Chasidut על תהילים לב:2

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. זה שאמר הכתוב (תהילים צ״ב:א׳-ב׳) מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. בראשית, הוא ענין שהשי"ת בירר וזיכך כל היסודות, וזה נכלל במלת בראשית, כמו שראינו שר' שמעון בן יוחאי כל עבודתו היתה במלת בראשית, שהיה מזקק ומצרף בתיבת בראשית ע' פעמים בזוה"ק ובתיקונים. והיינו, שיתבררו הנפשות מישראל שאין ברוחם רמיה, שהיסוד מישראל הוא נקי מכל סיג ופסולת^אמקורו במי השלוח ח"א פרשת בראשית ד"ה בראשית: ברא הוא מלשון חיזוק, היינו שבראשונה אמץ וחיזק היסודות שיוכלו לקבל הבריאה, כמו מלך שבונה אוצר מחזק את היסודות והדפנות שיוכלו לקבל מה שיניח לתוכו.. והיינו, שהאדם יוכל לקבל האור ולראות שכל הבריאה היא ביד השי"ת, שזה מורה שגמר הבריאה היא שבת. כמו שכתוב מזמור שיר ליום השבת, שבת מורה שכל הבריאה עוד בידו יתברך ואינה מבוררת, ועוד לא תוכל להסתכל ולהפרד מפני עצמה, וכדאיתא בגמרא (חגיגה יג:) חשמל עתים חשות ועתים ממללות. בשעה שהדיבור יוצא מפי הקב"ה הם חשות, ואין בהם כח מה כי עוד הם בידו יתברך, וכן בכל שבת חוזר הבריאה להתכלל במקורו^בכדאיתא בשער הכוונות לרבנו האר"י הקדוש בהרבה מקומות בסדר הכנסת שבת, ומבואר שם בענין מזמור שיר ליום השבת וזה לשונו: אח"כ במזמור שיר ליום השבת וכו', תכוון להעלות עולם הבריאה אל האצילות וזהו סוד מזמור שיר ליום השבת. ומבואר בלקוטי תורה לרבנו האריז"ל פרשת בהר מצות שבת ויובל וזל"ק שם בתוך הדברים: ענין יום השבת שהוא ענין בחי' עלית העולמות למעלה וכל אחד עולה ממדרגתו שהיה בימי החול וכו' עד המאציל העליון וכו'. נמצא כי ביום השבת יש עליה לכל העולמות כולם. ובהמשך דבריו שם מבאר שזאת העליה היא להחזיר העולמות למקומם האמיתי וזל"ק: בזה תבין איך בעת אצילות היו העולמות באופן שהם נעשים עתה ביום השבת, נמצא כי ביום חול יורדים למטה כדי לברר, ובימי שבת אנו מעלין אותם למקומם.. ובשעה שאין הדיבור יוצא מפי הקב"ה ממללות, כי נתן כח בבריאה שתהיה נראית עתה בפני עצמה, ואז הבריאה יכולה להוליד מעצמה. וכדאיתא בגמ' (סנהדרין סה:) אי בעו צדיקי איברו עלמא, כדאיתא במי השלוח (ח"א בראשית ד"ה ויאמר אלקים [ב]) על מאמר המדרש (בראשית רבה פרשה א) חמשה פעמים אמון ואחרון הוא אמון אומן, היינו שיוכל להוליד מעצמו. וזה ענין הזדככות היסודות, שכל יסוד הוית הבריאה הוא מחמת ההסתר, כדאיתא בזוה"ק (בלק רד:) נהורא קדמאה דברא קוב"ה הוה נהיר עד דלא הוה יכלין עלמא למסבליה וכו' מה עבד קוב"ה עביד נהורא לנהוריה לאתלבשא דא בדא וכו' ויכלין למסבל. והיינו, שהבריאה תקבל אורה דרך מסכים שלא תתבטל מאור הגדול. ולכן זיכך השי"ת את היסודות שלא יהיה ההסתר גדול כל כך, שבאם יהיה ההסתר גדול שלא תוכל הבריאה להגיע ולראות שיש בורא ומנהיג בעולם, אז לא היה שום עבודה, כי להברואים נדמה שהם נפרדים לגמרי מהשי"ת וחלילה עזב ה' את הארץ. ולכן זיכך השי"ת את היסודות, שע"י עבודה יוכל האדם להגיע להאור לראות שיש מנהיג^גכמבואר בתפארת יוסף פרשת נצבים ד"ה אתם נצבים [ב]: הענין בזה דהנה איתא בזוה"ק (בלק רד:) נהורא קדמאה דברא קוב"ה עלמא לית יכול עלמא למסבלא מה עביד קוב"ה עביד נהורא לנהורא ויקריה ליקריה לאתלבשא דא בדא. היינו שבנהורא קדמאה לא היה שום לבוש, ורק הכירה כל הבריאה שבלעדי השי"ת לא ירים איש את ידו ואת רגלו, ולפיכך לית יכול עלמא למסבלא, היינו שלא היה שום מקום לעבודה, כיון שלא היה שום בחירה ולא היה נקרא העבודה על שם העובדה ולא היה לו שום חלק בה. מה עביד קוב"ה עביד נהורא לנהורא וכו', היינו שהציב השי"ת לבושים המסתירים, וזה היה מחמת שהשי"ת חפץ להיטיב לבריותיו, כדי שיהיה נקרא העבודה יגיע כפו של אדם. עיין תפארת יוסף פ' בראשית ד"ה בראשית [א], פ' תצוה ד"ה ואתה, פ' תצא ד"ה כי תצא, לקמן פ' ויצא אות יד.. וזה דכתיב (תהילים ל״ב:ב׳) ואין ברוחו רמיה. וכן בירר רשב"י בתיבת בראשית, כדאיתא בתיקוני הזהר (תקון י"ג כז.) בראשית תמן אשרי אשרי האיש, כי אשר רומז לתקיפות וחוזק, שהשי"ת חיזק יסוד הבריאה בסוד (תהילים ל״ב:ב׳) אשרי אדם לא יחשב ה' לו עון ואין ברוחו רמיה וזה נדרש בזה"ק (וארא כג:) על בריאת האדם וארבע יסודות^דכתב בספר תפארת החנוכי על זהר פרשת וארא (כג:) ד"ה אמר ר"ש וזה לשון קדשו: אר"ש ת"ח ד' קדמאי אינון רזא דמהימנותא, ואינון אבהן דכלהו עלמין, ורזא דרתיכא עלאה קדישא ואינון ד' יסודין א"ש רו"ח ומי"ם ועפ"ר. פי' כי שרש הכל הוא ארבע אותיות שם הוי"ה, שהם כוללים ארבע חיות שבמרכבה, ארבע עולמות, ארבע יסודות, ארבע רוחות העולם כדלקמן. אכן כאשר יתלבשו בהסתעפותם, כן יש לחלק כל יסוד לכמה פרטים שנכללים במלואי השמות ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן {ע"ב היינו יוד הי ויו הי, ס"ג היינו יוד הי ואו הי, מ"ה יוד הא ואו הא, ב"ן יוד הה וו הה}. וכן קבלתי מאדוני אבי מו"ר הרב הגאון הקדוש זללה"ה בענין מה שמחלקים חכמי האומות כפי חכמת ההרכבה וההפרדה, שהגיעו עתה לחלק לס"ג יסודות. ובאמת שורש היסודות הם ארבע, אכן לא הגיעו לחכמת ההפרדה וההרכבה בשלמות, שבאמת יש לחלקם לע"ב יסודות.:

זכור את אשר עשה לך עמלק. במדרש ר' תנחומא (פסיקתא רבתי יב, ח) משל למלך שנטע פרדס ובו אילנות טובים והושיב אצלו כלב רע אמר מי שיבא ויקצץ האילנות ינשכנו הכלב, לימים הלך בנו של מלך וקצץ האילנות ונשכו הכלב ואח"כ בכל עת שרצה המלך להזכיר לו חטאו שחטא לא הזכיר לו בפירוש החטא כדי שלא יהיה נבעת מלפני המלך אלא אמר לו זכור מה שעשה לך הכלב, כך כשהקב"ה רוצה להזכיר לישראל חטאם אמר זכור את אשר עשה לך עמלק ע"כ. וכן מצינו בפרשת דברים שלא הזכיר החטאים רק ברמז, אמנם לא מצינו זה רק בישראל מאהבתו אותנו אינו מזכיר החטא בפירוש, ולזה רימז דוד המלך ע"ה (תהילים לב, ב) אשרי אדם היינו ישראל שקרויין אדם אשרי להם, דאף כשחוטאין עדיין חביבותם גביה, דהא אנו רואין כי לא יחשוב ה' לו עון אינו מזכיר להם בעון בהדיא.

וידבר ד' אל משה לאמר נשא את ראש בני גרשון גם הם וגו'.
איתא בזוה"ק פרשה זאת (קכא.) רבי אבא פתח אשרי אדם לא יחשוב ד' לו עון ואין ברוחו רמיה (תהילים ל״ב:ב׳) האי קרא לאו רישיה סיפיה ולא סיפיה רישיה וכו' ובג"כ אשרי אדם לא יחשוב ד' לו עון אימתי כשאין ברוחו רמיה. הענין מזאת הפתיחה על פרשה זאת, כמו שביאר כבוד אזמו"ר זללה"ה, כי באדם יש נפש רוח ונשמה, ולהנשמה אין שום חטא ופגם מגיע, כמו שאנו אומרים אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא, כי הנשמה אין נפגם לעולם, ונפש הוא הנשאר עם הגוף תמיד, ורוח רומז לכח הבחירה של האדם, אשר עם רוח חיים שלו יכול האדם לבחור בטוב ולמאס ברע. ולזה רומז רוח לכח הבחירה, כי בעוה"ז יש ארבע יסודות אש רוח מים עפר, וכל יסוד אחד מאלו ארבעה יסודות אינו יכול לכנוס לתוך יסוד אחר, חוץ מן הרוח, שהרוח יכול לכנוס לתוך כולם. ורומז בהאדם, אשר בהרוח יכול לנטות עצמו לכל צד שירצה. וזה כוונת רבי אבא לא יחשוב ד' לו עון כשאין ברוחו רמיה. כי עון רומז על מזיד כדאיתא בש"ס (יומא פו:) האי עון מזיד הוא, והיינו לזה האדם שאין שום רמיה בכח הבחירה שלו, שמברר עצמו עד מקום שידו מגעת ועד מקום שכח הבחירה שלו מגיע. ולזה האדם אם ח"ו יארע לפניו מכשול לא טוב, אין השי"ת חושב לו לעון, מאחר שמצידו בירר עצמו עד מקום שידו מגעת, והגם שאם יחשוב לו השי"ת לשוגג ג"כ לא טוב, וכמו שאיתא בזוה"ק (תזריע מט:) על הכתוב גם בלא דעת נפש לא טוב (משלי י״ט:ב׳), שמי שעושה פעולה שאינה מבוררת אפילו בשוגג, זה הוא סימן ששורש נפשו לא טוב, זה הוא הכל כשיש ברוחו רמיה ח"ו, שכח הבחירה מרמה אותו קצת, ואע"פ שנדמה לו שבירר עצמו עד מקום שידו מגעת, אבל באמת היה לו עדיין כח לברר עצמו יותר. אבל מי שבירר עצמו באמת בלי שום רמיה עד מקום שידו מגעת, ואם לאדם הזה יזדמן פעולה שאינה מבוררת, לא יחשוב ד' לו עון, כי הוא ודאי כיון לעומק הרצון של השי"ת. וזה שפתח הזוה"ק בזאת הפתיחה על הפרשה הזאת, כי הם ענין אחד. והיינו, כי באדם יש חמש מדריגות עד אשר יצא לפועל איזה דבר בעוה"ז, והמה הרהור מחשבה רצון דיבור מעשה. ולהאדם נדמה שקודם בא אל המחשבה שבמוח, ואח"כ מזאת המחשבה נסתעף להרצון שבלב, אבל באמת הוא כדאיתא בזוה"ק (צו כח:) ואד יעלה מן הארץ ולבתר השקה את כל פני האדמה הכי יתער עשן מבינה דאיהו כליבא דאוקמוה לגבי הלב מבין וסליק לגבי חכמה דאיהו כמוחא וכו', והינו שהאדם צריך לברר עצמו בתחלה בהרצון שבלב שהלב לא יחשוק רק למה שברצונו ית', ולא יהיה לו להלב שום נטיה מרצונו ית', ומחמת שבהלב אין ביד האדם לברר עצמו עד הגמר כי מי יאמר זכיתי לבי, ועל זה החלק שאין ביד הלב לברר עצמו, יכול מחשבה שבראש היינו השכל שבראש להגביר עליו לעשות רק מה שברצונו ית', ואם האדם הולך בזה הסדר שמתחלה מברר עצמו בהלב שלא יחשוק רק לרצונו ית', ועל זה החלק מה שאין בידו לבררו על זה השכל שבראש יגביר עליו, ואח"כ כל פעולותיו הוא מכוון לעשות כרצונו ית', זה נקרא שאין ברוחו רמיה. ועל זה הענין היו השלשה עבודות. עבודת בני קהת ועבודת בני גרשון ועבודת בני מררי. שעבודת בני קהת, שהיו נושאים עבודת הקודש, והם היו מבררים את לבם של ישראל שהלב של ישראל לא יחשוק רק לקיים רצונו ית', ועל זה החלק שאין ביד הלב לברר עצמו, על זה היה מרמז עבודת בני גרשון, שהיו נושאים את היריעות ושאר המשאות ומרמזים כנגד המוח. והיינו שהיו מבררים את המוח של ישראל להגביר על הרצון שבלב, שאם ח"ו יחשוק הלב מה שאינו רצונו ית' יהיה בכח השכל להגביר עליו. ואחר זה היה המשא של בני מררי, שהיו נושאים את הקרשים ובריחים ועמודים, היינו הדומם ומרמז על כלי פעולה של האדם. ומאחר שביררו עצמם כל כך ממילא היו מכוונים עם כל פעולותם לרצונו ית' וכמו שכתוב (ישעיהו נ״ח:י״ג) אם תשיב משבת רגלך. וביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, שכל כך צריך האדם לברר עצמו עד שאפילו הרגלים ג"כ ירגישו מהקדושה, שאם יבואו להתחום שבת ירגישו בעצמם שעד כאן היו ברצונו ית' לילך ולא יותר: