חסידות על תהילים נה:יט

בתורת כהנים אם בחקתי תלכו (ויקרא כו ג), מלמד שהקב"ה מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה, שכן כתיב (תהלים פא יד-טו) לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו, (תהלים פא טו) כמעט אויביהם אכניע, ואומר (ישעיה מח יח) לו הקשבת למצותי ויהיה כנהר שלומך, עד כאן דברי התורת כהנים. והוא תמוה, א' קשה מאי הכונה באמרו הקב"ה מתאוה, אם כמו שפירש רש"י על התורה בפרשת אם בחקתי תלכו (ד"ה אם) עיין שם, אם כן איך נמשך לזה שכן כתיב וכו', וכן ואומר, ואיך מוכח משני ראיות הללו דמיירי בעמל בתורה, דילמא שומע לי, היינו בעשיית המצות. ובראיה השניה פשיטא דקשה, דהא למצותי כתיב, ואם שנוכל לפרש למצותי שצוויתי לעסוק בתורה, כעין שפירש רש"י במסכת ברכות (דף ו'ע"א) ד"ה למצותי, בשביל מצותי שצוויתי לגמול חסד, עכ"ל. אם כן הכי נמי יש לפרש דברי התורת כהנים כמ"ש, מכל מקום איזה הוכחה יש מכאן דהכונה הוא על עסק בתורה. והנ"ל בזה, ומקודם אבאר דודאי החיוב הוא על כל איש ואיש מישראל לעסוק ולעמול בתורה, וזה תחלת דינו של אדם (קידושין מ' ע"ב), וביארתי אמרם (סנהדרין דף צ"ט ע"ב) אדם לעמל יולד (איוב ה ז), הוי אומר לעמל תורה, עד כאן. וביארתי על פי אמרם (אבות פ"ג מ"ה) (הובא בדברינו למעלה בפרשת בשלח במדרש (שמו"ר כ"ו א') ויבא עמלק (שמות יז ח) זה שאמר הכתוב (איוב ג כו) לא נחתי וכו' עיין שם), כל המקבל עליו עול תורה וכו'. על פי המסילת ישרים בענין בזעת אפך תאכל לחם (בראשית ג יט). והוספתי נופך כעת, כי נ"ל כמו שכתבו הקדמונים כי ביום אכלך ממנו וגו' (בראשית ב יז), אינו בדרך עונש רק בדרך חיבה, כי אחר אכלו, אי אפשר להגיע לשלמות באופן אחר. הכי נמי נ"ל דמה שאמר בזעת אפך, הוא גם כן בדרך טובה, דידוע דיגיעה במלאכה או בתורה משכחת עון (אבות פ"ב מ"ב), וקודם אכילת עץ הדעת לא היה עלול לחטא, ולא היה צריך ליגיעה להשכיח עון, מה שאין כן אחר אכילת עץ הדעת, צריך לעמל להשכיח, והבן. ואם כן עכשיו צריך לעמל אחד מן העמלים, והבן זה. והארכתי בענין חטא ביטול תורה שהוא רם ונשגב, וכל מי שאפשר לו לעסוק וכו' (ברכות ה' ע"א). ועל קביעת עת נאמר במדרש (שוח"ט מזמור קי"ט) עת לעשות וגו' (תהלים קיט קכו). וקביעת עתים היינו מי שאי אפשר לו לעסוק וכו', וכמו שפירש בהפלאה קבעת עתים, כמו קבען פלוני, וכמו (מלאכי ג ח-ט) היקבע אדם אלקים במה קבענוך, (מלאכי ג ט) ואותי אתם קובעין. ונחזור לענינינו, דהנה רש"י פירש בפרשה דילן ואכלתם לחמכם לשובע (ויקרא כו ה, ד"ה ונתתי), אוכל קמעא ומתברך במעיו, ושמא תאמרו אם אין שלום אין כלום, תלמוד לומר (ויקרא כו ו) ונתתי שלום בארץ. ומפרשין העולם על פי שהשלום הוא על ידי נשיאת פנים, כמו שנאמר (במדבר ו כו) ישא ה' פניו אליך וגו'. והנה מבואר בגמרא ברכות (דף כ' ע"ב) שנשיאת פנים הוא לישראל על ידי שהם מדקדקים על עצמם עד כזית, והתורה אמרה (דברים ח י) ושבעת וברכת וכו', ואם כן אם אוכל קמעא וכו', אם כן הוי שביעה בכזית, אם כן אין כאן מדקדקין על עצמם, וממילא דאין כאן נשיאת פנים ונעדר ח"ו השלום, ואם אין שלום אין כלום כאמרם ז"ל (עוקצין פ"ג מי"ב) דהוא הכלי המחזיק ברכה, תלמוד לומר ונתתי שלום, עד כאן. וכן מפרשין הטעם על הא דמדקדקים על עצמן, היינו משום שישראל אומרים הלא אם היינו כדאים, היה אוכל קמעא ומתברך במעיו, והיה שביעה בכזית והשי"ת מתברך, עכשיו שאין אנו כדאים יפסיד הקב"ה ברכתו, לכך מברכין. והש"י מודד מדה כנגד מדה ואומר הלא רצונכם לעשות רצוני ומצידכם לא יבצר, רק אני גרמתי שבראתי יצר הרע, כמו שדרשו בפסוק (מיכה ד ו) ואשר הרעותי (ברכות ל"ב.), אם כן למה יפסידו בני בהגרמתי, והבן. ונחזור למה שמפרשין על רש"י הנ"ל, ולכאורה קשה באמת איך יתכן השלום כיון שאין כאן מדקדקים וכו', אם כן הדרא הקושיא הא כתיב (דברים י יז) לא ישא פנים. ונראה ליישב על דרך משל, מי שהוא בארץ ציה אין נהר ואין מים, צריך לתחבולת להביא מים, מה שאין כן מי שהוא בתוך הנהר. הכי נמי התורה היא מקור הנהר השלום, כמו שנאמר (תהלים כט יא) ה' עוז וגו', ואין עוז אלא תורה ה' יברך וגו' (זבחים קט"ז ע"א), וכמו שדרשו במסכת ברכות (דף ח'.) על הפסוק (תהלים נה יט) פדה בשלום נפשי, עיין שם רש"י (ד"ה פדה) דשלום היינו התורה, דכתיב בה (משלי ג יז) וכל נתיבותיה שלום. ולפי זה יובן כשאינן עמלים בתורה ואינם בתוך הנהר של שלום, צריכין לנשיאת פנים לענין השלום, מה שאין כן כשעמלים בתורה, הם בתוך הנהר של שלום, אם כן אין צריכין כלל לנשיאת פנים לענין השלום, והוא תירוץ נכון בס"ד. ועל פי זה יתבאר התורת כהנים הנ"ל, דהיה קשה להתורת כהנים קושית רש"י, לכך אמר מלמד שהקב"ה מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה, דאז הם בתוך הנהר, מה שאין כן באינם עמלים, ועל זה מייתי ראיה שכן נאמר לו עמי וגו' בדרכי יהלכו, ואף דהתורה נקרא דרך וכמו שפירש העקדה בפסוק (תהלים קמה יז), צדיק ה' בכל דרכיו, מכל מקום מצות נמי נקראים דרך, כמו שדרשו רז"ל (נזיר דף כ"ג.) בפסוק (הושע יד י) כי ישרים דרכי ה', אחד אכל לשם פסח וכו'. אולם התירוץ דמוכוח דאיירי בדרך דתורה ולא דמצות, דהא קשה מאי כמעט אם, ר"ל כמעט אויביהם אכניע, אבל באמת לא היה מכניע, כמו כמעט כסדום היינו (ישעיה א ט), אם כן מאי תועלת יש. אלא ודאי דדרך היינו התורה, וכמעט היינו בענין מעט וניקל ולא בשום תחבולות, ואם כן מוכרח דאיירי בתורה, דאי רק במצות עדיין צריך לנשיאת פנים דהוא ענין גדול ומאי כמעט, והבן. ועל צריהם אשיב ידי וגו', על פי מ"ש לעיל לישב הקושיא דלמה פוחת במדה טובה לומר אתה תהיה למעלה רק פעם אחד (דברים כח יג), ולא מעלה מעלה כמו במדה רעה (דברים כח מג). ותורף הדברים דיש השפלות אויבים ממילא על ידי הרמת קרן ישראל, ויש בפני עצמו השפלה אחר שנתרומם קרן ישראל. והנה מה דממילא, בודאי אין צריך כל כך לנשיאת פנים, מה שאין כן מה דמכוון רק להשפלת אויבים. והיינו ועל צריהם אשיב ידי, ר"ל אחרי שנתרומם קרנם של ישראל, אשיב בפ"ע ידי על צריהם, ואף על פי כן הוא כמעט זה היא ודאי, משום שהם בנהר השלום, והבן. והכנעת אויבים הוא השלום האמיתי, והוא יותר גדול מהעקירת אויבים, על פי הילקוט (רמז תרע"ב) על הפסוק והשבתי חיה רעה, הכא דיש מזיקין ואף על פי כן ואין מזיקין, גדול יותר וכו'. וכן בפסוק השני לו הקשבת למצותי לעסוק בתורה, ויהיה כנהר שלומך דהיינו ממש כמ"ש, ודוק.

לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' וגומר (דברים כג ד). כבר כתבתי במקום אחד טעם על שדרש (יבמות ס"ט ע"א) עמוני ולא עמונית היה נסתר להסתיר דבר מחיצונים, על פי מה שאמרתי על הפסוק (קהלת ז') אל תצדק הרבה ואל תרשע הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם, ודוק. ועל פי זה נ"ל הטעם דאיתא בכתובות (דף ז':) דרבי אבהו סבר ויקח בועז עשרה אנשים (רות ד ב), למדרש עמוני ולא עמונית. דנ"ל ליתן טעם על הא דקיימא לן פרק אין דורשין (חגיגה י"א ע"ב) ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו, מוסרין לו ראשי פרקים. והוא תמוה מאד למה לא ימסרו להראוי לקבל, למה לא בביאור. ונ"ל כדי שלא יצא מכלל מחשבה ויבא לכלל דיבור, כדי שלא יהיה חלק לחיצונים ח"ו בידיעה זו. וזה שפיר בענין השגה, אבל לא בענין דין מקובל, כי אין לחדש מדעתו, והיה צריך תחבולה אחרת כנ"ל. והוא הא דאיתא (סנהדרין דף ל"ט.) אכל בי עשרה שכינתא שריא ואין שטן ואין פגע רע, ותמיד היה קבלה ההוא כך ולא היה ביחיד, ולכך היה נעלם לפי שאין כאן חברא חברא אית ליה כו', והוא היפך מסברת חוץ, דאדרבא על ידי שהקבלה ברבים היה נעלם, ובודאי היה יחידי סגולה צנועין לדבר ביחיד. ועל פי זה יתפרש הקרא שאמר דוד פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היה עמדי (תהלים נה יט). ועל ידי זה יובן כח תפילת הרבים, ויובן מאמרם במסכת ברכות (דף ח'.) שמביא ראיות לחשובות תפילות הרבים, ואחר זה מפרש פדה בשלום נפשי כנ"ל. (ועל פי זה יש לפרש (איוב יד ד) מי יתן טהור מטמא, כלומר שיצא נשמה טהורה של דוד על ידי מקום טומאה, לא אחד, ר"ל על ידי שלא נתגלה התירו ביחיד רק ברבים, והבן).

בפסוק קטנתי מכל החסדים כו' אשר עשית את עבדך. במדרש איני כדאי וחד אמר כדאי אני. ולפי"ז קשה מאי קטנתי. אך עי"ז עצמו שקטנתי. עי"ז כדאי אני. ואם אמנם לעיני בשר האומר קטנתי נראה כי הוא מתגאה. אבל מי שאומר לפני הבורא ית' קטנתי הוא שהכיר את עצמו וראה שיודע הוא שכל החסדים ואמת שעשה עמו הבורא ית' אינו בזכותו. ולכן באמת לא יגרע מזכותו כלום. וזה הכלל אם אדם תולה בעצמו נעשה לו באמת בזכות מעשיו. ועי"ז מנכין לו מזכיותיו. אבל מי שיודע שהכל בחסד עליון כך הקדוש ב"ה מתנהג עמו ונותן לו הכל בחסד ולכן נמצא כל זכיותיו נשארים לו לדורות. ועיקר הפי' קטנתי מכל החסדים ומכל האמת. הוא שיעקב אע"ה ידע כי כל העולם תלוי בו ובזרעו. והשי"ת הראה לו כי כל החסדים והאמת שהקב"ה מטיב לעולמו הוא על ידו ובאמצעותו. וז"ש ואיטיבה עמך כלומר באמצעיות מעשיך. וכן כל האבות הם קיום העולם שהקב"ה מנהג עולמו על ידיהם בחסד וברחמים. וזה שאמר ונברכו בך. ובעבור כי האבות ידעו זה הי' כל תפלותיהם בעבור כלל הבריאה. וז"ש קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך כלומר החסדים והאמת שהבורא ית' עושה על ידו. לכן מבקש שלא יהי' הוא ח"ו המעכב. לכן הצילני נא כו' ואתה אמרת היטב איטיב עמך פי' שהטוב שהוא מטיב בעולם הוא עמו כנ"ל. וכן צריך כל איש ישראל לידע שהכל תלוי בו ובכח זה יערוך תפלה להבורא ית' כמ"ש ברבים הי' עמדי: