חסידות על תהילים עט:א

ואלה שמות בני ישראל וגו'. בשם ר' ישראל ב"ש זלה"ה. על פי מה שפירש (בתהילים ע״ט:א׳) שמו את ירושלים לעיים כלומר כשבא לאדם איזה יראה או איזה שלימות במעשה המצוות. בא לו מזה גבהות. כי מזה בא בעו"ה גלות לעולם. בשביל ששמו את יראה שלם שלהם. לעיים. לשון גל גבוה וגדול. ואם עושה איזה עבודה כמו תורה ותפלה וכיוצא. עושה אותה לנבל וכינור. כלומר בלא דחילו ורחימו רק כמו מנגן עלי נבל. וזה גורם ח"ו שהעבודה שלו הכל הולך אל הקליפות. וזהו נתנו את נבל"ת עבדיך מאכל לעוף השמים שהם הקליפות הנקראים כך. ומי גרם מחמת שעשה עבודה לנבל:

והנה שורש כל חמדת עוה״ז ושורש כל התענוגים והנהגות העולם הוא על ידי כסף וזהב שבאמצעותן יוכל ליקח כל תאות העולם הזה ותענוגיו ושרשן למעלה הוא מעולם האהבה ועולם היראה כסף מעולם האהבה כי כסף מלשון (בראשית ל״א, ל׳) נכסוף נכספתה וגו׳ וזהב שרשו מעולם היראה כמ״ש (איוב ל״ז, כ״ב) מצפון זהב יאתה שהוא שמאל ונודע שטבע השמאלית להיות דוחה כמ״ש לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת ונמצא הואיל ששרשן הוא למעלה כנ״ל וכמ״ש (חגי ב׳, ח׳) לי הכסף ולי הזהב ששרשן הוא לי לשמי שהוא למען יהיו אמצעים לבא על ידם ליראה העליונה ואהבה העליונה כי באמת כל חמדת האדם בעולם הזה הוא לאסוף הכסף והזהב ועל ידי אותה החמדה שיום ולילה לא ישבות מלרדוף אחר פרנסתו ואסיפת הממון על ידי זה הוא סבה שנופל במצודת היצר הרע ונפסק והולך מבורא ב״ה שהוא מצודה פרוסה על כל החיים כי אף החיות ועופות נלכדים במצודתם עבור רדיפתם אחר פרנסתם וכמו כן ברוב בני העולם כי על ידי זה בא בגבול חבירו להונות אותו או לגוזלו או כיוצא בזה ואינו מאמין כי אין אדם נוגע במוכן לחבירו מפני שכל אחד שרשו בהתורה באחד מאותיותיה שכל אות ואות יהיה נפרד מחבירו בלי נגיעה אות באות ושלא יבוא בגבול אות זה אות אחר כי אם כל אחד על מקומו שעל כן פוסלת הנגיעה באותיות אף שהן אחדות אחד מכל מקום כל אחד שרשו לבדו למעלה. והנה בודאי אם היה מאמין בזה שעיקר הכסף והזהב הוא למען לבוא על ידם לאהבתו וליראתו יתברך כנ״ל שאז בהתעורר בו איזה חמדה מהחמדות שיכול לקנות על ידי כסף וזהב יעורר אז את עצמו לאהבתו וליראתו יתברך בחושבו הלא זאת הוא רק לעוררני אל מדת העליונים לקרב זאת האהבה והיראה שהם לבושים לצמצום האהבה והיראה העליונה כנודע שכל דבר רוחני עליון שבא לזה העולם הגשמי צריך להתלבש במלבושים גשמיים של זה העולם והלבושים הם כסף וזהב שעל ידם הוא כל הנהגות בני העולם כמו שנקרא האהבה והיראה העליונים זרועות עולם ונקראים ידות כמו שכתוב (ישעיה מ״ח, י״ג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים שעיקר פעולות והנהגות הגוף הן על ידי זרועות והידים כמו כן עיקר הנהגות העולמות הן על ידי האהבה והיראה וכן משתלשלין גם כן בעולם הגשמי שהנהגת העולם הוא על ידי לבושים גשמיים שבתוכם צמצום המדות הרוחנים והבן זה. ואם היה באדם דעת ואמונה זאת אזי לא היה רודף אחר פרנסתו יומם ולילה כמו שאמר החכם אם לא היה האדם רודף אחר פרנסתו היתה פרנסתו רודפת אחריו כי באמת שורש נשמות ישראל הוא במעלה יותר גבוה מכל עולם הזה ומלואו וטבע של כל דבר להיות נמשך ומתאווה להתכלל במה שלמעלה ממדריגתו ובפרט באדם הישראלי שהכל לא נברא אלא בעבורו כנ״ל בפתיחת דברינו שהוא והתורה הן אחדות אחד עמו יתברך אך מה שהעולם רודפים אחר פרנסתם הוא מפני שהן מופסקין משרשם ומן התורה ורוב מעשיהם מקולקלים שלא על פי התורה ולא די שאין מעוררין את עצמם בכל החמדות ותענוגי עוה״ז שהוא על ידי כסף וזהב לקרב המדות הנפולים המצומצמים שם כי אם אדרבה מפילים כביכול עוד למטה עבור שאין מתנהגים על פי התורה ונמצא שהכסף והזהב הוא במעלה יתירה מהם כי בהן יש בודאי צמצום המדות הקדושים כמבואר למעלה ואין בהם יכולת לקלקל את עצמם ונמצא שהם גבוהים במדריגה יתירה מן האדם ועל כן האדם רודף אחר מדריגה של מעלה ממנו שהוא הכסף והזהב כאמור ואוי לאותה בושה כי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא והבן כי באמת קודם יצירת הולד כשמביאין הטפה לפני הקב״ה לשאול טפה זו מה תהא עליה חכם או טפש עני או עשיר וכו׳ רק צדיק או רשע לא קאמר אבל כל עניניו וכל מה שצריך להנהגותיו בזה העולם השפל הן להיות עני או עשיר כפי שגזרה חכמתו יתברך שכן צריך לו להיות הנהגתו בעולם הכל נגזר עליו כי עניניו וכל מה שצריך לו כגון כלי תשמישו ומלבושיו וממונו הכל הוא עצמיות נפשו וקומה שלו כנודע וכל מה שנגזר עליו מן הדברים הצריכים לו וכל צרכי פרנסתו עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע שאין יכולת ביד שום אדם לגרוע ממנו כי אם שהוא עצמו יקלקל לעצמו אם יהא נפסק ממנו יתברך כי על ידי שהוא נפסק משרשו מסתלק מהשגחתו של הבורא ב״ה אבל באמת אם היה עושה כנ״ל היה פרנסתו השייכת לו היתה רודפת אחריו להתכלל בו בכדי שיהא לה עלייה לשרשה העליון שמשם לוקחה. וכן הענין בכל הדברים שבעולם כגון עסק התורה והתפלה שהן דברים שעומדים ברומו של עולם שעל ידם נעשה תיקון גדול בכל העולמות ובני אדם מזלזלים בהם שבעמדו להתפלל שאז היה עת לעשות תיקון גדול ואדרבה נהפוך הוא שכל מחשבותיו של כל עסקיו במה שהוא עוסק בו כולם באים ומבלבלים אותו עד שאינו שומע באזניו מה שפיו מדבר ואומר רפאינו ה׳ וכו׳ ראה בענינו וכו׳ וגאלינו מהרה וכו׳ ברוך אתה גואל ישראל ולבו בל עמו והאיך יקובל תפילתו ויעשה תיקון למעלה השייך לשורש נשמתו או איך יהא עלייה לנצוצות קדושות ואותיות הנפולים כנודע אחר שלא נתן לב לשמוע הדבורים של עצמו ואדרבה גם כן לא די שלא יועיל אלא שיפיל ויסיק חס ושלום עוד הדבורים והאותיות כן הוא בכל הדברים שיש שני דרכים או שעל ידי זה יתקן ויגביה את עצמו עם כל הדברים השייכים לשורש נשמתו או שיעשה המעשה ההוא עצמו ויקלקל עוד. והעיקר עם הלב ולפי כוונתו ואמונתו ודעת שלו וכמו שאמר הבעש״ט נבג״מ זכותו יעמוד לנו על פסוקי תהלים תהלים ע״ט, אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך שמו את ירושלים לעיים וגו׳ שפכו דמם כמים סביבות ירושלים ואין קובר וגו׳ ואמר נבג״מ שכוונת המשורר לקונן על המבואר למעלה וזהו אלקים באו גוים בנחלתך שבמקום קדושתך וצמצום מדותך כאמור למעלה שבכל התענוגים הגשמיים וכסף וזהב הוא הכל נחלתו יתברך כי שם צמצום מדותיו ובפרט בדברי התפלה ואותיות התורה שכוונתו היה בכדי שעל ידי זה יתעלו ישראל ויתוקנו ואדרבה שם בנחלתך האמור באו גוים שהן הקליפות ויצר הרע וטמאו את היכל קדשך שהן אותיות ודבורי תורה ותפלה שעבור שבאו לשם הקליפות מפיל האדם את עצמו ואותן הדברים עוד יותר למטה כביכול וזהו טמאו את היכל קדשך שמו את ירושלים וגו׳ ופירוש ואמר כל זה גרם להם עבור ששפכו דמים כמים סביבות ירושלים כי נודע שהלב הוא בחינת ירושלים שהוא באמצע הגוף כמו ירושלים שהוא באמצע העולם וכמבואר בספרים. ונודע שהתפלה נקרא שפיכה כמו שכתוב (תהלים ק״ב, א׳) ולפני ה׳ ישפוך שיחו וגו׳ ונקרא שפיכות הנפש ונודע מה שאמרו לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם נמצא שנופל על תפלה לומר לשון שפכו דמם. וזהו שפכו דמם כמים שהוא כינוי לתפלה סביבות ירושלים פירוש סביב הלב שאין דבורי תפלתו יוצאין מן הלב כי לבו בל עמו כאמור רק דבורו הוא סביב הלב ולא מתוך הלב וזהו סביב ירושלים ואין קובר פי׳ שאין קובר וחופר את הדבור מבחינת ירושלים שהוא הלב רק מן השפה ולחוץ אחד בפה ואחד בלב:

מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך. (תהלים עט, א) עיין ברבותינו ז"ל מזמור כו'. ויבואר על פי משל, למלך שבנו טינף פלטין שבנה לו ולא רצה המלך בעצמו לחרוב הפלטין של בנו מחמת צער הבן, מה עשה המלך סילק השגחתו ממנו ובאו האויבים והחריבו, ונמצא מזה שלא חרב המלך בעצמו הפלטין שבנה ניכר אהבת המלך עדיין על בנו. אבל על חרבות הגוים נאמר (ישעיה סג, ג) פורה דרכתי לבדי, שהקדוש ברוך הוא בעצמו ידרוך פורה שלו להחריב הגוים. וזהו מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך: