Chasidut על תהילים 45:2

וַאֲזַי, כְּשֶׁהָאֲוִיר נָח וָזַךְ, אֲזַי כְּשֶׁמְּדַבֵּר זֶה שֶׁיָּכוֹל לְדַבֵּר דִּבּוּר הַיִּשְׂרְאֵלִי, הַיְנוּ דִּבּוּר הַקָּדוֹשׁ, אֲזַי זֶה הַדִּבּוּר נִכְתָּב וְנֶחְקָק בְּהָאֲוִיר, בִּבְחִינַת (תהלים מה): לְשׁוֹנִי עֵט סוֹפֵר מָהִיר; וַאֲזַי הוֹלֵךְ הַדִּבּוּר וְנִשְׁמָע לְמֵרָחוֹק, בִּבְחִינַת (אסתר ט): וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל הַמְּדִינוֹת; כִּי מֵחֲמַת שֶׁהָאֲוִיר נָח וְזַךְ, יְכוֹלִים לִשְׁמֹעַ לְמֵרָחוֹק,

אך מפני מה נקרא עזיבת החטא בלב חרטה הוא מלשון חרט אנוש כי ידוע כי הוידוי בפה הוא העיקר וגם שיהא מן הלב כי הפוגם וחוטא מוחק כביכול אות שלו שמשם שורש נשמתו ונפסק מהקדושה וכשמחוודה בהדבור והדבור נמשך מן האות כאמור אזי מחדש את האות וכותבו מחדש מה שמחק והעיקר שיהא מן הלב כמו החרט דהיינו הקולמוס לא יכתוב בו אם לא יטבלנו בידו והלשון נקרא עט סופר כמ״ש (תהלים מ״ה, ב׳) לשוני עט סופר וגו׳ וצריך להצטרף אליו הלב בעיקר ואחר כך יעשה טוב ולא יחזור לסורו:

וְכֵן אָסְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת קח) לִכְתֹּב עַל עוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ – מִן הַמֻּתָּר לְפִיךָ. וּכְשֶׁלּוֹמֵד עִם אַחֵר, הוּא בְּחִינַת כְּתִיבָה. כִּי הַלָּשׁוֹן הוּא בְּחִינַת (תהילים מ״ה:ב׳): לְשׁוֹנִי עֵט סוֹפֵר מָהִיר, שֶׁנֶּחֱקָק וְנִכְתָּב עַל לֵב הַתַּלְמִיד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי ג׳:ג׳): כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ. וְעַל כֵּן צָרִיךְ שֶׁלֹּא יִהְיוּ דְּבָרָיו נִכְתָּבִין עַל בְּחִינַת עוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה, הַיְנוּ תַּלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן.