Chasidut על תהילים 136:2

בסכות תשבו שבעת ימים וגו' למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים (ויקרא כ״ג:מ״ג).
אמר בזה כבוד אאמו"ר זללה"ה שיש שני מיני הגנות אצל האדם. יש הגנת פנימי, דהיינו אכילה ושתיה שהאדם מקבלם לתוכו ומקבל חיות מהם. ויש הגנת בחינת מקיף, דהיינו הגנת בית שהוא למחסה ולמסתור מזרם וממטר. וזה למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי. כי באמת עיקר עבודה אצל ישראל הוא כמו שכתיב (שמות ל״א:י״ג) לדעת כי אני ד' מקדישכם. והיינו שהעבודה אצל ישראל הוא שרוצה לדעת ולהכיר בתפיסתו את אור רצונו ית'. שאני אצל האומות שאף שנמצא לפעמים אצלם עבודה אבל הוא רק על הגוון, ורצונם תמיד להסתיר את אור השורש שבל יכירו בתפיסתם רצונו ית', וכמו שאיתא בש"ס (מנחות ק'.) דקראן ליה אלהא דאלהא. אף שמצינו שדהע"ה ג"כ אמר (תהילים קל״ו:ב׳) הודו לאלהי האלהים. אכן החילוק הוא, שהאומות אין רצונם בתפיסתם להכיר את אור השורש. הן אמת שזה מודים שלמעלה מדעתם הציב השי"ת כל אלו הלבושים, אבל בתפיסתם אינם רוצים לידע מה. וזה מרמז דקראן ליה אלהא דאלהא. שאני אצל ישראל מרמז, שזה שאמר דהע"ה הודו לאלהי האלהים, והיינו שישראל אחר כל אלו התלבשות שהציב השי"ת, רצונם להכיר בדעתם את אור השורש, ורצונם להכיר בתפיסתם את הרצון של השי"ת מכל הלבושים של עוה"ז, וזה מרמז הודו לאלהי האלהים שנאמר אצל ישראל. והבירור של זה החילוק שישראל עובדים באמת להשי"ת והאומות רק על הגוון, זה הוא מצות סוכה, כמו שמצינו שהבירור שלעתיד יהיה מצות סוכה, כמו שאיתא בש"ס (עבודה זרה ג'.) תנה לנו מראש ונעשנה וכו' אמר הקב"ה מצוה קלה יש לי וסוכה שמה וכו' והקב"ה מקדיר עליהם חמה וכל אחד בועט בסוכתו ויוצא ופריך והתנן המצטער פטור מן הסוכה ומתרץ בעוטי לא מבעטי. והענין בזה כי מאחר שהאומות אינם עובדים אלא על הגוון, על זה נותנים הויה לתפיסתם, ואין ביכולתם לבטל את תפיסתם להשי"ת. והיינו בעת שהשי"ת מראה להם שמתחיל להנהיג בהנהגה חדשה, אינם יכולים לבטל את דעתם ותפיסתם, מאחר שכל עבודתם אינו אלא על הגוון. הן אמת שבעת שהשי"ת מתחיל בהנהגה חדשה נתבטלו לגמרי, וזה מורה שהקב"ה מקדיר החמה שיתבטלו אז. אבל הם לבטל עצמם אינם יכולים. אבל ישראל מאחר שעבודתם באמת להשי"ת, לזה אינם נותנים שום הויה לתפיסתם ויכולים לבטל כל דעתם ותפיסתם להשי"ת, ורצונם תמיד להתמשך אחר רצונו ית' בכל עת ועת, ולזה אינו מבעט. נמצא שזה הוא הבירור שישראל עובדים באמת מעומק לבם, והם אינם אלא על הגוון. וזה שכתיב למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי וגו' כי סוכה מרמז על הגנה, שמכיר שהשי"ת מגין עליו. הן אמת שהגנת בית נמי נקרא הגנה כנ"ל, אבל אינו מכיר מי הוא המגין עליו מרוחות רעים ומטללים רעים. אבל סוכה מרמז כמו שכתיב (ישעיהו ד׳:ו׳) וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר. שבסוכה רואה מי הוא המגין עליו מרוחות רעים ומטללים רעים, וזה הוא מדה במדה, יען שהאומות אינם מבטלים דעתם להשי"ת, ולזה כשהשי"ת מגביה מעט למעלה נתבטלו לגמרי שאני ישראל מאחר שתמיד עבודתם להכיר בדעתם את אור השורש, ונמשכין אחר רצונו ית' בכל הנהגה והנהגה, ולזה אינם מתבטלים לעולם. והשי"ת נותן להם מקום בכל הנהגה והנהגה, ומראה להם כי הוא המגין עליהם שזה מרמז מצות סוכה:

הנה אף שגם דוד המלך אמר (תהילים קל״ו:ב׳) הודו לאלהי האלהים, שזה משמע ח"ו כמו שהאומות קראן ליה אלהא דאלהיא, אכן דוד המלך אמרו בין הכ"ו כי לעולם חסדו, שאמר זה השבח על הכ"ו דורות שמבריאת עולם עד מתן תורה, שהקב"ה זן אותם בחסדו חסד חנם, וממתן תורה ואילך חפץ השי"ת שהאדם ימשיך אור ורצון השי"ת בתפיסתו, ובזה יעבוד עבודת השי"ת כל הימים אשר יחיה^סטכמבואר בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה בסוכות [ב]: אצל האומות אף שנמצא לפעמים אצלם עבודה אבל הוא רק על הגוון, ורצונם תמיד להסתיר את אור השורש שבל יכירו בתפיסתם רצונו ית', וכמו שאיתא בש"ס (מנחות ק.) דקראן ליה אלהא דאלהא. אף שמצינו שדהע"ה ג"כ אמר (תהילים קל״ו:ב׳) הודו לאלהי האלהים. אכן החילוק הוא, שהאומות אין רצונם בתפיסתם להכיר את אור השורש. הן אמת שזה מודים שלמעלה מדעתם הציב השי"ת כל אלו הלבושים, אבל בתפיסתם אינם רוצים לידע מה. וזה מרמז דקראן ליה אלהא דאלהא. סוד ישרים סוכות אות ג.. ואף שהשי"ת נקרא עליון שהוא משולל מכל גוון ולמעלה מכל תפיסה, אך ע"י עבודה יכיר גם הוא איך שחסדו ית' והשגחתו על כל ומלכותו בכל משלה. והעכו"ם מצדם רוצים לדחות זאת מעיניהם שלא יאיר להם כלל שנמצא בורא בעולם (וכענין שנתבאר בפסוק ומקללך אאר לקמן פרשה זו אות כ) לזה אין להם שום הכרה מצדם איך שרצון השי"ת חי בכל הענינים. אבל אבינו אברהם, כל ימיו אשר חי היה מייגע את עצמו תמיד להכיר מפורש בתפיסת שכלו איך שרצון השי"ת חי בכל, לזה היה לו הכרה שהשי"ת הוא חי החיים, ואף גם בעניני עוה"ז נמצא חיים מרצון השי"ת^עלעיל פרשה זו אות ה ד"ה צדק ובהערה מ שם., ובאשר עמל מצא והמציא שגם בהאומות מנהג השי"ת. וזה הוא כוונת המדרש משל לבירה דולקת וכו' תמה ואמר תאמר שהבירה בלא מנהיג. והיינו אחר שראה מה נעשה בדינם של דור המבול ודור הפלגה, והאיר לו השי"ת שהוא בעל הבירה, והוא שהשי"ת הראה לו אף המכוון שהיה לו באלו הדורות. ולזה אמרו הציץ עליו ולא אליו, שרק בזה בוחר השי"ת, שאדם יחפש ויבקש תמיד לידע בכל אשר יאונה לפניו מי ברא אלה ומי מנהיג ומושל בעולם. ולזה האדם ממציא עצמו השי"ת להבינו כוונתו אף בהבירה דולקת:

ויפגע במקום וגו'. במדרש רבה (ויצא סח) למה שמכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום לפי שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו כו' לגבור שהוא רוכב על הסוס וכליו משופעים אילך ואילך הסוס טפילה לרוכב ואין הרוכב טפילה לסוס כו'. הענין בזה הוא, דהנה בשלהי מנחות (קי.) מגנה שם את האומות בזה שקוראין את השי"ת אלהא דאלהיא, ואף שגם דוד המלך אמר (תהלים קלז) הודו לאלהי האלהים כי לעולם חסדו, ובמשנה תורה גם כן כתיב (עקב י) אלהי האלהים אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד. אכן הענין בזה הוא, כי בחינת אלהים הוא שהשי"ת צמצם את אורו הזך ונתן מקום להבריאה למען יוכל שאת שלא יתבטל בהתרבות האור^סבכמבואר בתפארת יוסף שמחת תורה ד"ה אתה הראת [א]: שם אלהים, מורה מה שהשי"ת הלביש את אורו בלבושים כדי שיהיה לאדם תפיסה, עד היכן שזה הכח שהציב השי"ת שנדמה לאדם לפעמים שעשה ח"ו להיפך מן רצון השי"ת, נכלל ג"כ בשמא דאלהים, כדאיתא בזוה"ק (בחוקתי קיג.) אף שעבד עבודה זרה ג"כ נקרא בשמא דאלהים אחרים.. ודעת האומות הוא, שאמת הוא שהשי"ת הוא קדמון לכל העולם, ועל זה מורה מה שקוראין את שם ה' אלהא דאלהיא, אבל משעה שברא את הבריאה, מאז עזב ה' את הארץ, והטבע מנהגת בעולם בלי השגחתו ית', כן הוא דעתם המשובשת. אבל לא כאלה חלק יעקב, כי ישראל אומרים שמאז ועד עולם לא יבצר ח"ו השגחת השי"ת, כי מבלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו, וכח וגבורה הנמצא בכל צבא מעלה הוא מהשי"ת הנותן בהם כח וגבורה להיות מושלים, ופועל בהם תמיד כמו בשעה שבראם. וזהו, הודו לאלהי האלהים כי לעולם חסדו, והוא שאף שנתן בהם כח וגבורה שיתהוו בעולם, על כל זה הוא מהוה אותם בכל רגע שלא יתבטלו בהתפשטות אורו, ועדיין הוא מנהג את עולמו, והוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, והשי"ת הוא הנותן מקום להויוות העולם מצמצם את אורו לבל יתפשט ויתבטלו ממציאותם^סגמבואר בתפארת יוסף פרשת קרח ד"ה בקר: כמו שאמר כבוד אזמו"ר זללה"ה החילוק בין דעתם של ישראל ובין דעתם של אומות העולם. שדעתם של ישראל הוא, כמו שאנו אומרים המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, והיינו לא שהשי"ת ברא פעם אחת הטבע ומאז והלאה מתנהגת מעצמה, לא כן ח"ו, אלא שהשי"ת משפיע חיים לכל הבריאה בכל רגע ורגע, ואם יפסוק השגחתו להבריאה רגע אחת, אז יתבטל תיכף. וכמו שאיתא בתקוני זוה"ק (הקדמה יז:) וכד אנת תסתלק מנהון אשתארין כלהון שמהן כגופא בלא נשמתא. וזה מורה, שאם יסור ח"ו השגחתו אפילו רגע אחת, לא יהיה להבריאה שום קיום כלל. וכל הקיום הוא מזה שהשי"ת נותן להבריאה חיים בכל רגע ורגע, וכמו שכתוב (נחמיה ט׳:ו׳) ואתה מחיה את כולם. וכל זה הוא דעתם של ישראל, לא כן הוא דעתם של האומות, שהם קורין להשי"ת אלהא דאלהא, כדאיתא בש"ס (מנחות קי.) והיינו שהם אומרים שהשי"ת נתן כח לצבא מעלה ומתנהגת העולם מעצמה וכו'. שאומרים שיש כח בצבאי מעלה לנהג בזה העולם, וזה אשר חלק להם, שהשי"ת הניח מקום להם לטעות כדי להחליקן ולטרדם מן העולם. וזה הוא החילוק בין אמונת ודעתם של ישראל לדעתם של האומות. והוסיף על זה שם במאמרי חג הסוכות ד"ה בסוכות [ב]: כמו שאיתא בש"ס (מנחות קי.) דקראן ליה אלהא דאלהא. אף שמצינו שדהע"ה ג"כ אמר (תהילים קל״ו:ב׳) הודו לאלהי האלהים. אכן החילוק הוא, שהאומות אין רצונם בתפיסתם להכיר את אור השורש. הן אמת שזה מודים שלמעלה מדעתם הציב השי"ת כל אלו הלבושים, אבל בתפיסתם אינם רוצים לידע מה. וזה מרמז דקראן ליה אלהא דאלהא. שאני אצל ישראל מרמז, שזה שאמר דהע"ה הודו לאלהי האלהים, והיינו שישראל אחר כל אלו התלבשות שהציב השי"ת, רצונם להכיר בדעתם את אור השורש, ורצונם להכיר בתפיסתם את הרצון של השי"ת מכל הלבושים של עוה"ז, וזה מרמז הודו לאלהי האלהים שנאמר אצל ישראל.. וזה הוא כונת המדרש לגבור שרוכב על הסוס וכליו משופעים אילך ואילך, היינו שהשי"ת העמיד בעולם התפשטות מטובה עד שיכול להתדמות לעיני הבריאה שהטבע מתנהג בעצמו, כמו שנדמה לעין שהסוס מנהג את הגבור עם הכלים שעליו, אבל האמת הוא לא כן, כי הגבור הוא סובל את כליו ומנהיג את הסוס כרצונו במתג ורסן לבל ילך אנה ואנה. כן הנמשל הוא בהשי"ת, שהאמת הוא לא כאשר ידמה לב האדם על ידי זה שנמצא בהתפשטות טובה בעולם שהעולם כמנהגו מתנהג, לא כן הוא, רק השי"ת הוא המושל והמעציר בעולם ומנהיגה כרצונו, ואוחז באורו לבל יתפשט, בכדי שיהיה הויה להבריאה ולא תתבטל בריבוי אורו ית':