Chasidut על שמות 8:15

ויקח קרח וגו'. דרשות רבות דרשו חז"ל ומפרשי התורה בפרשה זו וגם אנחנו נפרשהו לפי קט שכלינו על כמה פנים. וזה יצא ראשונה. הנה כבר הארכנו כמה פעמים בבחינת שני מיני הטובות שה' הטוב מיטיב לעמו ישראל ומושיעם מצרותיהם. האחד על ידי הנסים הנגלים המופלאים לעין כל, הנעשים בשיבור כל טבע העולם, והכנעת מערכת מזלות השמים וכוכביהם. כמו בנס קריעת ים סוף והורדת המן והבאר והשליו. ובחינה זו הוא המשמח אלהים ואנשים כי שמו של הקב"ה שם הוי"ה המהוה את כל שהוא המשדד ומשבר כל בחינת הטבע, נתגדל ונתקדש לעין כל בעשותו נוראות שלא בטבע העולם. כמאמר הכתוב (יהושע ב', י'-י"א) כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף וגו' ולא קמה עוד רוח וגו'. וגם שם עם בני ישראל נתרומם ונתגדל בעיני כל העמים תחת כל השמים ויאמרו הכל כי הגדיל ה' לעשות עם עמו לתת להם נחלת גוים בשבירת כל טבע העולם ומקריו. וגם בני ישראל עצמם נכנעין ונשברין בלבבם לפני ה' אלהיהם לירא מפניו יראה עצומה בראותם כבוד גדלו וכח ידו החזקה. ונקרא אז בכתוב (איכה ד', ט"ז) פני ה' חלקם. כי בחינה זו נקרא פני ה' שכביכול הקב"ה וברוך שמו נראה וניכר לכל, כאדם שרואין אותו בפניו. ואין אחד יכול להכחיש כי נס זה לא מה' הוא כאשר חרטומי מצרים בעל כרחם הודו וענו ואמרו (שמות ח', ט"ו) אצבע אלהים היא. ובקריעת ים סוף נאמר בגלוי לעין כל (שם י"ד, ל') ויושע ה' ביום ההוא. שהיה גלוי לעין כל ונראה כי הוי"ה המהוה, הושיע להחריב את הים ליבשה. כי ניכר ה' בזה על ידי פעולותיו. ועל כן פני ה' חלקם זה חלק ישראל לבד שיושיע להם ה' אלהיהם בפנים הנראין ונגלין לעין במופתים למעלה מן הטבע. אבל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום שידעו בראותם כי נעשה בהם שפטים כי זה ודאי מה' הוא שהוא שלא כטבע. לפי שאין הקב"ה כביכול מפליא להם ענינים שלא כטבע, רק כאשר נצטרך לישראל לנער פרעה וחילו בים סוף עבור ישראל. אבל להם בעצמם כשעושה ה' בהם שפטים עושה הכל מלובש בטבע העולם כדי שלא יבינו כי מאת ה' הוא, ויתלו במקרה הטבע כי משגיא לגוים ויאבדם (איוב י"ב, כ"ג). ולזה נאמר (איכה שם, ט"ו) אמרו בגוים לא יוסיפו לגור פני ה' חלקם לא יוסיף להביטם פני כהנים לא נשאו וגו'. פירוש שהגוים אמרו כי לא יוסיפו עוד לגור מפני ישראל לפי שפני ה' חלקם לא יוסיף להביטם. כלומר לא יוסיף עוד להביט בם בפני ה' שהוא חלקם מאז, לפי שפני כהנים לא נשאו וגו'. ולא יוסיף עוד להפליא נוראות אליהם למעלה מן הטבע. ובדרך הטבע ודאי שהם חזקים ביותר מישראל, כי אין ביניהם עוסקי תורה הקדושה להתיש כוחם ומעולם לא שיבר אחד מהם עצמותיו על ה', כקטן מישראל. ועל כן חלק ה' עמו. כי הקב"ה צריך להנהיג את ישראל בבחינת שם הוי"ה המהוה למעלה מן הטבע. כיון שנתן להם התורה להתיש כוחן, מוכרח הוא לנהלם למעלה מהטבע. מה שאין כן בגוים שמלך אלהים על גוים, לא חלק ה', כי אינם זוכים לבחינה זו להנהגה למעלה מטבע לעולם.

עַל-פִּי מַה שֶּׁכָּתַב רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בַּמַּאֲמָר וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת (סִימָן סה עַיֵּן שָׁם) מֵעִנְיַן הַזְּרִיחָה שֶׁל הַבִּטּוּל, כִּי מִי שֶׁזּוֹכֶה לְהִסְתַּכֵּל בְּכָל דָּבָר עַל הַתַּכְלִית. אֲזַי אֵין לוֹ שׁוּם צַעַר וְיִסּוּרִים כְּלָל, כִּי הַתַּכְלִית הִוא כֻּלּוֹ טוֹב כֻּלּוֹ אֶחָד בְּחִינַת עוֹלָם הַבָּא שֶׁאָז יְבָרְכוּ עַל הַכֹּל הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב וְכוּ'. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד, אָטוּ הָאִדָּנָא וְכוּ' אֶלָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְכוּ'. אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא יְבָרְכוּ עַל הַכֹּל הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב וְכוּ', עַיֵּן שָׁם. אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת קָבוּעַ תָּמִיד בִּבְחִינַת הַבִּטּוּל אֶל הַתַּכְלִית. שֶׁהִוא בְּחִינַת כֻּלּוֹ טוֹב שֶׁהוּא בְּחִינַת אֵין סוֹף. כִּי יֵצֵא מִגֶּדֶר אֱנוֹשִׁי. וְצָרִיךְ לִהְיוֹת בִּבְחִינַת רָצוֹא וָשׁוֹב וְכוּ'. וּכְשֶׁהוּא בִּבְחִינַת וָשׁוֹב אֲזַי הָרְשִׁימוּ שֶׁנִּשְׁאָר מִן הַבִּטּוּל מֵאִיר אֶל הַדַּעַת וְזוֹכֶה לְהַשָּגַת הַתּוֹרָה. וְהַשִּמְחָה שֶׁזּוֹכֶה מִבְּחִינַת הַבִּטּוּל שֶׁהוּא כֻּלּוֹ טוֹב. שֶׁעַל-יְדֵי זֶה יֵשׁ לוֹ שִׂמְחָה וְהַשִּמְחָה הַזֹּאת הִיא כְּלִי לְקַבֵּל הַתּוֹרָה שֶׁמַּשִּיג עַל-יְדֵי הָרְשִׁימוּ וְהַזְּרִיחָה שֶׁל בְּחִינַת הַבִּטּוּל אַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה לָזֶה. כִּי זֶה עִקַּר הַתַּכְלִית לְמִי שֶׁזּוֹכֶה לָזֶה בִּשְׁלֵמוּת. וְזֶה עִקַּר תַּעֲנוּג עוֹלָם הַבָּא בְּחִינַת עָתִיד הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא לַעֲשׂוֹת מָחוֹל לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא. וְכָל אֶחָד מַרְאֶה בְּאֶצְבָּעוֹ זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ וְכוּ'. 'מָחוֹל', זֶה הַשִּמְחָה וְכוּ'. 'מַרְאֶה בְּאֶצְבָּעוֹ', הַיְנוּ הַזְּרִיחָה וְהָרְשִׁימוּ שֶׁל הַבִּטּוּל שֶׁעַל-יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה הַתּוֹרָה שֶׁהִיא בְּחִינַת אֶצְבַּע אֱלֹקִים (שְׁמוֹת ח) וַאֲזַי נִתְגַּלֶּה הַשָּגַת דְּבֵקוּת אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּחִינַת זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ וְכוּ', עַיֵּן שָׁם. וְעַיֵּן גַּם-כֵּן בַּמַּאֲמָר אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ (בְּסִימָן ד) מֵעִנְיַן הָרְשִׁימוּ שֶׁל הַבִּטּוּל שֶׁמֵּאִיר אֶל הַדַּעַת לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים וְכוּ'. בְּחִינַת אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים וְכוּ', עַיֵּן שָׁם וְהָבֵן אִם תִּזְכֶּה:

ועל דרך המוסר אמרתי ביאור המדרש הנ"ל, בהקדים לתת טעם על מה דפתח לשון רבים ומסיים בלשון יחיד. וטעם על יונתן בן עוזיאל ששינה בפסוק מיחיד לרבים, לבד בעל הארץ אשר נשבע לאבותיך (דברים ז יב) שלא שינה, וכן בואכלת את כל העמים (דברים ז טז), ובוהסיר ה' ממך (דברים ז טו), פירש ההתחלה בלשון יחיד, ומסיים בלשון רבים. על פי כי אם נשמור כל התורה כולה בכלל, ינתן שכר לכל אחד על כולה, שכל ישראל ערבין ועשה מה שבחקו, כמאמר רז"ל בקידושין (דף ל"ט: וסנהדרין קי"א.) למי שלא קיים רק חק אחד כאלו קיים וכו', ואף מי שפירש למי שמשייר חק אחד, אלו ואלו דברי אלקים חיים, דההוא בסיפק בידו וההוא באין סיפק בידו. ויתכן יותר על פי שכתבנו בפרשת תולדות כי שכר מצוה אחת בלתי תכלית, ואין הפרש רק בזיכוך הנפש, ודו"ק. ועל פי זה מבואר ישב ולא עבר עבירה וכו' (קידושין ל"ט ע"ב), רק דאין זה רק בכל ישראל, אבל ביחיד לבד לפעמים יש צדיק ורע לו (ברכות ז' ע"א), ועל פי העקרים בזה. וכונת הפסוק גם לזה, דשילום ליחיד בזה אינו רק בשמירת כולם, ולזה כיון יונתן בן עוזיאל שלא תטעה דהשכר גשמי רק בשמירת יחיד לבדו, (והפסוק אינו מכוון רק לכונה הראשונה ודוק, אבל התשלומין ליחיד לבד גם כן מוכרח), לזה כיון יונתן בן עוזיאל לפרש דהשילום לכל יחיד בפני עצמו בעולם הזה מוכרח, רק ברבים רק במקום דאי אפשר למיטעי, הניחו כפי הכתוב. ובוהסיר כונתו מבואר על פי הרמב"ן שחילק בין חולי להמדוה. והאברבנאל מפרש יותר וז"ל: באמרו כל חולי, כיון על חלאים הנהוגים לפי מנהג הטבע, על כן אמר בהם לשון הסרה. ומדוי מצרים היינו שאינם רגילים לבוא והם אצבע אלהים (שמות ח טו), אמר לא ישימם בך, עיין שם. ועל פי מ"ש לעיל בהפטורה נחמו על הכתוב (ישעיה מ ב) דברו וכו', פירוש הפסוק (ישעיה מט יד) ותאמר ציון עזבני, כי לפעמים על ידי שהקב"ה עוזבו ומסיר השגחתו, נופל ממילא תחת מקרי ופגעי הזמן, עיין שם. וזה ודאי אינו דיהיה צדיק נתון תחת המקרים, כי כבר נאמר בפסוק (תהלים לז כה) ולא ראיתי צדיק נעזב וק"ל, וכן כי לא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו (תהלים לז כח), דלעולם כונתו בין רע או טוב, על כן פירש יונתן בן עוזיאל בלשון יחיד, והבן. ונחזור לענינינו, ואבאר עוד יותר שזה שאמר אפילו לא קיים רק חק אחד כאלו קיים, אינו רק במשתוקק לקיים ונאנס ולא עשה, כאמרם ז"ל (ברכות דף ו'.) חישב לעשות מצוה כו', ואם כן במשתוקק תמיד לקיים ואומר מתי יבוא לידי ומצטער על שלא בא לידו, וכמו שפרשתי בר' עקיבא (שם (ברכות) דף ס"א ע"ב) דאמר שכל ימי הייתי מצטער כו', ואם כן כבר קיימתי כמה פעמים מצות קידוש השם לאין מספר, ועכשיו יאבד הכל דמתגליא מלתא למפרע, וק"ל. וכבר הארכתי בפרשת שמיני בכעין זה, והטעם לזה על פי המבואר בשו"ט שכל הנשמות אחת, והמחשבה הוא פועל הנפש בלבד, כמבואר במורה נבוכים חלק א' פרק א' על בצלמנו (בראשית א כו), כי אין במורגשים שישתמש בלי הגוף וכוחותיו, והוא פלא שישתמש בעל הגוף בלי גוף. והנה אם יש לו המחשבה ונאחז במצוה זה מצד נשמתו, ונמצא מתאחד באחד המחשב במצוה זו, ואף שאין כלי מעשה גומרין מצד שלא היה בחקו, הלא גמר האחר וכבר נתאחד עמו בנפש שהוא עיקר והגוף טפל, מה שאין כן באין מחשב כלל. ואל תדמה כי אף שבעולם הזה לא נשתתף בהמחשבה, מכל מקום בעולם הבא בעת התשלומין שאז משתוקק מאד ומצטער על המצוה שחסר, אם כן יש לו דביקות בהמצוה כמו במצטער בחייו. זה אינו, דבשלמא קודם שיבנה ונעשה הפעולה, שייך שפיר לומר דכיון שנדבק בפעולה זו, הוי כאילו סייעו בהבנין, מה שאין כן בכבר נגמר. ועל דרך זה יובן והיה עקב תשמעון, וכשתשמעו אז ושמרתם לשון ואביו שמר וכו' (בראשית לז יא), וכמו שפירש האלשיך על ושמרתם, דהיינו שתצאו ותמתינו על ועשיתם וכו', דהיינו שיהיה להם השתוקקות הנ"ל, אז ושמר לך, לך דייקא שתהיה המצוה כאלו עשית בעצמך כי אז כל ישראל ערבין זה בזה (שבועות ל"ט ע"א), לשון תערובות, כי שמעתי לפרש כן לשון ערבין. ועל זה תבין דברי חכמים וחידותם דברי המדרש הנ"ל, דהיינו כל ישראל שהוא כדרך מנורה של פרקים, ועיין ביד יוסף שדרשו (פסי"ר פ"ז) והנה מנורת זהב כולה (זכריה ד ב), אלו ישראל, וידוע (סנהדרין צ"ז ע"א) עולם הבא הוא עולם שכולו שבת, וחטאת הוא לשון חסרון, כמו קולע אל השערה ולא יחטא (שופטים כ טז), ועל ידי זה תבין שאלת המדרש מאי לטלטלה בשבת, ר"ל בעולם הבא היינו לטלטל מזו לזו בשביל הדביקות שיש לו אז. והשיב שהמרכיב, היינו שהדבוק אז חייב חטאת (לשון חסרון), כלומר על שחיסר בעולם הבא הרכבה הנ"ל, וממילא דאין מטלטלין. והשיב המרכיב כו'. ושאל מפני מה, מה בין דביקות זה לזה. והשיב מפני שהמרכיב הוא כבונה, דהיינו שזה שעושה מצוה הוא בונה ופועל פעולה והמרכיב שוה לו, וכל הבונה בשבת על דרך המליצה אין לו תועלת, כי חייב חטאת על מה שחיסר הבנין בעת שהוא צריך לבנות. מה שאין כן בשכבר נבנה דאז יהיה הכל נגמר, דכל הבנין מששת ימי הבראשית יוגמר אז, כמו שפירש הרמב"ם ז"ל על ועמדו רגליו ביום ההוא (זכריה יד ד), ודוק כי הוא פירוש יקר מאד.