חסידות על תהילים יד:ז

והנ"ל בזה, בהקדים לפרש המאמר (במו"ק דף ט'.) שם אנשים הללו בעלי צורה הם, זיל גבייהו דלברכוך וכו', עיין שם. ודברי מהר"ם פאדוואה בזה ידועים, (מובא במהר"ם שי"ף בנדפס בסוף מסכת חולין ד"ה במדרש רבה אלה הדברים), ועיין מ"ש מהר"ם שי"ף ז"ל בדרושותיו שם בסוף מסכת (חולין) על פי זה על הפסוק (דברים כג ו) ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם וגומר. והנה גם אני אענה את חלקי על הגמרא הנ"ל, על פי דאיתא דברכה ותפלה בהסתר, עדיף מצד זה שלא יהיה קיטרוג, וכמ"ש התוספת במסכת ברכות (דף ג' ע"א) ד"ה ועונין, הטעם דלכך ניתקן הקדיש בלשון תרגום, עיין שם. וכן גם כן בענין זה שאומר בלשון סתר, מיהו זה יתכן לפי מ"ש המפרשים דהמלאכים אינם יודעים מחשבות והבן זה, והתוספות שם שמיאנו בטעם זה, וכתבו כדי שיבינו הנשים וקטנים, נראה לי ברור דאזלי לשיטתם כמ"ש (בשבת דף י"ב ע"ב [ד"ה שאין]), ובהרא"ש מסכת ברכות (פרק היה קורא דף י"ג ע"א) דיודעים מחשבות שבלב, וכל שכן לשון תרגום, והא דאמר דאין מכירין בלשון ארמי, הניחו התוספת בתימא שם במסכת שבת, והרא"ש שם במסכת ברכות פירש דלשון זה מגונה בעיניהם שיזדקקו לו, אבל מכירין אותו, עיין שם. אם כן לפי זה לא שייך לומר דקדיש ניתקן בלשון תרגום כדי שלא יבינו ולא יהיה קיטרוג, דהא באמת מבינין הם. אבל המפרשים מפני קיטרוג, סוברים דאינן יודעין מחשבות ואין מכירין ממש, ובאמת שיטה זו של המפרשים מוחיורת יותר הן בפשט לשון הגמרא דמסכת שבת (דף י"ב ע"ב), והן בפשט לשון הגמרא מסכת סוטה (דף ל"ג ע"א) שם דפריך מבת קול דשמע יוחנן כהן גדול, ומבת קול דשמע שמעון הצדיק שם, ואיבעית אימא גבריאל הוא דהוי, עיין שם. ולמאן דמפרשים דלשון זה מגונה בעיניהם, לא מוכרח מגבריאל כלום. והנה לשיטה זו של המפרשים דאינם יודעים המחשבות, טוב יותר ברכה בהסתר, דהרי נראה כקללה והוא ברכה במחשבה דאז אין קיטרוג, דהא המקטרג אינו יודע שיש כאן ברכה שיקטרג עליו, ואם יקטרג ויאמר יהיה כדבריו, כמו שאמרו רז"ל (ברכות י"ט.) אל יפתח אדם פיו לשטן וכו', הלא באמת ברכה הוא, וישיב לו השי"ת אקיים כמאמרך דיתקיים כאשר דבר זה האדם, וממילא בא הברכה, והבן זה. אך אליה וקוץ בה, דאם כן אין מלאכי השרת נזקקין לה להכניס התפלה והברכה, דשורש ויסוד הברכה היא תפלה שמתפלל על זה האדם שיהיה לו כך וכך, ואם כן אין מכניסין מלאכי רחמים הממונים על התפלה להכניס, כיון דסוברין דקללה הוא, וכמו שאמרו רז"ל בלשון ארמי. אך במקום דשכינה שורה על המברך, אין צריך למלאכים מכניסי התפילה, וכמו שתירצו בגמרא שם במסכת שבת (י"ב ע"ב) שאני חולה דשכינה עמו. וכן הוא לדעתי הפירוש במה דמשני הגמרא (סוטה ל"ג ע"א) לא קשיא, כאן ביחיד כאן בצבור, עיין שם. היינו משום דבצבור איכא השראת שכינה, כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין ל"ט.) אכל בי עשרה שכינתא שריא, לכן אין צריכין למלאכי השרת. ואפשר הא דפירש רש"י שם הן הן הדברים שכתבתי, דמשום הכי אל כביר דהיינו רבים לא ימאס (איוב לו ה), משום דשורה עמהם ומקבל תפילתן מיד ואין מונע והבן זה, ועיין במ"ש הרא"ש ז"ל שם במסכת ברכות (דף י"ג ע"א), והא דלא משני הגמרא שם במסכת שבת שאני רבי אלעזר דצדיק גמור היה והשכינה עמו, דאם כן היה נחשב לגאוה מרבי אלעזר ולרמות רוח ח"ו והיה מסלק השכינה, כמו שאמרו רז"ל במסכת סוטה (דף ה'.) כל המתגאה וכו', לכך תירץ הגמרא שאני חולה וכו', והבן. והנה בעלי צורה, היינו צלם אלקים ושכינה שורה עליהם, וכיון דהעיד עליהם רבי שמעון בן יוחאי כך, האמינו בדבריו דבאותה שעה השכינה אצלם, ואף דהם לא שמעו מרבי שמעון בן יוחאי, י"ל בתרתי, או דבנו אמר להם כשא"ל אמר לי אבא זיל גבייהו דלברכוך, מסתמא אמר להם הטעם, או שהבינו מעצמם כיון דפקיד לבריה דליזול גבייהו דלברכוהו, מסתמא יודע שיש עכשיו השראת השכינה אצלם, לכך ברכו אותו בלשון הסתר, שהוא טוב מצד שאין קיטרוג, ולא יזיק מה שמלאכים לא יזדקקו, דהא אין צריך למלאכים כנ"ל. היוצא מזה, דבהא איכא פלוגתא אם המלאכים יודעין מחשבות או לא. ונ"ל ברור דבזה פליגי רבי אליעזר ורבי יהושע בהא על מה שדרשו רז"ל (סנהדרין צ"ח.) זכו אחישנה, לא זכו בעתה (ישעיה ס כב), דקשה אם יוכל להיות הגאולה בלא עתו בזכו, אם כן למה יאחר העת כנ"ל, יבא קודם אף אם לא זכו. אך הא לא קשה מידי, דדעת לנבון נקל דיותר טוב שיבא על ידי זכו, וכמו שפירש האלשיך בפסוק (תהלים יד ז) מי יתן מציון ישועת ישראל, ולכך ממתין השי"ת אולי ישיבו ויזכו, דמססורת בידינו דהידיעה אינו מזדקק לבחירה, והבן זה. רק כשיתאחר כל כך ולא ישובו, אז יאמר הקב"ה למעני למעני אעשה (ישעיה מח יא). אך אי אמרינן כרבי אליעזר דגם בעתו לא יהיה הגאולה בלי תשובה, ויעמיד להם מלך כהמן ועל ידי כן ישובו בהכרח, ואף על פי כן יהיה התשובה ברצון כמ"ש הסברא של הרמב"ם, אם כן כיון דגם זה נחשב ממש לתשובה ברצון, אם כן הדרא קושיא לדוכתא למה יאחר הזמן כל כך, יקדים זה כיון דגם זה היה ממש תשובה ברצון, אלא ודאי דלא נחשב זה לרצון, ואם כן נסתר תירץ רבי אליעזר מכל וכל. אך יש לומר דבאמת נחשב לרצון גם תשובה זו כמ"ש, רק דמכל מקום קטרוג עליונים יש, שאינם יודעים המחשבות ונחשב אצלם כאונס גמור, לכך ממין השי"ת אולי ישובו בלא זה ולא יהיה קטרוג כלל שזה יותר טוב, וכן היה במנשה שקטרגו (סנהדרין דף ק"ג.) ואמרו חסריה לגנבא וכו', והשי"ת חתר חתירה כי הוא יודע עומק המחשבה, דהוי ממש כמו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני דהרמב"ם (הלכות גירושין פ"ב ה"כ), והבן. אבל רבי יהושע סובר דהם יודעין המחשבות, לכך נדחה תירוץ זה, והבן. והנה באמת והדבור של המלאך ושבועתו אכתי אין הכרח דהוא רק ברמז, והוי רק כמו מחשבה, דהלא בלא זה ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, ובודאי נרמז קץ הימין בהתורה הקדושה והבן זה, אך משמע דהמלאך ידע מה שאמר, דהא נאמר שם תיכף בפסוק שאחר זה (דניאל יב ח) ואני שמעתי ולא אבין, משמע דהשומע לא הבין, אבל האומר הבין והבן זה, אם כן זה הוי דבור נגלה להמלאך, אם כן כבר הוי מוכרח והבן, דאין לומר דהמלאך ידע מחשבתו של יוצר בראשית ית"ש, כמו שיש צדיקים דבלבא תליין, דזה אינו, דהא אפילו מחשבות שבלב בני אדם אינם יודעין, וכל שכן מחשבתו ית"ש, והוי ממש כעין קושיות הגמרא בברכות דף ט"ז ע"א השתא דעת בהמתו לא הוי ידע, דעת עליון הוי ידע, (ואל תשיבנו מהא דאמרינן דאית צדיקים דבלבא תליין ויודעין מחשבתו של יוצר בראשית, אף דאין אדם יודע מה במחשבתו של חבירו, צדיקים שאני, דעל ידי הדביקות יודעים מחשבתו כביכול, כמו שנאמר (ירמיה יג יא) כאשר ידבק האיזור אל מתני איש וגו', וכל שכן צדיקי ישראל, אבל במלאכים לא מצינו הדביקות הגדול הזה. ועוד י"ל דאולי צדיקים ההם יודעים גם מחשבות בני אדם על ידי דביקותם הטהור, מה שאין כן המלאכים שאין להם שום מדריגה על ידי בחירה ומעשה, והבן). אבל אי הוי אמרינן דיודעים מחשבות, לא הוי קשה מידי קושיות ר' יהושיע, והשתא אתי שפיר דבלא זה דתירוץ דמעמיד להם מלך כהמן, לא הוי יכול להקשות מוירם ימינו ושמאלו וגו', די"ל כנ"ל. אבל כיון דתירוץ מעמיד להם מלך כהמן, אם כן מוכח דסובר דאינם יודעים מחשבות כמ"ש, אם כן מקשה שפיר, אם כן הקושיא בדרך ממה נפשך ואיסתלק רבי אליעזר, ואם כן לפי זה לפי האמת לא קשה סתירה הפסוקים, דאף דיום נקם הוא רק בלבו ית"ש ר"ל במחשבתו, מכל מקום יכול להיות שידע המלאך, ולא כמו שדרשו רז"ל בבלי (סנהדרין צ"ט ע"א) למלאכי השרת לא גליתי, דנראה דהירושלמי סובר כשיטת התוספת במסקנא והבבלי כשיטת המפרשים, והבן.

ויאמר אלקים יהי אור (בראשית א ג). במדרש (ב"ר ג' ג') רבי שמעון בן יוחאי פתח (משלי טו כג) שמחה לאיש זה הקב"ה, שנאמר (שמות טו ג) ה' איש מלחמה, במענה פיו שנאמר ויאמר אלקים יהי אור, ודבר בעתו מה טוב וירא אלקים את האור כי טוב, עכ"ל. והוא פליאי. וכדי לבאר זה, נקדים לבאר בירמיה (ירמיה ח יג) אסף אסיפם נאום ה' וגו', (ירמיה ח יד) על מה אנחנו יושבים האספו ונבא אל ערי מבצר ונדמה שם כי ה' אלקינו הדימנו וישקני מי ראש כי חטאנו לה', עד כאן. והפסוק הזה אינו מובן. (א), על מה אנחנו יושבים, אין לו ביאור. (ב), ונבא אל ערי מבצר ונדמה שם, אם הוא לשון שתיקה כפירוש הרד"ק, מה זה שאמר ונדמה שם, מה תולה ענין השתיקה באסיפה אל ערי מבצר, הלא כיון שד' אלקינו השתיקנו שאין לנו רשות להתלונן כמו שפירש הרד"ק, אם כן אף אם לא נבא אל ערי מבצר אין לנו רשות להתלונן. ואם נדמה לשון כריתה, כמו ידמו לשאול (תהלים לא יח), זו קשה מן הראשונה, דאם כן איזה תועלת יש בהאסיפה לערי מבצר כיון שיכרתו שם. והנ"ל בזה על פי מה שפירשתי בפסוק מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ה' שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל (תהלים י"ד ז'). והאלשיך פירש לרישא דקרא בפירוש נחמד, ואני באתי אחריו למלאות את דבריו לפרש סיפא דקרא, דלמה כפל הכתוב יגל יעקב ישמח ישראל, וז"ל האלשיך: והוא כמו שכתבנו בישעיה (א כח) על פסוק ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, כי ציון במשפט ודין הוא שתפדה, כי היא לא חטאה ולקתה בעונותינו, כד"א (איכה ד יא) כלה ד' חמתו ויצת אש בציון וכו', אך ושביה בצדקה, צריך פדיון בתורת צדקה. והנה ידענו (סנהדרין צ"ח ע"א) כי זכו אחישנה, ויהיה בלי חבלי משיח רק בשובה ונחת, ואם לא יזכו בעתה (ישעיה ס כב), ואז הוא בעצב ורוגז על ידי חבלי משיח להחזירם בתשובה. על כן אמר מי יתן מציון, כלומר מבחינת ציון תהיה ישועת ישראל, שיהיו זכאים בדין ויושעו במשפט וכו', ובזה יגל וגו', שלא ניגאל בעוצב וצרות חבלי משיח, כי אם בשמחה ובשירים, כי יגל יעקב ישמח ישראל, עד כאן דברי פה קדוש האלשיך. ועל הכפל כתב שם ענין אחר לגמרי, עיין שם.

וה' אמר המכסה אני מאברהם וגו' (בראשית יח יז), ואברהם היו יהיה לגוי גדול וגו' (בראשית יח יח), כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' (בראשית יח יט). בב"ר (פמ"ט ב') מתן תורה גיליתי לו, גיהנם גיליתי לו, ודינה של סדום למחר איני מגלה לו בתמיה, עד כאן. ותמהו מאי שייכות יש דוקא למתן תורה וגיהנם, בהדי דינה של סדום. ונ"ל דהא רש"י (ד"ה המכסה) פירש המכסה אני, לא יפה לי לעשות דבר זה שלא מדעתו אני נתתי לו את הארץ וכו', ועיין רשב"ם איך נמשך לזה כי ידעתיו, וז"ל: המכסה אני וכו', ואני יודע שבניו ישמרו דרך ה' ויזכו להביא עליהם את אשר דבר לאברהם לתת להם את ארץ כנען, ואלו העיירות מנחלת בניו הם, ואיך אחריב קרקע שלו ושל בניו שלא מדעתו, עד כאן דבריו ופירושו נכון מאד. אבל קשה דלרשב"ם צריך לומר דארץ ישראל נחלת בניו הוא ולא שלו, והלא כבר נאמר (בראשית יז ח) ונתתי לך ולזרעך אחריך וגו', וכן קודם ברית בין הבתרים נאמר (בראשית טו ז) לתת לך את הארץ הזאת. ומיהו לא קשה מידי, דבאמת כמה פעמים נאמר רק לזרעך נתתי וגו', כמו בברית בין הבתרים שם (בראשית טו יח) ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית וגו', וכן בפרשת העקדה (בראשית כב יז) נאמר וירש זרעך את שער אויביו, ובאמת לא נתן רק לזרעו, דכל ימיו הכנעני היה בארץ, ועל כרחך דעיקר הנתינה לזרעו. על כן בעיקר כריתת ברית, וכן בהבטחת העקדה שהם עיקר הקיום, נאמר רק הזרע, וכן אמר משה (שמות לב יג) אשר נשבעת להם בך וגו' אתן לזרעכם. והא דנאמר במקומות אחרים לך, היינו דברא כרעיה דאבוהו (עירובין ע' ע"ב), והוי כאלו נתן לו, ואף דרק בני בנים חשובין כבנים ולא יותר, כמו שפירש רש"י בפסוק (בראשית כא כג, ד"ה ולניני) אם תשקור לי ולניני ולנכדי, וכאן לא ירשו את הארץ עד כמה דורות ודור רביעי מיורדי מצרים, כמו שפירש רש"י בפסוק (בראשית טו טז, ד"ה ודור) ודור רביעי ישובו הנה, עיין שם. מכל מקום האבות הם לכל הדורות כאב ממש לכל ישראל, ולכך אין קורין לאבות אלא לג' (ברכות ט"ז ע"ב), לפי שהן יסוד וקיומן של ישראל, וגם מבואר במפרשים דהוי כנחלתו מטעם הנ"ל, דלך היינו לאחר התחיה, והנה כדי שלא יקשה לאביהם שמשחית מנחלת בניו, צריך להודיע לו דהוא בעון יושביה כעת. והנה קיימא לן (גיטין י"ג ע"ב) דהמקנה למי שלא בא לעולם, לא קנה, ואף רבי מאיר מודה בזה וליכא מן דפליג, ואם כן אין מקום קושיא לאברהם, מיהו הא קיימא לן ב"ב דף קמ"ד ע"ב ובשולחן ערוך חושן משפט סי' ר"י (ס"א) דאם היה בנו, קונה משום דדעתו קרובה אצל בנו וגמר ומקנה, עיין שם. וישראל נקראו בנים למקום (שבת ל"א ע"א), ואף דמבואר שם ב"ב דף קמ"ח ע"ב בעובדא דההוא דאמר לדביתהו וכו', דכל היכא דלא מעברה לא קנה, וכן קיימא לן בשולחן ערוך חושן משפט סי' ר"י (ס"א), נראה דהיינו משום דלא ידע אם תלד לא גמר ומקנה, וזה לא שייך גבי השי"ת דיודע הכל וגמר ומקנה בבנו, והבן. ועל פי זה יתבארו הפסוקים הנ"ל, כי הנה נאמר (בראשית ב ב-ג) ואעשך לגוי גדול, ובאמת הדברים תמוהין איך יעשהו לגוי גדול, ולא שייך לומר רק גוי גדול יצא ממך, ונ"ל דעל כן דרשו (ב"ר ל"ט י"א) משאני עושה אותך כבריה חדשה. ולדעתי זה הדבר אשר דברנו, כי הוא אב ממש לכל ישראל עד סוף כל הדורות, וכל אחד מישראל שייך בו לומר ברא כרעיה וכו', ולכך אמרו רז"ל (תנדבא"ר פכ"ג) דכל אחד מישראל מחויב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב, והבן זה דברא כרעיה דאבוהו והוא והם איש אחד, ואם כן הוא בעצמו הגוי גדול הזה, והיינו (בראשית יב ג) ואעשך לגוי גדול. וזה שאמר הכתוב המכסה אני מאברהם וגו', והלא אברהם היו יהיה לגוי גדול, דהיינו שהוא בעצמו יהיה, והיינו הכפל היו יהיה, דאם הוי אמר יהיה, הוה אמינא דהכונה רק על שיצא ממנו גוי גדול, לכך אמר היו יהיה, ר"ל היו דהיינו הויתו, ור"ל בעצמותו יהיה לגוי גדול כנ"ל, ואם כן נחלתם הוא נחלתו וראוי להודיעו, ושמא תאמר גם הם איך יזכו דהוי לדבר שלא בא לעולם, לזה אמר כי ידעתיו כפירוש רשב"ם וכמ"ש דבבנו קנה, וז"ש הטעם למען אשר יצוה את בניו וגו' ושמרו דרך ה', דאז נקראו בנים למקום וכר' יהודה בפרק קמא דקדושין דף ל"ו (ע"א), ובזה ניחא מה דיש לדקדק לפירוש רשב"ם מה זה דאמר ושמרו דרך ה', הא לא נאמר שום תנאי בנתינת הארץ לזרעו. ולפי מ"ש אתי שפיר דלא קנו רק אם נקראים בנים, וזהו אם עושים רצונו של מקום. ועוד יש כונה בזה לומר אף דשרה עדיין לא מיעברה, לזה אמר כי ידעתיו שבודאי יהיה לגוי גדול, אם כן בכהאי גוונא קנה וכמ"ש לעיל, אם כן נחלתם היא נחלתו, והיינו דמסיים למען הביא ה' את אשר דבר עליו, עליו דייקא והבן כי נכון הוא בס"ד. ויש עוד מקום אתי לומר בכונת הפסוקים, על פי מה שאמרו רז"ל (ב"ב דף קט"ז.) כל מי שמניח בן כמותו לא נאמרה בו מיתה, כי נחשב כאלו חי, וכן כתב רש"י כאן (ד"ה למען) על בית אברהם לא נאמר וגו'. ועל פי זה מפרשים (מלכים א' ב א-ב) ויצו דוד את שלמה בנו לאמר, (מלכים א' ב ב) אנכי הולך בדרך כל הארץ, וכן מפרשים הפסוק (מלכים ב' ד א) ואשה אחת וגו' צעקה אל אלישע לאמר עבדך אישי מת וגו'. והיינו ואעשך לגוי גדול, כי עמך כולם צדיקים כי בעבודתנו לא עזבנו אלקינו. והיינו דברי המדרש ואעשך לגוי גדול כשיקבלו ישראל את התורה, כי אם הבנים הולכים בדרכי אביהם נחשב כאלו הוא חי, והיינו ואברהם היו יהיה וגו' כנ"ל, כי ידעתיו וגו' ושמרו דרך ה', ואם כן ילכו בדרך אביהם ונחשב כאלו הוא חי, והיינו למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו, עליו דייקא, ואם כן ראוי להודיע לו, והבן זה. ועל פי מ"ש יש לפרש המדרש הנ"ל, דהכי קאמר מתן תורה גליתי לו, ואם כן ידע דהוא והם אחד ואין ראוי לעשות שלא מדעתו, ואתי שפיר דמרומז בקרא הך דמתן תורה מהפסוק שנאמר היו יהיה לגוי גדול, על פי דברי המדרש הנ"ל על פסוק ואעשך וגו' כנ"ל, והבן. אלא דאכתי לא הונח לנו הא דאמר גיהנם גיליתי לו. וכדי לישב ולפרש כל דברי המדרש הנזכר, אפרש הא דמתן תורה גיליתי לו באופן אחר, גם כן על פי הדברים אשר כתבתי דהמזכה לבנו קנה אף שאינו בעולם, הנה יסוד דין זה הוא מטעם דזכין לאדם שלא בפניו (עירובין פ"א ע"ב), אבל אם הוא חוב, ודאי אינו מועיל קנין שלא בפניו, וזה ברור. והנה נ"ל דאף דשבח הארץ רבה היא, מכל מקום יש קצת חוב בחד צד, כי (במדבר יג לב) ארץ אוכלת יושביה היא אם אינם עושים רצונו של מקום, כי קדושתה רב, על כן היה אריות אוכלים בשמרונים (מלכים ב' יז כה), ואינה סובלת תועבה כמו שנאמר (ויקרא כ כב) ולא תקיא הארץ אתכם וגו', מה שאין כן אם ידורו במקום אחר ישבו אף אם יחטאו. אבל זה אינו, דגם זה בעצמו זכות, דמשום הכי צריכין לשמור דרך ה'. ועוד דלצדיקים טובה היא והם העיקר, והרשעים הם טפל ולא חיישינן אם חוב היא להם, ובעל כרחך הטפל נמשך אחר העיקר, ושמא תאמר מאן יימר הלא יצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח כא) עלול לחטא והוי חוב, ואין חבין לאדם אלא בפניו (עירובין פ"א ע"ב), ולא נקנה הארץ כלל לזרעו, וזה אמר מתן תורה גיליתי לו וגיהנם גיליתי לו, כי במתן תורה נאמר (דברים כט יד) ואת אשר איננו פה. וכתבו המפרשים דהיינו משום דזכין לאדם שלא בפניו, וצריך לומר דהשי"ת זיכה לכל דורות ישראל בארץ הק' והם בניו עד סוף כל הדורות וכמ"ש. וגם י"ל דדור המדבר זיכו לבניהם, אף דקיימא לן בחושן משפט סי' ר"י דבן הבן לא חשוב כבנו לענין זה, ומכל שכן בהתרחק הדורות, מכל מקום י"ל כיון דהיה ס' ריבוא, זה כולל כל היצורים וגם כל הנשמות הוי כאלו כל הדורות היו אז. אבל יתכן יותר לומר דהשי"ת זיכה לכל הדורות והבן, ואם כן היסוד של מתן תורה הוא דזכין לאדם שלא בפניו, אף דחוב הוא לרשעים שנענשין, מכל מקום הצדיקים הם העיקר ורשעים הם טפלים. ולפי זה בלא ראיית הגיהנם, הוי י"ל דבאמת לצדיקים הוי זכות שקבלו את התורה, והמקבלים שכר כמצווים ועושים דגדול מאינו מצווה ועושה (קידושין ל"א ע"א), אבל לרשעים דחוב לגבייהו לא הוי כמקבלי התורה, ואם כן אין נענשים רק שמפסידין השכר, וכעין ששמעתי מפרשים על פסוק (תהלים נח יב) ויאמר אדם אך פרי לצדיק, אבל יש אלקים שופטים בארץ, דבאמת נענשים הרשעים בעונש רע ומר, עד כאן. והיינו מטעם שכתבתי דהרשעים טפלים, וזה כבר ידע אברהם דראה הגיהנם בברית בין הבתרים עיין שם בתרגום יונתן, אם כן מזה מוכח דהצדיקים עיקר, ושפיר זכו הבנים בירושת הארץ צריך להודיע לו כדי שלא יקשה לו כשראה חורבנם בלי ידיעתו. והיינו דברי המדרש מתן תורה גיליתי לו, גיהנם גיליתי לו, ודינה של סדום איני מגלה לו, בתמיה ודו"ק. ועל פי זה אתי שפיר גם כן ושמרו דרך ה' אף שהוא נותן בלי תנאי, מכל מקום על אופן זה טובה היא, ולכך זכו, כנ"ל נכון בס"ד. ועל פי זה יתפרש (תהלים יד ז) מי יתן מציון ישועת ישראל, ועל פי זה נבאר מה שאמרו רז"ל (סנהדרין דף צ"ח ע"א) אין בן דוד בא אלא או בדור שכלו זכאי או בדור שכלו חייב, דבדור שכלו זכאי ואין בהם חטא ראוי לבא, ובדור תערובות כיון שיש גם צדיקים הרי רשעים נטפלים אליהם, ואם כן הרי הדור בכלל הקבלה ונענשים על חטאם ומעכבים בחטאם הגאולה. אבל בדור שכלו חייב ואין ביניהם צדיקים כלל, אם כן חוב הוא לכולם ואין כל הדור בכלל הקבלה ואין ראוי לעונש, לכך בן דוד בא כיון שאין חטא בעולם. ועל פי זה אתי שפיר הפסוק דמייתי הגמרא (סנהדרין צ"ז ע"א) כולו הפך לבן טהור הוא (ויקרא יג יג), ופירש רש"י (ד"ה) כולו כלבן הארמי. וקשה טובא (א), למה דוקא נקט לבן, וכי לא היה רשע אחר בעולם. ועוד קשה מהו הלשון טהור הוא. ומיהו גם זה יש לישב דאיתא דבדור שבן דוד בא הקב"ה מוחל כל עונותיהם והבן, ולפי מ"ש יתישב גם כן. ועוד קשה למה נקט כולו הפך, לימא כולו לבן. ולפי מ"ש אתי שפיר הכל, דהטעם שאינם מתייחסים רק אחר יעקב ולא אחר לבן שיקרא על כל פנים אבינו מצד אם, היינו משום שאנחנו שומרי התורה מתייחסין אחר יעקב שומר התורה, וכמו שמפרשין במאמר (הגדה של פסח) מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו וכו'. ועל פי זה נ"ל לפרש (בפרשת תבוא, דברים כו ה) ארמי אובד אבי, ר"ל שהוא אבד אותה המעלה שהיה נקרא אבי, ואם כן כשכלו חייב שאינם בכלל קבלת התורה כמ"ש, אז נהפוך הוא שמתייחסין אחר לבן ולא אחר יעקב. וז"ש כלו הפך לבן, היינו או כולו זכאי או כולו חייב והבן, ואז טהור הוא מן החטא כמ"ש ודו"ק. והנה דרשו רז"ל (ברכות דף ח'.) שערי ציון (תהלים פז ב), המצוינים בהלכה, והנה ודאי טוב יותר אם יבא בדור שכלו זכאי שאז יהיה בשמחה, וידוע מה שפירשו משיח מציאה ועקרב (סנהדרין צ"ז ע"א), ור"ל משיח יבא או בבחינת מציאה והיינו זכו, או בבחינת עקרב אם ח"ו לא יזכו, והבן. וכן מה שפירשו (ירמיה ח טו) קוה לשלום ואין טוב וגו', וידוע מ"ש (בחולין דף ק"א ע"ב) ולא נקראו בני ישראל עד שעת מתן תורה עיין שם, אם כן הדור שאינם בכלל הקבלה אינם נקראים ישראל. והיינו מי יתן מציון ישועת ישראל, ר"ל שיהיה ישועתם מחמת שיהיה מצוינים בתורה ובמצות דהיינו שיהיה דור זכאי, כי אם בשוב ה' את שבות עמו יגל יעקב כי יהיה בשמחה כמ"ש, וגם ישמח ישראל כי אז יהיה בכלל ישראל, וישמח ישראל בעושיו (תהלים קמט ב) במהרה בימינו אמן.