חסידות על תהילים טו:ד

או יאמר והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם (דברים ז יב). בדרך המוסר, כי איתא במדרש (דב"ר פ"ג א') שכרו בעקב, כלומר באחרונה, וכן פירש האב"ע כמו לעולם עקב (תהלים קיט קיב). ועל דרך זה נ"ל על פי שכתב האלשיך בתהלים סי' ט"ו בפסוק (תהלים טו ד) נבזה בעיניו נמאס וכו', כי אף שהוא שפל, מקפידין עליו ליקח ממנו דין וחשבון. וגם מ"ש האלשיך בפרשת אחרי (ויקרא טז ב) כי בענן אראה וכו', עיין שם דדין וחשבון (אבות פ"ג מ"א), היינו כמו שאמרו רז"ל שמלמדין אותו כל התורה, ושואלין לו דין העבירות ועונשין, ואחר כך מזכירין לו שעבר עליהם, עיין שם. עוד שם עתיד אתה בגופך ונפשך, על פי הרכבת חיגר על הסומא וכו' (סנהדרין צ"א ע"א), עיין שם. והנה מפרשין על פי זה (תהלים קמו ד) תצא רוחו ישוב לאדמתו ביום ההוא וכו', כלומר גם אחר שתצא רוחו ונשמתו, שוב ישוב לאדמתו היינו גופו, כמו שדרשו (סנהדרין צ"א ע"ב) ואל הארץ לדין (תהלים נ ד), זה הגוף, ושוב אין לו שום טענה ומענה, וזה ביום ההוא אבדו עשתנותיו. והנה בעוד האדם חי, יש התחברות לגופו ונפשו שחברן היוצר ונחשבין לאחד, מה שאין כן אחר המות שאם מרכיבין, היינו רק לקבל עונשן, אבל אין להם חיבור בעצם, רק לרוכב דמי כמו שהוא במשל שהוא איש על איש. ועוד נקדים כמו שהוא בזכירת האדם את עצמו שיזכור ראשיתו ואחריתו דהיינו לפנים ולאחור, הכי נמי בענין מתן תורה ראוי לזכור מה לפנים יום אשר עמדת בחורב (דברים ד י), ולדמות בכל יום כאלו עמידה זו היה היום, כמו שנאמר (דברים ו ו) (היום) על לבבך. הכי נמי ראוי לזכור שמיעת התורה שישמע אחר הפרדו, וידמה שהוא עכשיו, ואלו יצויר אז השמיעה והעשיה ודאי היה עושה בלב שלם, הכי נמי ידמה עצמו שהוא עכשיו כן, ואף על פי כן הוא עת העשיה, וכשיעשה בבחינה זו ודאי יעשה על השלימות. ועל פי זה יתבארו הפסוקים, דפרשת ואתחנן מסיים (דברים ז יא) ושמרת את המצוה וכו' אשר אנכי מצוך היום לעשותם, ר"ל כמו שדרשו (ספרי ואתחנן ו' ו') מצוך היום, בכל יום ויום יהיה בעיניך כחדשים, דהיינו כאלו צוך היום. ובזה מדוקדק תיבת לעשותם כו', הצווי שלפנים היינו לעשותם, ולכך קרוי ציוה, מה שאין כן השמיעה דלאחר כך בעולם עליון אינו לעשותם, רק לידע כי הוא שופט צדק, ולכך רק שמיעת החקים יקרא, והבן. ולזה אמר והיה עקב תשמעון, ר"ל מה שתשמעון בסוף את המשפטים, יהיה גם כן כן שכל יום יהיה בעיניך כאלו הוא היום הזה, ולכך נאמר כאן בלשון רבים, לפי שאז הגוף והנפש נחשב לשנים, ושמרתם ועשיתם אותם בבחינה זו והבן, ולכך נאמר בלשון רבים, וכשתעשה כן אז ושמר לך, והבן.

אַךְ כְּשֶׁהוּא נִזְהָר וְשׁוֹמֵר כְּבוֹד ה' שֶׁיִּהְיֶה בִּשְׁלֵמוּת, שֶׁהוּא נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס, עַל־יְדֵי־זֶה יוּכַל לְדַבֵּר דִּבּוּרִים הַמְּאִירִים, בִּבְחִינַת (יחזקאל מ״ג:ב׳): וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבוֹדוֹ, וְהֵם מְאִירִים לוֹ לִתְשׁוּבָה, וְיָכוֹל לָבוֹא לִתְבוּנוֹת הַתּוֹרָה לְעָמְקָהּ כַּנַּ"ל:

ו וְכָל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ יָכוֹל לֵידַע הַעֲלָאַת הַכָּבוֹד לְשֹׁרֶשׁ הַיִּרְאָה. לְפִי הַכָּבוֹד שֶׁמְּכַבֵּד אֶת יִרְאֵי־הַשֵּׁם, כֵּן עָלָה הַכָּבוֹד לְשָׁרְשׁוֹ, כִּי שָׁם שֹׁרֶשׁ הַכָּבוֹד, בִּבְחִינַת (שם טו): וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד. כִּי כָּל זְמַן שֶׁהַכָּבוֹד הוּא בַּגָּלוּת, כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ, הוּא מְזַלְזֵל בְּיִרְאֵי ה', וְכָל אֶחָד לְפִי תִּקּוּנוֹ אֶת הַכָּבוֹד, כֵּן הוּא מְכַבֵּד יִרְאֵי ה':