חסידות על תהילים פב:ה

ב וְגוּף וָנֶפֶשׁ הֵם בְּחִינַת אָדָם וּבְהֵמָה, חֹמֶר וְצוּרָה, חָכְמָה וְסִכְלוּת, בְּחִינַת אוֹר וָחֹשֶׁךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קהלת ב׳:י״ג): כְּיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ וְכוּ', וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ (רז"ל ברכות לג): גְּדוֹלָה דֵּעָה שֶׁנִּתְּנָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי אֵל דֵּעוֹת ה'. וּכְתִיב (תהילים קי״ח:כ״ז): אֵל ה' וַיָּאֶר לָנוּ; וּכְתִיב (שם פב): וְלֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ.

וְזֶה בְּחִינַת (ת"ז תיקון ע' דף קכג:): אֲפִלּוּ כֶּתֶר עֶלְיוֹן אֻכָּמָא אִיהוּ לְגַבֵּי עִלַּת הָעִלּוֹת. בְּחִינַת (תהלים פב): לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ, בְּחִינַת* הַקְּדֻשָּׁה שֶׁלְּמַעְלָה, * שֶׁהוּא הַיֵּצֶר הָרָע שֶׁל הַצַּדִּיקִים הַקְּדוֹשִׁים הַנַּ"ל. [וְגַם לְמַעְלָה [כִּבְיָכוֹל] אֶצְלוֹ יִתְבָּרַך מָצִינוּ בְּחִינַת יֵצֶר הָרָע הַנַּ"ל כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. בַּתְּחִלָּה עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לִבְרא אֶת הָעוֹלָם בְּמִדַּת הַדִּין שֶׁזֶּה בְּחִינַת יֵצֶר הָרָע כַּנַּ"ל וְאַחַר כָּך כִּבְיָכוֹל שָׁבַר הַיֵּצֶר הָרָע, וְשִׁתֵּף מִדַּת רַחֲמִים וְכוּ' וּמִזֶּה הַכּחַ נִשְׁתַּלְשֵׁל וְנִמְשַׁך כּחַ לְמַטָּה לְשַׁבֵּר אֶת הַיֵּצֶר הָרָע כִּי לוּלֵא זאת לא הָיָה כּחַ לְשַׁבֵּר הַיֵּצֶר הָרָע וְכֵן מְבאָר לָשׁוֹן זֶה בַּגְּמָרָא שֶׁאָמְרוּ שָׁם 'זוֹ הִיא גְּבוּרַת גְּבוּרָתוֹ שֶׁכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ שֶׁנּוֹתֵן אֶרֶך אַפַּיִם לָרְשָׁעִים' נִמְצָא מְבאָר שָׁם עִנְיָן הַנַּ"ל שֶׁמַּה שֶּׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַך כּוֹבֵשׁ מִדַּת הַדִּין וּמַאֲרִיך אַפּוֹ הוּא בְּחִינַת שְׁבִירַת הַיֵּצֶר הָרָע אֶצְלוֹ יִתְבָּרַך וְעַיֵּן בַּזוֹהַר בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת שָׁם מוּבָן וּמְבֹאָר, שֶׁבְּחִינַת מִדַּת הַדִּין הוּא [שׁרֶשׁ] בְּחִינַת הַיֵּצֶר הָרָע.]

ונקדים להבין המשנה בסוף פאה (פ"ח מ"ט) וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל, אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות, וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל, אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו הכתוב אומר (ירמיה יז ז) ברוך הגבר וגו', וכל דיין שדן דין אמת לאמיתו, וכל מי שאינו לא חגר ולא סומא ולא פסח ועושה עצמו כאחד מהם, אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם, שנאמר (דברים טז כ) צדק וגו', וכל דיין שלוקח שחד ומטה את הדין, אינו מת מן הזקנה עד שעיניו כהות, שנאמר ושחד לא תקח כי השחד יעור פקחים וכו', עד כאן. ויש לתמוה טובא במשנה זו. (א), אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות, למה אמר בכאן אינו נפטר מן העולם, ולהלן אינו מת מן הזקנה, והמפרשים נדחקו בזה. (ב), מה זה העונש, בשלמא למאן דמסוה הבושה על פניו לפשוט ידיו וליטול מן הבריות, כאמרם ז"ל כיון שנצרך אדם לבריות פניו משתנות ככרום (ברכות ו' ע"ב), אם כן כדי לו בזיון וקצף על אשר הוכרח לבא לידי כך, ויחרד וירתע ויתחלחל מאימת פסק דין ומשפט חרוץ הלזה כי כלה ונחרצה עליו. אבל זה אינו בוש בדבר ונקלה היא לו לבזות את עצמו ליטול, דהא אינו צריך ליטול ונוטל, והרגיל בדבר זה ליטול מן הבריות, לא יחת ולא יפחד מאימת דין הלזה, כי אם יצטרך לבריות יפשוט ידיו ויטול לאשר כי כבר הורגל בזה, והוא דקדוק עצום לדעתי. (ג), וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, הנה תיבת משלו הוא מיותר, והיה די באמרו עד שיפרנס ובודאי משלו קאמר. (ד), ועליו הכתוב אומר, הוה ליה למימר שנאמר דהוא לשון קצר, ולשון זה משמע שיש איזה קושיא בפסוק הנ"ל, עד שמשום זה לא יתפרש רק עליו ועל כיוצא בו, ויש להבין מה זה ולמה זה. (ה), וכל דיין שדן דין אמת לאמיתו, אין לו חיבור וקישור לכאן כלל, והמפרשים נדחקו מאד בזה, ועיין בהר"ם וברע"ב ובחדושי זקני מהרש"א באגדות. ואכתי קשה דתיבת לאמיתו אין לו שייכות כלל לכאן, דכיון שדן דין אמת ואינו נוטל, הרי הוא בוטח בהשי"ת אף אם אינו לאמיתת הענין, עיין בחדושי זקני מהרש"א בחידושי אגדות כאן ובחידושי אגדות שלו בפרק קמא דב"ב (דף ח' ע"ב), שהוכיח במישור דלאמיתו, היינו כפירוש התוספת (ד"ה) ולא כפירוש הבית יוסף מאמרם ז"ל בסנהדרין (דף ז' ע"א) כל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו, גורם לשכינה שתסלק מישראל, שנאמר (תהלים יב ו) משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה', והבן. (וא"ו), וכל מי שאינו לא חיגר וכו' אינו מת מן הזקנה וכו', עיין במפרשים ובתוספות יום טוב, וקשה למה אמר כאן אינו מת מן הזקנה, לפי דברי המפרשים דבהשכר שייך לומר אינו מת מן הזקנה, דר"ל שיזקין, ובהעונש לא שייך לשון זה דלא יזקין, וכאן עונש הוא. (זיי"ן), וכל דיין שלוקח שוחד ומטה את הדין, למה אמר ומטה את הדין, הא אפילו בלא הטיית המשפט נמי. (חי"ת), איזה חיבור יש לו לכאן. (טי"ת), למה אמר כאן אינו מת מן הזקנה. (יו"ד), שנאמר וגו', והנה הגרסא שלפנינו במשניות של תוספת יו"ט היא שנאמר ושחד לא תקח כי השחד יעור פקחים, והוא הקרא הנאמר בפרשת משפטים והגרסא בהמשניות שנדפסו עם (הרא"ש והרא"ם) [הר"ש והר"מ] הוא שנאמר ושחד לא תקח כי השחד יעור עיני חכמים, והוא הקרא הנ"ל דפרשת שופטים, ואם כן טעות נפל בדפוס וראוי לומר ולא תקח שחד, וזה פשוט. ועתה נרדפה לדעת איזה מהן יכשר, ולהגרסא האחרונה שהבאתי יש לדקדק למה שביק התנא קרא דפרשת משפטים שהוא קודם, ונקט קרא דפרשת שופטים שהוא האחרון, ועיין בזרע יצחק על אותה המשנה והמדרש שהביא עד שיורה צדיק בהוראתו, ומה שפירש על הפסוק (תהלים פב ב-ה) עד מתי תשפטו עול וגו', (תהלים פב ה) לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, ותורף דבריו דעיניו כהות קאי על הנשמה, וז"ש לא ידעו ולא יבינו הפירוש של בחשכה יתהלכו, ור"ל הפירוש של כי השחד יעור עיני חכמים, דהם סוברים דקאי אגוף, ובאמת קאי על הנשמה, עד כאן דבריו.