר שמתו מפני שלא נשאו נשים, הלא הקרא אומר בקרבתם וגו' וימותו. נ"ל על פי מה שהקדמתי שם (בדרוש בפרשת יתרו) בענין התשובה דאי אפשר רק בבתי גוואי, והנה אמרו רז"ל (ירושלמי מכות פ"ב ה"ו) שאלו לחכמה הנפש החוטאת מה תהא עליה, והשיבה הנפש החוטאת תמות, וקב"ה אמר יעשה תשובה, עד כאן. והנה אם יסתלק ח"ו אמירת הקב"ה, ודאי פסק החכמה הוא יתד קיים ח"ו, והנה יכול להיות שהיה איזה חטא בנדב ואביהו כי אין צדיק בארץ (קהלת ז כ), אך אז לא גרם מיתה דאולי יעשו תשובה, אך הלא כבר כתבנו דבעל תשובה לא יתכן רק בבתי גוואי דשם אין חדוה, והנה לפי זה אם גם בבתי גוואי היה חדוה, אין מקום לתשובה. והנה נדב ואביהו גם לבתי גוואי נכנסו בשמחה, ואם כן אין מקום לתשובה, ונמצא נשאר פסק החכמה, ולכך מתו על החטא שלא נשאו נשים, והבן זה. והנה ממית נדב ואביהו על שנכנסו לבתי גוואי בשמחה, נצמח תרופה להשבים, כי מזה נראה בעליל דבבתי גוואי המשל ופחד, ושם המקום שבעלי תשובה עומדים. ועל פי זה יש לפרש הפסוק השיבנו ה' אליך דייקא לבחינת בתי גוואי, אז ונשובה כי זולת זה אי אפשר, והבן כי נכון הוא. והנה כבר הקדמנו בדרושים הנ"ל דהשרפים הם בבחינת בתי גוואי, ושם שרפים עומדים בבחינת שתיקה, והם היודעים ומשיגים בחינה זו, ולכך כשמתו נדב ואביהו ענו השיבנו ה' אליך ונשובה, דהיינו שמקום זה מוכן לתשובה וצדיק ה' בכל דרכיו, והבן זה.