יִשְׁלַֽח־עֶזְרְךָ֥ מִקֹּ֑דֶשׁ וּ֝מִצִּיּ֗וֹן יִסְעָדֶֽךָּ׃
שפת אמת
במד' ישלח עזרך מקודש כו' ומציון כו' מקידוש מעשים וציון מעשים כו'. כי איך יכול ב"ו להתקדש. רק להיות הרצון והשתוקקות לזה. וכן בכל מעשה להראות ולרמוז להפנימיות. וכן כל מצוה היא רק ציון ורמז כמ"ש הציבי לך ציונים. ועי"ז יכול לבא לקדושה. מקודש. התורה. וציון הם מצות. כי המצות כלולין בתורה. ובכל מצוה אף שהוא במעשה גשמיות בחי' ציון כנ"ל. מ"מ הציווי הוא מהקב"ה בתורה. ולכך ע"י ציון המצוה יכול להתדבק בהקדושה שבה והיא התורה. ומצות הם באמת עצות איך להמשיך קדושתו ית' לכל המעשים כנ"ל. וכן בש"ק כתי' ויקדש כו' שממשיך קדושה לכל מעשה בראשית. [דרך רמז עזרך מקודש הוא קידוש ומציון יסעדך סעודת שבת והבן]:
אגרא דכלה
(בראשית א ב) והארץ היתה תה"ו, זה מלכות בבל (ב"ר פ"ב ד'). כתב בספר מאורי אור ארבע מלכיות סוד אבא ואמא זעיר ונוקב' דקליפה, ואם כן מלכות בב"ל הוא סוד אבא דקליפה, וכבר ידעת בקדושה קודש הוא סוד החכמה בסוד ישלח עזרך מקוד"ש (תהלים כ ג), הגם שתיבת קודש הוא חסר ו', עם כל זה יש אם למקרא. והנה ת"י שנים עמד קדושת הבית כמנין קודש, ובשנת תי"א נחרב על ידי בבל שהוא חכמה דקליפה, נקרא תה"ו תי"א בסוד כל המוסיף גורע (סנהדרין כ"ט ע"א), על כן עונש נבוכדנצר שניטלה ממנו החכמה והיה לבהמה. והנה הרב הנ"ל באות ב' כתב בב"ל נקרא נוק' דקליפה, ולפי זה אפשר לומר דבחינת הד' מלכיות הם ממטה למעלה, עם כל זה למשכילים באפשר יובן כדברינו ולא יהיו סותרים לדברי הרב, הגם שבב"ל בעצמו רומז לנוק' דקליפה, עם כל זה הגלות של בב"ל היה נגד בחינת חכמה דקליפה והמ"י, ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:
אגרא דכלה
ואמרת לפני י"י אלקיך בערתי הקודש כו' (דברים כו יג). יש לרמז בפסוק עניני תפלה, ואמרת לפני י"י אלקיך בערתי הקדש מן הבי"ת, כל תיבה נקרא בי"ת כנודע מספר יצירה, וקודש נקרא מחשבת הקדש החכמה פנימיות הבי"ת, כענין בי"ת דבראשית (א א) נקודא בהיכלא (זוהר ח"א ט"ו ע"ב). וכשמתבונן בחכמתו גדולת הבורא ית"ש ואומר התיבה בדביקות, אזי יאיר בו נתיב החכמה ויאמר התיבה בתנועות משונות, כי יחם לבבו מגודל הלהב אשר יצתה ההבערה לחלק אלקות אשר בקרבו. וז"ש בערת"י התלהבתי הקד"ש, דהיינו קדושת החכמה הנקרא קד"ש, כמד"א (תהלים כ ג) ישלח עזרך מקדש, מן הבית הוא התיבה, וגם נתתיו ללוי, ר"ל נתתי התיבה לעשות יחודין בעולמות ולג"ר, ולתיקון המלכות בהיותה גרה בעולם הבריאה (עיין במאורי אור), ליתו"ם הוא היסוד יוס"ף יפ"ה תא"ר ויפ"ה מרא"ה (בראשית לט ו), ר"ת יתו"ם, ולאלמנ"ה נוק' דזעיר אנפין גלמודא דא מבעלה, ככל מצותיך אשר צויתנו, דהנה לגרום יחודים ותיקונים כאלה, צריך לכוונות גדולות ולאו כל מוחא סביל דא, ומי ששכלו קצר לכוין כוונות כאלה, אף על פי כן כשעושה הדבר בכוונה רבה כאשר צוהו הבורא, יפעול פעולות נוראות כמו באם היה מכוון. וזה אמר ככל מצותיך אשר צויתנו עשיתי ודברתי, כי כח שכלי קצר מהשיג מפלאותיך בעולמות עליונים ל"א עברת"י ממצותי"ך, קבלה מהצדיקים להכרית המקטריגים (שהם מבטלים התפלה), הוא על ידי עבירות לשמה עיין בפרשת שופטים. וז"ש ל"א עברת"י ממצותי"ך, ר"ל עברתי ל"א (היינו לאו) אשר הוא ממצותיך דהיינו לשמה, ועל ידי כך אכרית המקטריגים שלא יקטרגו על תפלתי, ול"א שכחת"י ידוע דיעל אשת חבר הקיני עשתה עבירה שנבעלה לסיסרא להתיש כוחו, וקפריך בגמרא (נזיר כ"ג ע"ב) והא קא מתהניא מעבירה, ומשני טובתן של רשעים כו' ואין להם שום הנאה, כי הסיחה דעתה מהנאה רק כל מגמתה לשם שמים. וז"ש גם כאן ול"א שכחת"י, עיקר הנאת עבירה שכחתי רק כוונתי לשם שמים הנוגע בדבר הזה, על כן מהראוי להתקבל תפלתי ברצון, נ"ל: